האמת על פי היועמ"ש לשעבר ויינשטיין

יש משהו סוריאליסטי בכך שמבחינת היועמ"ש לשעבר בכל פרשת ההתנהלות הבעייתית של המדינה בפרשת הסכין היפני במשפט זדורוב, הננזפת היחידה היא נציבת התלונות. לא ניתן להימנע מהרהורים נוגים על מידת המחויבות של הנוגעים בדבר לאמת, לצדק ולאינטרס הציבורי ועל קהות החושים שלהם בכול הנוגע לאמון הציבור בפרקליטות.

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה ויינשטיין לגבות באופן מוחלט את הפרקליטות מול נציבת הביקורת על התביעה, בפרשת ניסיונה של הפרקליטות לסכל את מינויה של ד"ר מיה פורמן רזניק לתפקיד בכיר במכון הלאומי לרפואה משפטית, מעוררת קושיות שונות. במסגרתו של ניסיון זה, נדרש ד"ר חן קוגל להשמיט קטעים מתצהיר עליו חתם. אתמקד בסוגיה אחת בלבד, שהיא הצדקת הדרישה הזו על ידי היועץ המשפטי והמבט הרחב העולה ממנה באשר להתנהלות הפרקליטות בכול הנוגע לתצהירים המוגשים מטעמה על ידי עובדי מדינה לבתי המשפט. לפי היועץ, הנסמך על פסיקת בית המשפט העליון, על המדינה להציג בפני בית המשפט עמדה משפטית אחת המשקפת את האינטרס הציבורי. זהו הבסיס המכשיר, לפי היועץ, את דרישת הפרקליטות כלפי ד"ר קוגל לשנות את תצהירו.

אין חולק שבכול הנוגע לעמדות משפטיות על המדינה לדבר בקול אחד, ובלבד שאכן מדובר בעמדות שהן משפטיות. ד"ר קוגל התבקש להשמיט שני קטעים מתצהירו, בהם חיווה דעתו כמנהל המכון לרפואה משפטית וכמומחה ברפואה משפטית בשני עניינים: האחד-שלא ניתן להגביל את פעילותה של ד"ר מיה רזניק פורמן באופן שיימנע ממנה להופיע כעדה מומחית בבתי משפט, מבלי לרוקן את תפקידה מתוכן. כן חיווה דעתו שחוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק במשפט זדורוב עמדה בסטנדרטים המקצועיים הנדרשים מחוות דעת כזו ולא נפל בה כשל מקצועי. שני נושאים אלה אינם משפטיים. הראשון הוא בתחום התפיסה התפקודית-מנהלית של ראש המכון, והשני הוא בתחום מומחיותו המקצועית ברפואה משפטית. שאלות אלו אינן בתחומו של המשפט; ולמשפטנים ככאלה, ובכלל זה פרקליטי המדינה, אין ידע רלבנטי וכלים מקצועיים מתחום המשפט כדי לגבש לגביהם עמדה משפטית.

קביעתו של היועץ כי עמדתו של ד"ר קוגל בעניינים אלה לא עלתה בקנה אחד עם עמדתה המשפטית של המדינה היא חסרת יסוד. על אילו אדנים משפטיים התבססה עמדתה הנוגדת של המדינה? אחת משתיים- אם מדובר בנושאים משפטיים שהם בתחום המומחיות של הפרקליטות, מקומם הטבעי הוא בטיעוני הפרקליטות ולא בתצהיר. ואם בתצהיר עסקינן, הוא צריך להיות, במקרה כזה, חתום על ידי משפטן. אם אין מדובר בנושאים משפטיים, חייבת הפרקליטות להימנע מהשפעה מדיחה על העד, מגיש התצהיר. לפי שיטתו של היועץ, לא היה כול פגם בכך שקוגל היה נדרש לא רק להשמיט את הקטעים הללו אלא לכתוב דברים העומדים בניגוד לעמדתו. אם היה מוגש תצהיר כזה, היה זה תצהיר שקרי, הן מבחינת תכניו והן במובן זה שהיו כתובים בו דברים המנוגדים להכרתו של מי שחתום עליהם. והכול בשמה של עמדה משפטית כביכול המתיימרת לשקף את האינטרס הציבורי מול עמדות של אחרים שיש להם אינטרסים זרים או אישיים. רק היבריס חסר רסן בדבר היקפו של המשפט ותחום השליטה של הפרקליטות יכול להוליד תפיסה כזו ולהגן עליה. מוזר שהיועץ לא שאל את עצמו מה היה קורה אילו נענה ד"ר קוגל לדרישה ומשמיט את הקטעים (לשבחו ייאמר שלא עשה כן). סביר שבית הדין לעבודה היה פוסק נגד ד"ר מיה פורמן רזניק, והיה נגרם לה עוול מובהק. יתרה מכך, עוול קשה מנשוא היה נגרם עקב המסר שהיה עולה מהתפתחות דברים כזו בכול הנוגע לחובתם של עדים מומחים להיות נאמנים לאמת, ולאו דווקא להשקפת המדינה בדבר האמת. מפחיד להיווכח שזה יחסו של מי שעומד בראש מערכת הייעוץ המשפטי ואכיפת החוק, לאמת ולחובה להיות נאמן לה במסירת תצהיר. משום שמדובר בשיטה לפיה נוהגים, יש לחשוש מהשפעות הרוחב שלה על עובדי המדינה בכול הנוגע לזילות ביחסם כלפי האמת וכלפי בית המשפט מקבל התצהיר. זאת ועוד אחרת, כיצד קרה שבסוגיה שהיא בסמכותו של מנכ"ל משרד הבריאות, יצרה הפרקליטות את הרושם המטעה שהסמכות הייתה בידיה. כיצד קרה שבמקום לייצג את עמדת בעל הסמכות, יוצגה על ידי המדינה עמדה נוגדת, הנושאת לשווא את שמם של המשפט ושל האינטרס הציבורי?

יש משהו סוריאליסטי בכך שמבחינת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר בכול פרשת ההתנהלות הבעייתית של המדינה בפרשת הסכין היפני במשפט זדורוב, החל מהאופן בו נחקרה מיה רזניק פורמן על ידי התביעה, התנגדות התביעה לשמיעת עדותו של ד"ר קוגל ועד להתדיינות בבית הדין לעבודה, הננזפת היחידה היא נציבת התלונות. לא ניתן להימנע מהרהורים נוגים על מידת המחויבות של הנוגעים בדבר לאמת, לצדק ולאינטרס הציבורי ועל קהות החושים שלהם בכול הנוגע לאמון הציבור בפרקליטות. ניתן גם ללמוד מכך שלראשי מערכת אכיפת החוק נטייה טבעית מדי להעניק גיבוי, בלתי ביקורתי, לכפופים להם, ובה בעת הם מתקשים לקבל ביקורת מבחוץ. דווקא משום כך, הדעת נותנת עד כמה חיונית ביקורת כזו, ועד כמה היא חייבת להיות מעוגנת בחוק ברור, שמסמיך לקיים ביקורת משמעותית ועצמאית ביחס לכול דרגי המערכת, לרבות היועץ המשפטי לממשלה לשעבר עצמו.

קראו את המחקר היועץ הטוב: אמות מידה להערכת היועץ המשפטי לממשלה

המאמר פורסם ב"הארץ"