די להרעלת הבארות המשותפות

בעוד החשש להידבק בקרב הציבור הערבי גבוה מבציבור היהודי, התמיכה בצעדים בהם נוקטת הממשלה נמוכה באופן משמעותי. זאת, במידה רבה בשל המאמצים המוגבלים לדבר בקרב הציבור הערבי, ול"דובר הרשמי" של משבר הקורונה, ראש הממשלה

Flash 90

משבר הקורונה אולי תפס את המשק הישראלי בכללותו במצב שפיר, אך לא את הציבור הערבי בישראל. ציבור זה מתגורר ברשויות חלשות הממוקמות ברובן באשכולות הסוציו-אקונומיים הנמוכים; הוא סובל משיעורי עוני גבוהים, מתעסוקה בלתי מכניסה מעבודות דחק ונעדר כריות ביטחון. הקושי של הציבור הערבי לא מסתכם בדאגה לעתיד הכלכלי, אלא מהמגפה עצמה ומצעדי הממשלה. אמנם, דאגות אלו משותפות גם לציבור היהודי, אך ברמה נמוכה בהרבה.

מדד הקול הישראלי שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה מציג שני נתונים סותרים לכאורה: בעוד שיעור החשש להידבק בנגיף הקורונה גבוה בקרב הציבור הערבי מבציבור היהודי (53% לעומת 30%), שיעור הסבורים שצעדי הממשלה מתאימים בחומרתם נמוך יותר בקרב ערבים (43% לעומת 63%). מדוע אפוא אם החשש להידבק בקרב הציבור הערבי כה גבוה – התמיכה בצעדים בהם נוקטת הממשלה נמוכה באופן משמעותי?

ישנן שתי סיבות מרכזיות, הקשורות זו לזו: האחת, היא העובדה שהמאמצים לדבר אל הציבור הערבי בשפתו ולהסביר לו את הרציונל העומד בבסיס ההחלטות, מוגבלים. אמנם, לאחר פניות מצד החברה האזרחית נעתר משרד הבריאות לתרגם את הנחיותיו לשפה הערבית, ותאגיד השידור הציבורי הרחיב את מהדורת החדשות בערבית, אך לא די בכך. ראוי היה שמנהיגי הציבור הערבי יקבלו את הבמה המתאימה לשאת את דברם אל קהלם, לא רק ברשתות החברתיות ובמדיה הערבית. מכאן גם נגזרת הסיבה השנייה: "הדובר" הרשמי של משבר הקורונה במהדורת החדשות מדי ערב הוא לא אחר מראש הממשלה נתניהו, שאינו פוסח על הרגלו המגונה להסית במינונים משתנים כנגד ציבור זה ונבחריו. התנהלות אשר מעלה גם היא את מפלס העויינות והחשדנות של הציבור הערבי כלפי צעדי הממשלה, גם אם חלקם היה יכול לזכות בתמיכה ולגיטימציה מצדו בנסיבות אחרות.

בימי מגפת הדבר, אי שם במאה ה-15, האשימו את היהודים בארצות רבות בהאשמה המתועבת של "הרעלת הבארות" לשם הפצת מחלות ומגפות. למעשה, מצבי חירום רבים הביאו מנהיגים אנטישמיים להפריך האשמות מסוג זה ליהודים שהתגוררו בשטחם. החזרות האובססיביות של נתניהו, המופנות כלפי נבחרי הציבור הערבי בגין תמיכה בטרור, צירפה אותו כבר מזמן לקבוצה הלא-מחמיאה של מנהיגים המנצלים בצורה צינית מצבי חירום, לשם התכנסות סביב אויב משותף. במידה רבה, היד המכוונת והמשסה מרעילה את הבארות המשותפות ליהודים והערבים בישראל, אשר מנסים – למרות האתגרים וליבוי המדנים מצד הפוליטיקאים - לחיות יחד. במקרה זה, מדובר ממש על "החיים עצמם", כפי שאמר המשורר.

ובחזרה למשבר הקורונה. הציבור הערבי זקוק כיום לנבחריו יותר מאי פעם, הן לשם המאבק המשותף בנגיף והן לשם שיקום ההריסות הכלכליות שמתחילות להיערם. הדרתם ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות כיום תגזור לא רק שיעורי תחלואה ועוני גבוהים יותר בקרב הציבור הערבי, אלא בכלל מדינת ישראל. מי ששנאתו העבירה אותו על דעתו ודאי יעמוד בסירובו לכלול את נבחריו במשחק הפוליטי, לעומת זאת, כל מי שמודאג מהעתיד המשותף כאן, צריך לתמוך בכך.

פורסם לראשונה בהארץ.