ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון

אחריותה של המדינה לרווחת תושביה יכולה להיות מעוגנת בשתי שפות. בעולם של דוברי שפת הזכויות, דנים בזכותם של מעוטי יכולת כלפי המדינה לקבלת התנאים הדרושים לקיום בכבוד, בזכות לדיור בר-השגה, בזכות לחינוך חינם וכדומה. לעומת זאת, בעולם של דוברי שפת החובות, עוסקים בחובתה של המדינה להבטיח כי למעוטי היכולת יהיו התנאים הדרושים לקיום בכבוד, בחובת המדינה להבטיח קורת גג לכל אזרח, בחובת המדינה לספק חינוך שוויוני לכל וכדומה.

מראשית ימיה חרתה ישראל על דגלה את מחויבותה לרווחת תושביה. בשנת 2005 הכיר בג"ץ ב"זכות לקיום בכבוד" כזכות חוקתית (בג"ץ עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי), ובכך עיגן את אחריותה של ישראל לרווחת תושביה בשיח זכויות האדם.

בחירת הזירה הלשונית היא שלב מכריע בכל מאבק חברתי, קרי בחירת המינוחים שיעמדו במוקד הדיון. כלפי מה אמורים הדברים? אחריותה של המדינה לרווחת תושביה יכולה להיות מעוגנת בשתי שפות. בעולם של דוברי שפת הזכויות, דנים בזכותם של מעוטי יכולת כלפי המדינה לקבלת התנאים הדרושים לקיום בכבוד, בזכות לדיור בר-השגה, בזכות לחינוך חינם וכדומה. לעומת זאת, בעולם של דוברי שפת החובות, עוסקים בחובתה של המדינה להבטיח כי למעוטי היכולת יהיו התנאים הדרושים לקיום בכבוד, בחובת המדינה להבטיח קורת גג לכל אזרח, בחובת המדינה לספק חינוך שוויוני לכל וכדומה.

אמנם ניתן להניח כי פעמים רבות זכויות מחוללות חובות נגדיות, כשם שחובות מחוללות זכויות נגדיות. חרף יחסי השלמה אלו, יש טעם בשאלה, באיזה קוטב ראוי לעגן את השיח החברתי. אין זה מקרה, כי בעשורים האחרונים, שבהם שפת זכויות האדם הופכת לאופנתית ולאטרקטיבית, גם תחום הרווחה והאחריות החברתית-כלכלית נשאב אל תוך מסגרת זו. ההנחה היא, כי אם נעגן את אחריותה של המדינה לרווחת תושביה בשיח הזכויות נתרום בכך לביצור אחריות זו ולהעצמתה.

אולם בחירה זו, שהיא לכאורה ניואנס לשוני, היא בעלת השפעה משמעותית ולאו דווקא חיובית. שפת הזכויות משרתת גישות בעלות אוריינטציה אינדיבידואליסטית-תחרותית. אחת הזכויות ששיח הזכויות מקדש יותר מכל היא הזכות לקניין פרטי. שפת הזכויות משרתת את האינטרס של השכבות החזקות בחברה בהעצמת כוחן. מבחינה זו, מונחים כגון "הזכות לקיום בכבוד" או "הזכות לדיור בר-השגה " עלולים להתגלות כמביסים את עצמם. הם נועדו לעגן את אחריותה של החברה להבטחת הרווחה של השכבות החלשות שבה, ובאותה שעה הם דווקא משרתים את המרכיבים האינדיבידואליסטיים-תחרותיים בשיח הציבורי, שחותרים תחת המאבק החברתי. צדק מי שטען, כי מנקודת מבט חברתית, שיח הזכויות הוא חלק מן הבעיה, לאו דווקא חלק מן הפתרון.

מנקודת מבט זו, ארון הספרים של המשפט העברי עשוי להעניק לנו מסגרת חלופית. הדאגה לרווחת העני, הגר, היתום והאלמנה, היו במוקד עניינו של המשפט העברי מראשית ימיו. היצירות המשפטיות שנכתבו במשפט העברי עיגנו את האחריות החברתית כלפי החלש במסגרת שיח החובות. כך לדוגמה, כאשר התורה קובעת את האחריות לרווחת העני, היא מתנסחת באמצעות מילון החובות: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח). מסגרת מושגית זו שקבעה התורה השפיעה על הספרות הענפה בתחום דיני הרווחה שבאה בעקבותיה, בתקופת חז"ל ובספרות הבתר-תלמודית, אשר כולה מצאה את ביטויה במסגרת חובותיהם של הקהילה ושל בעלי הרכוש.

אנו עשויים לגלות, כי דווקא שיח החובות החברתיות, מעין זה שמציע המשפט העברי, משרת טוב יותר את השאיפה להגנה על קיומם בכבוד של מעוטי היכולת. אכן, ההלכה היהודית הייתה מופת של מערכת חוק המקדמת קבלת אחריות של הקהילה כלפי רווחת האנשים החלשים החיים בקרבה, וזאת באמצעות שימוש מושכל בשפת החובות.הימים הנוראים שאנו בפתחם ראויים להיות ימי חשבון נפש לא רק של היחיד אלא גם של החברה כולה. ההתבוננות הפנימית שיום הכיפורים מזמין אותנו אליה ראויה להקיף לא רק את מעשינו, אלא גם את שפתנו. חשבון הנפש והלשון יובילונו למסקנה כי הדאגה לרווחת החלשים שבקרבנו היא בראש ובראשונה חובה המוטלת עלינו. במיוחד אמורים הדברים בתקופה זו שבה הכלכלה הישראלית פורחת ומשגשגת, ועלינו מוטלת החובה ליתן את הדעת כיצד משתפים את מכלול רכיבי החברה בהנאה מפירות הצמיחה. בסופו של יום, חובה זו יותר משהיא זכותם של מעוטי היכולת, היא זכותה של החברה כולה.

פורסם לראשונה בגלובס.