כשרות – באמונה, לא באכיפה

סיפור הכשרות הוא סימפטום. הבעיה המהותית היא תפיסתה של הרבנות הראשית את תפקידה. במקום לטייב את מערך הכשרות ולזכות באמון הציבור, היא מעדיפה לבצר את חומת האכיפה ולאנוס את האזרחים הנזקקים לשרותיה. כך בכשרות וכך גם בנושאים אחרים.

עד כמה צריכה הרבנות להיכנס לצלחתו של כל אזרח? זו השאלה שתעמוד בפני ועדת השרים לענייני חקיקה עם העלאתו הצפויה של "חוק ההונאה בכשרות". התשובה שמספק החוק- מהמנה הראשונה, ועד הקינוח.

שוק הכשרות בישראל מגלגל בכל שנה, על פי הערכות גסות, לפחות עשרות מיליוני שקלים, ויש שגורסים שהרבה יותר מזה. בישראל פועלים היום לצד הרבנות הראשית, כ- 33 ארגונים שונים המעניקים כשרות בגושפנקא כזו או אחרת. רובם המוחלט חרדים, ופועלים על בסיס כלכלי כשהם משיאים לעומדים בראשם רווחים ניכרים ולמאות המועסקים בהם, שכר נאה.

בגלל ריבוי הארגונים הנותנים כשרות וחולשתה של הרבנות הראשית לישראל, שוק הכשרות הוא אחד החולים, שלא לומר, המושחתים במדינת ישראל. הוא לוקה בבעיות מבניות של תשלום שכר למשגיחים על ידי מושגחים, יחס מחפיר, לעתים, של משגיחים למושגחים ואינטרסים כלכליים המושלכים לקלחת. כל זה הביא למצב שברבנות הראשית ובארגוני כשרות אחרים, מתגלים פעם אחר פעם מעשי תרמית ושחיתות.
לכשרות יש היבט ממלכתי ועקרוני. היכולת לעשות שימוש במותג 'כשר' ניתנה כבר לפני שנים לרבנות הראשית לישראל. לכאורה, כגוף ממלכתי שמסדיר את ענייני הדת במדינה. בפועל, יש כאן התנגשות שלא לצורך, בין הדת והמדינה שכן עד הקמתה, הייתה הכשרות ענין של אמון בן אדם לחברו או בין אדם לבעל עסק.

התחושה הכללית הרווחת כלפי שוק הכשרות וארגוני הכשרות למיניהם, גם בחברה הדתית היא של מיאוס. התחושה היא שכשרות צריכה לבא מתוך אמון. הצורך לשלם 'מס כשרות' על מוצרים והתחושה שגם הכשרות, הנקנית בכסף טוב, לא באמת אמינה, הם אלו שהביאו לחיפוש פתרונות אחרים. כמה וכמה בתי עסק, בירושלים ובמקומות אחרים, החליטו שהם מפסיקים לעבוד עם משגיחים, אבל ממשיכים להקפיד על קלה כחמורה בנושאי כשרות. לצדם, וכמענה מערכתי, קם ארגון "השגחה פרטית". הרעיון של הארגון פשוט- הם ידריכו בעלי מסעדות ועסקים בתחום המזון כיצד לשמור על הלכות הכשרות, וציבור הלקוחות יקנה בעסק מתוך אמון אישי בבעליו.

היוזמות הללו, הרעידו את אמות הספים ברבנות, והיא יצאה להילחם בהן בכל העוז, הפעילה כנגדן מנגנוני אכיפה והטילה קנסות. בעוד בד"צים חרדיים מעולם לא הטרידו את הרבנות, היוזמות הללו, הנקיות מאינטרסים כלכליים היו לצנינים בעיניה. בעלי העסקים לא נואשו ופנו לבג"ץ. בעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי על פי פרשנותו לחוק הכשרות, בעלי העסקים נוהגים כדין.

אבל, שמחתם של בעלי העסקים ושל כל מי שהכשרות יקרה ללבו מוקדמת. התיקון לחוק ההונאה בכשרות שאמור לעלות להצבעה בשבועות הקרובים, ימנע מהם אפילו לרמוז על היותו של העסק כשר. גם אם ישמרו על דיני כשרות, קלה כחמורה, הם יקנסו אם רק יעזו להודיע על כך.

סיפור הכשרות הוא סימפטום. הבעיה המהותית היא תפיסתה של הרבנות הראשית את תפקידה. במקום לטייב את מערך הכשרות ולזכות באמון הציבור, היא מעדיפה לבצר את חומת האכיפה ולאנוס את האזרחים הנזקקים לשרותיה. כך בכשרות וכך גם בנושאים אחרים.

אם ניתן להתנבא, זה לא יעזור. הרכבת עזבה מזמן את התחנה. לא משנה מה יכתבו בחוק, ציבור צרכני הכשרות, גם הדתיים והמקפידים שבהם, יצביעו ברגליים, הדרך לעקוף את החוק תימצא והרבנות הראשית, שוב תמצא את עצמה לא רלבנטית.