ציונות מול ציניות

דבר אחד הוא להוביל אג'נדה, לקחת חלק בניסוח טיוטת חוק יסוד, להתווכח עם האידיאולוגיה ההפוכה, לגייס את התמיכה הפוליטית ולהעבירה בכנסת. וזאת עשה ישראל הראל, יחד עם אחרים, באשר לחוק הלאום, ובהצלחה. דבר אחר הוא להציג בצורה צינית, מופרכת ושגוייה את טענות מתנגדיו, לטעון בשמם טיעונים שלא טענו וזאת בכדי לעשות להם דה לגיטימציה.

ישבתי והשתתפתי בכל אחד ואחד מדיוני הוועדה שעסקה בחוק הלאום. בניגוד לטענות, המושמעות לא רק במאמרו של הראל אלא גם בדברי ראש הממשלה, מלבד הדוברים מהרשימה המשותפת, רוב מוחלט אם לא כל המתנגדים, בין אם חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה ובין אם נציגי החברה האזרחית, הביעו תמיכה ברעיון של ישראל כמדינת הלאום היהודי, בחוק השבות, סמלי המדינה ועוד. כולם הביעו תמיכה מוחלטת במגילת העצמאות על כל רבדיה – הרובד הציוני הקובע את ישראל כבית לאומי לעם היהודי, והרובד הליברלי-דמוקרטי, הקובע שוויון זכויות מוחלט בין כל אזרחי המדינה, פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, הכרה במיעוטים וקריאה להם לקחת חלק בבניין המדינה.

מצד שני, תומכי החוק, ניסו למצוא תירוצים מן הגורן ומן היקב מדוע שלא להכליל בחוק הלאום, שבנוי כפסקת מבוא לחוקה, המגדירה את המדינה, ומהווה תעודת הזהות שלה – כך לפי התומכים עצמם – את אותן פסקאות ממגילת העצמאות המכירות בשוויון ובמיעוטים. ביניהם מצוי הטיעון השקרי כאילו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כולל כבר את הזכות לשוויון, בעוד שרק בזכות פסיקת בג"ץ – אותה ביקרו לאורך שנים אותם אלה שנתלים בה כיום וכינו אותה "אקטיביזם קיצוני" – היבטים מן השוויון מוכרים כנגזרת של כבוד האדם. מעבר לכך, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא חוק בלתי משוריין ברוב מיוחד, והנסיון לטעון שחוק חדש ומשוריין כחוק הלאום עומד באותו מישור על זכות שאינה מנוייה בפירוש בחוק יסוד ישן ולא משוריין הוא שגוי ומוטעה. מעבר לכך, גם תהליך החקיקה מוכיח היטב שהיתה כוונה לפגוע בתוקפם של חוקי היסוד הישנים: בנוסח המקורי ישנה עליונות מפורשת על כל החקיקה הקודמת, כולל חוקי היסוד. סעיף זה נמחק במסגרת הריכוכים שכפו היועץ המשפטי לממשלה וגם גורמים מתונים יותר בקואליציה. אך המטרה היתה ברורה- להחליש את ההגנה על השוויון ועל זכויות האדם - ואין להיתמם כאילו לא היתה קיימת. לקראת הקריאה הראשונה, לפי דרישת הקואליציה נמחקה גם הפסקה לפיה המדינה היא מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. חברי הקואליציה הצביעו נגד הסתייגויות שביקשו להחזיר את הסעיף הזה. אז באיזה מחנה נמצאת הצביעות?

ההאשמה כאילו המתנגדים הם שכופרים במגילת העצמאות מכעיסה שבעתיים, משום שברור היטב שהקואליציה הנוכחית – בין אם מטעמים לאומניים ובין אם מטעמים דתיים - של אפלייה כלפי נשים, להט"בים, יהודים שאינם אורתודוכסיים ועוד – היא שהתנגדה בתוקף להכללת ערך השוויון בחוק היסוד. חלק מהמשתתפים בוועדה הגדילו לעשות והביעו חשש ש"שוויון" יפורש ככזה הדורש שוויון בתוצאות, במובן הסוציאלי כאילו שב"שוויון בפני החוק" מדובר בהמצאת הגלגל, ולא ברור, כמו בכל חוקה ליברלית, שמדובר רק באיסור על המדינה להפלות בין אזרחיה.

הראל מאשים גם את בג"ץ, שעוד בשנת 1948 לא הכיר במגילה כחוקה. אם היה עושה זאת בג"ץ ופוסל חקיקה על סמך מסמך שבבירור לא נועד לכך, ואין בו אפילו פסקת הגבלה או אמירה פורמלית כלשהי על היקף הזכויות, הראל ומחנהו היה מאשימים אותו בחריגה מסמכות ובמהפכנות. הוא טוען גם כי ה"מתנגדים האידיאולוגיים" לחוק הלאום התנגדו כל השנים להכיר במגילת העצמאות כחוק יסוד. אינני יודע למי הוא מתכוון, אך חלק מאותם מתנגדים קוראים כבר שנים, כתחליף לחוק הלאום הפוגעני, היוצא גם נגד הדמוקרטיה וגם נגד עיקרי הציונות, לאמץ את המגילה כחוק יסוד: מבוא לחוקה, שיסמל את החזון הציוני, היהודי, הדמוקרטי, והשוויוני של המדינה. זה צריך להיות חוק הלאום האמיתי, וסביבו יכולים להתאחד מעל שני שלישים מחברי הכנסת. במקום לשדר לעולם, ולשונאי ישראל, את המסר המופרך והמזיק, שהראל מנסה לחזק אותו במאמריו, כאילו יש מחלוקת אמיתית על הציונות ועל עובדת היות המדינה מדינה יהודית, ניתן לשדר את המסר הנכון: ישראל מאוחדת מאחורי החזון הציוני, אך היא לא מוכנה להפכו לחזון לאומני.

פורסם לראשונה בהארץ.