לאומיות נגד ממלכתיות

לא לחינם פחד דוד בן-גוריון, מייסד המדינה ומייסדו של צה"ל, מיחידות בעלות אופי הומוגני. יחידות כאלה מעוררות מיידית את שאלת הנאמנות הכפולה. ההתנגשות השבוע בין חיילי הנח"ל החרדי לחיילי מג"ב צריך לחדד שתי מסקנות: חידוד הזהירות מיחידות הומוגניות, וחידוד ההתנגדות הרעיונית ללאומיות שאיננה ממלכתית.

Flash 90

בקצב האירועים המתרחש בישראל, לא ניתנה לאירוע הזה הרבה תשומת לב, אבל בפועל הוא בהחלט מהווה תמרור אזהרה משמעותי, אולי יותר מהרבה אירועים שזכו לסיקור עודף. המדובר על ההתנגשות בין חיילי הנח"ל החרדי לחיילי מג"ב, שאירעה במוצאי השבת האחרונה. אנשי הנח"ל החרדי נחלצו לעזרתם של מפגיני ימין שיידו אבנים על בתים פלסטיניים באזור רמאללה, ונעצרו על-ידי המג"בניקים. המעצר הזה לא מצא חן בעיני חלק מאנשי הגדוד החרדי, והם פעלו כדי לשחרר את המתנחלים מהמעצר, וכך אירעה ההתנגשות בינם למג"בניקים, כאשר בסופה הושעו שניים מחיילי הגדוד החרדי משירותם הצבאי.
האירוע הזה מסתיר שתי בעיות קשות האורבות לפתחו של צה"ל, האחת רעיונית והשנייה ארגונית, וצירופן יחד מסוכן במיוחד. הבעיה הרעיונית טמונה בעובדה שבמשך שנים רבות, אולי כמה עשורים, מתחנכים רבים מבני העולם הדתי לגווניו – בעיקר חרדים וחרד"לים – על הרעיון שבהנהגת המדינה עומדות אליטות חילוניות, שכל מיני ערכים ליברליים, ולחילופין פחדן מאימת הקהילה הבינלאומית, חשובים להן יותר מהאינטרסים הבטחוניים של אזרחי ישראל. בשנים האחרונות מופנית התפישה הזו גם כלפי האליטה הצבאית, כלומר דרגי הפיקוד הבכיר של צה"ל.

ככל שהרעיון הזה קונה לו אחיזה, גוברת הלגיטימציה לתפיסה המבקשת 'להציל את המדינה מידי הנהגתה', וממילא גם הלגיטימציה להמרות את פי ההנהגה – אזרחית וגם צבאית. ודוק: כבר לא מדובר בהעלאת ההלכה כערך חשוב יותר ממילוי הפקודה הצבאית (למיטב ידיעתי, שום רב לא גיבה את פעולת חיילי הנח"ל החרדי), אלא בתחושה כללית רווחת הרבה יותר, לפיה דווקא גישה לאומית 'בריאה' מחייבת אי-ציות לפקודות שניתנות מתוך גישה 'שמאלנית', או 'כניעה שמאלנית ללחץ בינלאומי'.

זו גישה מסוכנת מאוד לעתידה של מדינת ישראל. כי מדינת לאום מושתתת לא רק על הרעיון הלאומי הגולמי, אלא גם על מיסודו במסגרת מדינתית, שיש לה היררכיה ברורה: הממשלה, כשמתחתיה, בהקשר הצבאי, מפקדי הצבא. רק בעלי התפקידים האלה רשאים לתת פקודות וכל השאר חייבים לציית להן, גם כשאינן מוצאות חן בעיניהן. כי האופציה האחרת היא אנרכיה, ומלחמה בין מיליציות צבאיות שונות, כפי שאכן קרה בקטן באירוע של השבוע. מי שינסה לפגוע בממלכתיות בשם הלאומיות, עלול, בטווח ארוך, להחזיר את היהודים למצבם הטרום-מדינתי: עם להט לאומי גדול, אבל בלי מדינה שתממש אותו.

התסריט החלופי, הלא פחות מפחיד, הוא אובדן הדמוקרטיה. הכתובת נמצאת על הקיר: לא רק בדברי חז"ל "הווי זהיר בכבודה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו [ובמקרה הנוכחי: מיגזר את רעהו] חיים בלעו". למעשה, כל המקרים שבהן דמוקרטיות הפכו לדיקטטורות התחילו בגלל אנשים שחשבו, אולי אפילו בצדק, שהדמוקרטיה הסתאבה, שהיא מסכנת את בטחון המדינה, ולכן צריך להשליט 'איש חזק', או 'שלטון חזק', שיעשו כאן סדר.
הבעיה היא גם מבנית-ארגונית: לא במקרה, ההתנהגות האנרכית באה מצידו של גדוד שחייליו באים ממיגזר מוגדר ודי הומוגני. נכון שיש בתוכו גם חרדים, לרוב מהאגף השבאבניקי, וגם חרדלים. אבל ידוע שבכל הנוגע לפוליטיקה, החרדים (והשבאבניקים שלהם במיוחד) נמצאים בקצה הימני ביותר של המפה, יותר מזה של הציונות הדתית, והחרדלים מבטאים פעמים רבות גם כן את התחושה שחוקי ההלכה, והלאומיות הדתית, עדיפים על הלאומיות הממלכתית. יתר על כן: מדובר בחיילים שהתרגלו לכך שהצבא מתאים את עצמו למענם ולמען אורחות חייהם. זה לא מקרי שחיילי מג"ב הם שביטאו כאן את העמדה הממלכתית. המג"בניקים מזוהים גם כן בדרך כלל עם עמדה ימנית, ויתכן שרוב החיילים שפעלו במקום הם אכן בעלי עמדה כזו. אבל הם באים בכל זאת מרקע חברתי מגוון, ועברו מסלול הכשרה שהעמיד אותם על העובדה שהנאמנות לצבא ולפקודותיו חשובה יותר מעמדותיהם האישיות.

לא לחינם פחד דוד בן-גוריון, מייסד המדינה ומייסדו של צה"ל, מיחידות בעלות אופי הומוגני: בין אם הן דתיות, מזוהות עם האצ"ל והלח"י, או אפילו עם הפלמ"ח. יחידות כאלה מעוררות מיידית את שאלת הנאמנות הכפולה. האירוע השבוע, קטן לכאורה ככל שיהיה, צריך לחדד שתי מסקנות: חידוד הזהירות מיחידות הומוגניות, וחידוד ההתנגדות הרעיונית ללאומיות שאיננה ממלכתית.

פורסם לראשונה במקור ראשון.