הטהרה שלי והטומאה שלך

הצעת חוק המקוואות מבקשת לטהר את מקווה הטהרה מקונסרבטיבים, רפורמים ואורתודוקסים – בעיקר נשים – שמעוניינים לטבול בהתאם לאמונתם ורגשותיהם, גם אם דרכם איננה תואמת את הדרך החרדית.

ראיתם פעם הצעת חוק במדינת ישראל שדברי ההסבר שלה מגייסים, להצדקת האמור בה, את בית המקדש ואת הכהן הגדול, את יום הכיפורים ואת קודש הקודשים? ואם לא די בכך, המציעים גם מקשרים בין הצעת החוק שלהם לבין המקום המקודש ביותר, הלא הוא "קודש הקודשים" ואף למעמד הר סיני וקבלת התורה הגיעו. אין ספק, השימוש בכל ארסנל הקדושה היהודי – גבוה מעל גבוה - בוודאי נועד לעניין מרכזי, קיומי וחשוב במיוחד.

ובכן, מדובר בהטלת איסור על טבילה במקוואות טהרה ציבוריים על כל מי שאיננו מוכן לטבול בהם בהתאם להוראות הפסיקה החרדית של הרבנות הראשית. הצעת החוק מבקשת לטהר את מקווה הטהרה מקונסרבטיבים, רפורמים ואורתודוקסים – בעיקר נשים – שמעוניינים לטבול בהתאם לאמונתם ורגשותיהם, גם אם דרכם איננה תואמת את הדרך החרדית.

העומדים מאחורי ההצעה ל"הסדרת ייעוד השימוש במקווה טהרה" הם לא פחות מעשירית חברי הכנסת, ובהם גם מחצית מחברי הבית היהודי. לא נתקררה דעתם של המציעים, עקב חשיבות הנושא, ובתוך חצי העמוד של דברי ההסבר לחוק, הם גם מכנים את הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות, הכוללים את רוב היהודים הדתיים החיים בתפוצות, בשמות גנאי - "כתות שונות" ו"גופים שמטרתם לקעקע את יסודות היהדות". אין ספק: כאן לא לוקחים שבויים. הדרך להשגת הטהרה שלי תלויה בטימואו של הזולת.

על פניו זהו עניין מגזרי, על גבול הביזארי, עבור הרוב הישראלי. ובכן, זהו לב העניין: ברגע שאת הקוראת תייגת את הנושא כ"עניין של דתיים", ברגע שאתה הקורא גיחכת על ה"אפיזודה" ועברת הלאה, הפכתם שותפים להתגשמותה של הצעת החוק המבישה.

דת היא עניין אינטימי של בחירה אישית. טבילה במקווה היא ביטוי קצה פיזי של אינטימיות זו. הטובלת והטובל משילים מעליהם כל "חציצה", עירומים לפני האל, הם מחפשים את דרכם לטהרה. כאשר המדינה מבקשת להתערב בתהליך זה, באמצעות רגולציה, היא עוסקת בחילול קודש. הדת אכן מדקדקת בפרוצדורה של הטבילה ובכך היא מבקשת להבהיר את הקשר העמוק שבין כללים ובין רגשות, אך מה לה, למדינה, ולעניין זה?

הצעת החוק מבקשת לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון. אין להתלהב מכך, אך לדעתי הדבר הזה, כשלעצמו, איננו פסול. אבל, תוכנה של ההצעה הוא מפלה בעליל. אם המדינה מצאה לנכון לייעד את כספי משלם המיסים לבניית מקוואות, מדוע יינתן השירות רק למי שהשקפתו הדתית תואמת את המדיניות ההלכתית המחמירה של החרדים?

במסגרת מלחמת התרבות המשתוללת עכשיו, רבים מבעלי עמדות השליטה בנכסים ציבוריים – משרה, משאבים, כוח הצבעה וכדומה – מתפתים לנסות לעשות בהם שימוש סקטוריאלי. כך בתרבות, כך בחינוך וכך גם בדת. בחלק מהמקרים ניתן להבין בחירה זו: נבחר הציבור מבקש לממש את מדיניותו וזאת, מבחינתו, תכלית תפקודו הציבורי. ואולם, גם לכך יש מגבלות, שנגזרות מהמחויבות של כל נבחר ציבור לממלכתיות. בהקשר הנוכחי, אין דרך להצדיק את הסקטוריאליות החרדית, כיוון שהיא מונעת מאחרים לממש את חופש הדת שלהם בשימוש במתקנים ציבוריים. מונופוליזציה של המקוואות על ידי הסקטור השולט ברבנות היא פגיעה גסה בממלכתיות ואין כנגדה שיקול מאזן הראוי להגנה.

בנוסף להיבטים האנושיים, החוקיים והממלכתיים, קיים גם ההיבט הסמלי, שהוא מרכזי במיוחד: הנפש נוקעת מהיחס המשפיל של החרדים – והרוב בכנסת הנאנס בשתיקה להסכים עימם - כלפי יהודים בעלי אמונות שונות. גם מי שסבור שניתן להתווכח לגבי ההכרה החוקית בפועלם של הרפורמים והקונסרבטיבים בנושאים דוגמת גיור ודין אישי, שעלולים להביא לפילוג בעם, ברור שאין כל הצדקה מעשית ועקרונית לפגיעה בזכויותיהם לקבל שירותי דת שוויוניים ונחמץ הלב למשמע הזלזול הפוגעני כלפיהם. ההאשמה כי מטרתם היא "לקעקע את יסודות היהדות", כנזכר בדברי ההסבר, מלמדת על המציעים יותר מאשר על הזרמים.

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"