מדינת מסורתית ודמוקרטית

בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, נקבע לפני למעלה משנים וחצי עשורים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הקביעה הזו לא פתרה את הסכסוך שקדם להקמת המדינה, ונמשך עד היום: מהי מדינה דמוקרטית? ומהי יהודית?

גם ביום הולדתה השבעים, היסודות החוקתיים-זהותיים של מדינת ישראל מעורערים. בישראל היהודית והדמוקרטית, ניטש עדיין ויכוח נוקב על משמעותם של שני רכיבי המשוואה, כל אחד בפני עצמו ובעיקר על טיב היחס ביניהם. מבט על ישראל של היום, מורה כי למעשה, בוחרים רוב היהודים בישראל וגם רוב מנהיגי המפלגות הפוליטיות המכהנים היום, את הזהות היהודית מסורתית או מגלים כלפיה זיקה. את ההזדהות הזו, שיש לה השלכות פרקטיות לחיי היומיום של היחיד, יש להנחיל גם במרחב הציבורי, ולהפוך את המופע הציבורי-חוקתי של היהדות לרך ומכיל יותר. הדבר יטיב מאוד עם היהדות ויפחית את הניכור כלפיה, ויאפשר להפיג את המתח עם היסוד הדמוקרטי של המדינה.

טרם הקמת המדינה ומיד לאחר מכן, נעשה מאמץ משמעותי וכן לכונן חוקה. גורם מרכזי לכישלונו היה המאבק בין דתיים וחילוניים באשר לביטוי החוקתי לאופיה היהודי של המדינה. הפער בין העמדות אז היה גדול. מהצד הדתי ניצבו פוליטיקאים ורבנים אורתודוכסיים נחושים שסברו שחלום הדורות על מדינה יהודית צריך להתגשם בביטוי עז של המשפט העברי וההלכה בחוק ובפרהסיה של המדינה. מהצד החילוני ניצבו אנשי מפא"י, מפ"ם, הפרוגרסיבים, והציונים הכלליים, כולם חילונים אידיאולוגיים שבעיניהם מקומה של היהדות במופעה הדתי-הלכתי הייתה שייכת למוזאון, ושעשו כל שיכלו כדי להעניק למדינה הצעירה אופי חילוני. גם החילוניות הרחובית של אותם ימים הייתה כזו. לכתחילית, עקרונית, אידיאולוגית, דווקנית כלפי הדתיות היהודית, מתנכרת לה.

70 שנים חלפו. הזמנים השתנו. מאוד. סקרים שנערכים בשנים האחרונות מראים כי הזהות היהודית במובנה הדתי מקובלת יותר והזיקה של רוב היהודים בישראל ליהדות או לפרקטיקות דתיות חיובית ורוב גדול מהם מאמץ אותן. כ-32.1% מהיהודים בישראל מזהים עצמם כמסורתיים. יחד עם הדתיים הלאומיים (11.5%) שלרובם יחס אוהד למסורתיות, הם מהווים את קבוצת הזהות הגדולה בין היהודים בישראל. סקרים הבוחנים את השותפות של יהודים ישראלים בפרקטיקות דתיות מראה כי גם חלק ניכר של החילונים (המהווים כ-43% מהיהודים) אוהדים את המסורת היהודית ומאמצים פרקטיקות דתיות מובהקות כמו צום ביום כיפור, נישואין דתיים, קידוש בשבת, הימנעות מאכילת חזיר ועוד. למסורתיות הזו יש עוד מופע-הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי. הגם שהיקף המזדהים עימם קטן (כ-7% מהיהודים) גם אלו נוהגים הלכה למעשה כמסורתיים, וההבדל בינם לבין אלו הרואים עצמם מסורתיים (ככל שיש כזה) הוא תאולוגי דק. המשמעות היא שחילונים 'טהורים', נוקשים, אידיאולוגים, מהווים חלק קטן באוכלוסיה היהודית.

המסורתיות בולטת מאוד גם בזירה הציבורית. רוב מנהיגי המפלגות היהודיות בישראל מזהים את עצמם באופן בולט ומופגן כמסורתיים, ומצהירים כי פרקטיקות יהודיות-דתיות הם חלק מחייהם. החגים היהודיים נר לרגליהם, קידוש והפרשת חלה חלק משגרתם, בעזרת השם וברוך השם שגורים על לשונם בתדירות שלא הייתה מביישת אורתודוכסים כשרים.

מהי הזהות המסורתית הרווחת כל כך? חסרונה, אבל לענייננו יתרונה הגדול הוא חמקמקותה. מקורותיה של המסורתיות ביהדות המזרחית. שם, במקום ההבחנה הדיכוטומית דתי-חילוני נוצרה תפיסה הרואה בדתיות רכה, לא הלכתית אפשרות לגיטימית, והמחויבות ההלכתית נזנחה לטובת אורח חיים חילוני שמשלב בתוכו פרקטיקות דתיות מתוך כבוד לאבות ולעבר וללא המשא של הדקדקנות ההלכתית. עם היטשטשות העדתיות, וההתכה של מסורות שונות לישראליות, גם המסורתיות הפכה לנחלת הכלל. רכיביה העיקריים, אמונה באל, הזדהות עם יהודיות ואימוץ פרקטיקות דתיות ביסודן, ללא אימוץ דקדוקיהן, ותוך דחייה של מחויבות מלאה לכלכה היא המסורתיות היהודית-ישראלית המאפיינת את רוב היהודים בישראל.

בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, נקבע לפני למעלה משנים וחצי עשורים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הקביעה הזו לא פתרה את הסכסוך שקדם להקמת המדינה, ונמשך עד היום: מהי דמוקרטית, ומהי יהודית. גם פרוס שנת השבעים, הגיע העת שהזהות היהודית שאמצו לעצמם, למעשה, ובמקרים רבים גם להלכה, מתוך תפיסה עקרונית, חלק ניכר מהיהודים בישראל. הזהות שרוב הציבור בישראל חש הזדהות עימה או שיש לו יחס חיובי כלפיה, תהיה גם הזהות היהודית המעניקה לדיבר 'יהודית' משמעות זהותית, פוליטית ופרקטית גם במשפט המדינה ובמרחב הציבורי. זהות יהודית מסורתית כזו, תפחית משמעותית גם את המתח עם הרכיב הדמוקרטי בזהותה של המדינה. כשהמסורתיים יתאחדו סביב רעיונות אלו, ויראו בזהותם דבר שיש להאבק עבורו, זה יהיה גם אופיה היהודי של המדינה.

פורסם לראשונה בהארץ.