לכבד את המסורתיות הישראלית

בחגים הקרובים, כשבבית הכנסת שלנו (כך יש לקוות) יעמדו לצדנו, לתקיעות של ראש השנה, לתפילת נעילה, או בהקפות של שמחת תורה, אותם מסורתיים ישראלים, מלבד מקום לתפילה, ראוי שנתן להם מקום של כבוד בלב.

כבר כמה וכמה שנים, כמעט כחלק מההכנות לראש השנה וחגי תשרי, מפרסמים ערוצי תקשורת שונים 'תמונת מצב' על הזיקה של הישראלים ליהדות. הסקרים הללו מראים, באופן עקבי ומתמשך, שלרוב היהודים בישראל, גם אלו שמגדירים את עצמם מסורתיים וחילוניים, יש זיקה לזהותם היהודית לא רק כענין הצהרתי, אלא גם באמצעות ביטוי מעשי של קיום מצוות מסוימות, והשתתפות בתפילות או בטקסים דתיים אחרים. כלומר, הלכה למעשה, רוב הישראלים, מסורתיים. הנתונים הללו מתקבלים בציבור הדתי ברגשות מעורבים. מחד, שמחה על החיבור החי שיש לישראלים ליהדות, מאידך, צער ולעתים זלזול בזהות היהודית המסורתית העמומה, שאינה קוהרנטית ומחויבת כמו זו האורתודוכסית המצהירה על הקפדה על 'השלחן ערוך' כולו. היחס הזה למסורתיות צריך להשתנות. לצד השאיפה הדתית ל-'ועמך כולם נביאים' יש מקום לקבל ולכבד את המסורתיות הישראלית, לא כאפשרות פחותה אלא כזהות נבחרת של ישראלים רבים מאוד.

בהיבט של התייחסות דתית, הקבוצה המסורתית היא הקבוצה הגדולה בישראל: כ-31% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם מסורתיים. לקבוצה הזו אפשר לצרף את אלו מבין הדתיים הלאומיים (11.5% מהאוכלוסיה היהודית) החיים 'על הרצף' ולמעשה מקיימים אורח חיים מסורתי. קבוצה מסורתית נוספת היא מבין אלו המגדירים עצמם חילונים (שבסך הכל מהווים43% מהיהודים) אך מקיימים אורח חיים מסורתי. סקרים הבוחנים את הזיקה של יהודים בישראל למסורת מראים כי חלק מהחילונים מקיימים מצוות דתיות מובהקות כמו צום ביום כיפור, קידוש בשבת והימנעות מאכילת חזיר. מנתוני מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה עלה למשל שבפסח האחרון, שני שליש מהיהודים הצהירו שלא יאכלו חמץ לא בבית ולא מחוץ לבית. קשה לסכום במדויק את שיעור המסורתיים באוכלוסייה היהודית, אבל הצלבה של נתוני סקרים שונים מראה כי מדובר בין 40% ל-45% מהיהודים בישראל. המסורתיים הם אם כן קבוצת ההזדהות הדתית הגדולה בישראל.

מהי המסורתיות הזו? המסורתיות ה'מקורית' היא המסורתיות המזרחית. מסורתיות שצמחה עוד לפני הקמת המדינה, כשבמערב היה חילון. מסורתיות שנובעת מרצון לשמור על זיקה אל המורשת המשפחתית והקהילתית היהודית, תוך שימור רכיבים מרכזיים של זהות דתית, לצד ויתור על המחויבות לקיום מצוות מלא וזיהוי עצמי דתי מחייב. המסורתיות הזו עדיין נוכחת ומשמעותית, אבל לצדה צומחת מסורתיות מסוג חדש. כזו שאפשר לכנות אותה 'מסורתיות ישראלית'. בניגוד לשיוך העדתי הרווח של המסורתיות הותיקה ולשורשים , המסורתיות הישראלית היא, כמו מרבית החברה הישראלית, על עדתית. היא נובטת וצומחת בישראל העכשווית, והיא יונקת משלל מקורות, בהם היהדות האורתודוכסית לה דומיננטיות רבה במרחב הציבורי ומונופול על שירותי הדת, פרקטיקות דתיות שהוטמעו היטב בהוויה הישראלית ובמרחב הציבורי ו-'היהדות המתחדשת' ובתי המדרש הפלורליסטיים שהוקמו בעשורים האחרונים.

המסורתיות הזו כבר לא מחוברת לבית אבא האורתודוכסי ומתנצלת על נטישתו. בעיני האוחזים בה היא אינה צל חיוור של אידיאל שלא מסוגלים לממש. היא בחירה זהותית חדשה ולגיטימית, לעתים מודעת יותר ולעתים פחות, לחיות חיים בהם יש מקום וערך למסורת היהודית, על סמליה ומצוותיה, אבל ללא מחויבות דתית מלאה וללא נכונות לוותר על חיים בעולם המערבי המודרני. נכון, הזהות המסורתית הישראלית אינה קוהרנטית. השונות בה גדולה, ונעה על הרצף שבין דתיים שלא רואים עצמם מחוייבים לכל תג בהלכה לחילונים ששומרים כמה מצוות כעניין תרבותי יותר מאשר דתי. ועם זאת, היא הולכת ומתהווה כבעלת משמעות והשפעה רבה על הדרך שבה יהודים רבים מגדירים את הזיקה שלהם ליהדות ועל המרחב הציבורי והחיים במדינת ישראל.

ברור שמסורתיות ישראלית כזו מאיימת על האורתודוכסיה יותר מהחילוניות. הוויכוח עם המסורתיות הישראלית הזו על כן, נוקב ורציני. הביקורת עליה ראויה. ועם זאת, היחס אל המסורתיות הישראלית לא יכול להיות מתנשא, הוא צריך להיות מכבד ומכיל. גם בגלל שבסופו של דבר, כשמדובר על הזהות היהודית של המדינה, האפשרות של חיבור למסורתיות הישראלית של רוב היהודים, הוא בעל משמעות רבה לאופיה היהודי של המדינה וגם בגלל שהזהות המסורתית הישראלית היא אפשרות זהותית העומדת בפני עצמה, בין אפשרויות שונות של זהות יהודית.

בחגים הקרובים, כשבבית הכנסת שלנו (כך יש לקוות) יעמדו לצדנו, לתקיעות של ראש השנה, לתפילת נעילה, או בהקפות של שמחת תורה, אותם מסורתיים ישראלים, מלבד מקום לתפילה, ראוי שנתן להם מקום של כבוד בלב.

פורסם לראשונה בשבתון.