הצטרפות גנץ לממשלת אחדות - הקרבה או התקרבות למטרה?
ימים יגידו האם החלטתו של יו"ר כחול לבן בני גנץ להצטרף לממשלת אחדות יחד עם הליכוד הייתה צעד אסטרטגי מושכל שיניב פירות בהמשך הדרך, או טעות חמורה שתמחק אותו מהמפה הפוליטית
השמירה על הדמוקרטיה, בעיקר בעתות חירום, היא אתגר קשה. הצורך הדמוקרטי לקבל החלטות באופן מסודר ולשמור על הליכים מקובלים, הצורך בפיקוח ובקרה, ובאיזונים ובבלמים – כל אלה הופכים לעול ברגע שמדובר בשעת משבר. בבחינת פיקוח נפש דוחה דמוקרטיה.
אולם החוזקה של המשטר הדמוקרטי היא הסתגלנות שלו, והעובדה שהוא מכיל מנגנונים המאפשרים להשעות ולשנות את ההליכים הרגילים לתקופה זמנית בעת משבר תוך כדי מתן אפשרות לרשויות השונות לפקח ולבקר זו את זו. גם הפוליטיקה הדמוקרטית היא בעיקרה סתגלנית – זוהי פוליטיקה של פשרות, של פתרונות אד-הוק יצירתיים, של בריתות והסכמים, לעתים בין כוחות שהחיבורים ביניהם נראים בלתי אפשריים. הפוליטיקה הדמוקרטית היא גם סלחנית ושכחנית. היא מעניקה הזדמנות נוספת, ומוחקת את העבר בהינתן הווה מתקבל על הדעת.
האם בני גנץ הפגין מידה טובה של פוליטיקה דמוקרטית דווקא כש"נשבר", "ויתר", "בגד", "מעל" באמון הבוחרים ובבני בריתו עד יום אתמול? או שבמעשהו הוא חותר תחת הדמוקרטיה ונותן יד למי שמבקש להחריב אותה?
התשובה תלויה כמובן בנייר הלקמוס שבו משתמשים. מצד אחד, אפשר לראות במעשהו של גנץ מעשה נבלה פוליטי, שהכשיר את השרץ, דהיינו את המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה למרות כתב האישום החמור העומד נגדו. מצד שני, אפשר לראות בהכרעה של גנץ לחבור לנתניהו ביטוי למה שמכונה "ריאל פוליטיק". דהיינו, לאור התוצאות בשלוש מערכות הבחירות (ויותר מכך, ההערכה לגבי תוצאות בחירות בסיבוב רביעי, שהיו מחלישות עוד את כחול-לבן), ולאור העובדה ש"בני הברית" שהמליצו עליו לנשיא היו "זאב וכבש" שלא היה סיכוי שיגורו בקואליציה יחדיו – המציאות הפוליטית הכתיבה פשרה ויתור, והפרה של ההבטחה לבוחריו. כזכור, גם מנחם בגין בזמנו הפר את הבטחתו לבוחריו שלא יוותר על שארם א-שיח, אך "בזכות" אותה הפרה נחתם הסכם השלום עם מצרים.
משבר הקורונה הוא ללא ספק "המתנה" הטובה ביותר שנתניהו היה יכול לייחל לה. גם עבור גנץ מדובר בגלגל הצלה שהוא יכול להיאחז בו. שני הצדדים יכולים להצהיר כי האינטרס הציבורי הוא שעומד לנגד עיניהם בשעה זו, וכי רק ממשלת אחדות שתשען על רוב, תוכל לפעול כממשלה לגיטימית בעת הזאת. גם הציבור הישראלי, כפי שעולה מהסקרים, מתנחם לרוב במחשבה על ממשלת אחדות.
מבחינתו של גנץ האסטרטגיה היא אוטואימיונית – הוא מבקש למתן את כוחו של נתניהו באמצעות חבירה אליו, מתוך מחשבה שבדרך של פשרה ומשא ומתן הוא יצליח לעמוד על המשמר, וכחלק מהממשלה יהיה לו כוח רב יותר לסכל יוזמות להרס הדמוקרטיה, מבפנים. אך גנץ עלול לגלות, כמו רבים לפניו (לבני, לפיד ויעלון), שבמקום לצבור כוח, הוא והחוסן שלו יבלעו על ידי נתניהו, ורק יזינו עוד את האתוס של ביבי הבלתי מנוצח.
אבל האמת היא שכרגע קשה לשפוט את המהלך של גנץ. יהיה אפשר להעריכו רק בדיעבד. אם יהיה זה פתרון זמני שידחה את הבחירות עד תום משבר הקורונה וההתמודדות הכלכלית-חברתית שתגיע בעקבותיו, וגנץ בעצם לא יזכה לכהן כראש ממשלה – אז כמובן שגנץ כרה את קברו הפוליטי במו ידיו. התסריט החלופי שבו גנץ יזכה לכהן כראש ממשלה, יצליח בתפקידו, ונתניהו יישאר "ברקע" עד הבחירות הבאות – נראה דמיוני. לנתניהו אין שום יכולת פוליטית (או פסיכולוגית) לאפשר למישהו שאינו הוא עצמו להיות בקדמת הבמה. אבל אם ישתנו הנסיבות, ונתניהו ירד או ייאלץ לרדת מהבמה הפוליטית, בעוד גנץ מכהן כראש ממשלה, אזי יתכן שההימור של גנץ יצליח.
יש מי שעבורו מעשהו של גנץ מהדהד את מעשהו של פאוסט גיבורו של גתה, הכורת ברית עם השטן על מנת לממש את ההבטחה הגלומה בו, אך ימים יגידו האם האמירה במחזה "האיש הטוב, ביצר לבו העמום, ידע את השביל הנכון לפניו" תיארה אל נכון את גנץ.