ישראל זקוקה ליום זכויות אדם

כחברה בעלת שסעים ומחלוקות רבים מספור, החברה הישראלית לא יכולה, ולא צריכה לחכות לממשלה כדי לציין את יום זכויות האדם הבינלאומי.

Flash 90

כמו בכל שנה, חלף על פנינו, בלי להשאיר רישום ממשי, העשרה בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי, היום בו נחתמה ההצהרה האוניברסלית של האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם. הצהרה זו לא הייתה, קרוב לוודאי, באה לעולם אלמלי מוראות מלחמת העולם השנייה והשואה. ההצהרה היוותה שלב חדש במסורת ארוכת השנים של זכויות האדם, ובמרכזה הרעיון של שוויון ערך האדם, כבסיס החובה לשמור ולהגן על זכויותיו השוות, זכויות העונות על הצרכים החיוניים ביותר של האדם להבטחת חייו ולהבטחת התנאים הנדרשים לחיים של משמעות.

ניתן היה לחשוב עד לא מכבר כי מסורת זו קנתה לה אחיזה חזקה, וגם אם אין היא תמיד מקוימת בפועל, כמעט ואין מי שמערערים עליה. והנה מתברר כי יש לגישה זו מתחרה בדמותה של הדמוקרטיה האנטי ליברלית, ההולכת ומתפשטת, המבקשת לבסס ולקיים עליונות מובהקת לבני לאום הרוב במדינות השונות על פני אחרים שאינם בני הלאום.  

הגישה הזו רווחת גם אצלנו. אין זה מפליא, לכן, שבכול המדדים הבינלאומיים של הדמוקרטיה הבוחנים יחס לזכויות ולחירויות ונושאים הכרוכים בכך, למעט ההשתתפות בבחירות, ישראל מגרדת את התחתית של מדינות ה-OECD, כשמאחוריה וכלפי מטה רק מדינות כמו מקסיקו וטורקיה. כן מתברר בסקרים השונים כי ככול שהנשאלים צעירים יותר, כך הם דבקים יותר (בהשוואה למבוגרים מהם) בעמדות בלתי דמוקרטיות, בלתי סובלניות לאחר ואף גזעניות.

דווקא על הרקע הזה, בולט הצורך בהפיכת העשרה בדצמבר ליום מועד בלוח השנה של תושבי ישראל, לשם חיזוק יסודותיה ההומניסטיים של החברה בישראל ולשם עיגון מרכיביה הדמוקרטיים על אדנים מוצקים, המעניקים להם בסיס ועומק.

ברור שבמדינה הנמצאת בעימות מתמשך מאז תקומתה ושהמיעוט הקבוע הגדול שבה הוא חלק מן העם עמו מתקיימת היריבות על הארץ, כוחם של הדחפים הלאומניים, המייחסים לנו עליונות מוסרית מעצם היותנו ועושים דמוניזציה לאויבינו ויריבינו, יהיה על העליונה, וקולו של המוסר האוניברסלי יהיה לנהמה חרישית, ואף יושתק כליל.

ישראל המשוסעת בין שבטיה זקוקה מאוד ליום מועד משותף, כזה המאחד כלפי פנים, והמאחד אותנו עם משפחת המין האנושי. זאת, כאשר מבינים שמסורת זכויות האדם אינה טוענת לבלעדיות רעיונית, ועל הבסיס שלה יכולות ללבלב השקפות עולם שונות ומגוונות, וביניהן השקפות לאומיות, דתיות, ביטחוניות ושמרניות. ההנגדה שפוליטיקאים כמו שרת המשפטים עושים בין זכויות האדם לבין יהדות וציונות מבוססת על פרשנות חשוכה של היהדות ועל עיוות מהותה של הציונות. התפיסה של זכויות האדם שראויה לאימוץ היא זו הכוללת והמקיפה, שבמרכזה הרעיון של שוויון הזדמנויות וזכויות חברתיות - כלכליות ותרבותיות. כזו, שהיא רלוונטית במיוחד לשכבות הסובלות ממצוקה.

אין שום סיכוי שהממשלה הנוכחית תעלה את זכויות האדם אל ראש או אף אל תחילת שמחתה. ההכרזה הרשמית על ה-10 בדצמבר כיום מועד ישראלי תצטרך לחכות לשלטון אחר, שיפעל להפיכת נגד ערכית. הפיכה כזו זקוקה לסמלים, כמו ההצהרה האוניברסלית ומועד כינונה. אבל אין שום סיבה לחכות עד אז. כמו בנושאים רבים אחרים, חברה בוגרת אינה זקוקה לשלטון. היא יכולה לעשות לעצמה. בכול מסגרת תת-מדינתית, אין שום מניעה להפוך את העשרה בדצמבר ליום מועד - בבתי הספר, במקומות העבודה, בארגוני החברה האזרחית, בעולם התרבות והאמנות, בתקשורת, בתנועות הנוער, במתנ"סים. העם טוב לאין ערוך מממשלתו, ויכול בקלות להתעלות מעליה.

גם בקרב דתיים וימניים יש המחויבים לזכויות אדם. אם רוצים להיות מוכנים בשנה הבאה, כלומר, להיות מסוגלים להפוך מושגים מופשטים לסיפורי חיים ולתוכניות פעולה, יש להתחיל במלאכה עכשיו. הנשיא שמגר הסביר יפה כי החירות דומה לאהבה, אם אין מטפחים אותה, היא נובלת. השוויון אינו מושג מעצמו. להפך, המציאות כשלעצמה מייצרת אי שוויון הולך וגדל. כדי שנהנה מחירות ומשוויון, נדרש עמל רב, אבל מאוד נחוץ וכדאי.