הנס מחייב זהירות

לא במקרה רובנו נרגשים כל כך בימי עצמאות, במיוחד בשנים של תאריכים עגולים להקמת המדינה, כמו השנה. הקמת המדינה אכן נתפסת, גם אצל החילונים שבינינו, כ'נס'. אבל טיבו של נס הוא שאינו מובן מאליו, ומכיוון שכך, יש לשמור עליו מכל משמר, פן ייסוב לאחור.

...והארץ תשקוט. עין שמיים אודמת/ תעמעם לאיטה על גבולות עשנים/. ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת – לקבל את הנס, האחד אין שני נתן אלתרמן, "מגש הכסף"

לא במקרה רובנו נרגשים כל כך בימי עצמאות, במיוחד בשנים של תאריכים עגולים להקמת המדינה, כמו השנה. הקמת המדינה אכן נתפסת, גם אצל החילונים שבינינו, כ'נס': 2000 שנה אחרי שגלו מארצם, ושלוש שנים בלבד אחרי השמדה נוראה שכילתה שליש מהעם, הצליחו היהודים להקים מדינה עצמאית, משגשגת – עומדת בכל המלחמות שנכפו עליה, קולטת עלייה בשיעורים שאין דומים להם בעולם, ומצליחה במקביל גם לפרוח מבחינה כלכלית, מדעית, תרבותית וטכנולוגית. אכן, נס.

אבל טיבו של נס הוא שאינו מובן מאליו, ומכיוון שכך, יש לשמור עליו מכל משמר, פן ייסוב לאחור. בעשורים הראשונים להקמת המדינה נזהרו מנהיגיה מהרפתקאות מדיניות וצבאיות, בדיוק בשל החשש הזה. וכשהתפתו להרפתקאות כאלה – כמו בפרשת 'עסק הביש', שבהן ניסתה ישראל לסכסך בין מצרים למערב באמצעות ביום הצתות במוקדים מערביים במצרים, היתה התוצאה קשה. במקרה של הרפתקה אחרת, מבצע קדש, שבה שוב ניסתה ישראל להשתתף בקואליציה בינלאומית (עם צרפת ובריטניה) להשתלטות על תעלת סואץ, נסוגה ישראל תוך זמן קצר מכל השטח שכבשה, בשל לחץ בינלאומי כבד.

דומה שעם השנים נשחקה תחושת הזהירות. העוצמה עליה דובר קודם גרמה לתחושת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', והזהירות המתבקשת לקיומה של מדינה קטנה באזור עויין, הפכה להתנהלות שחצנית ואופורית. באופן פרדוקסלי, יתכן מאוד שגם עצם תחושת הנס תרמה לכך. שהרי אם קיומה של המדינה הזו הוא ניסי, מחוץ לגדר הטבע, אולי מותר לה לחוש מוגנת מכל צרה, כיוון שקיומה ושלומה מובטחים לכאורה בידי שמיים. אלא שאת הגישה הזו כבר ניסינו בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, והתוצאה הרת האסון הגיעה בדמותה של מלחמת יום הכיפורים. היא היתה אמורה ללמד אותנו לקח.

אובדן הזהירות בא לידי ביטוי גם בויכוחים הפנימיים בתוכנו. בראשית שנות המדינה הבליגו מחנות רבים על פגיעות קשות בשם האחריות הכללית. מנחם בגין ותנועתו הבליגו על הטבעת 'אלטלנה'; אנשי מפ"ם בלעו בכעס, אבל לא במרד, את עלבון פירוק הפלמ"ח; הדתיים לסוגיהם בלעו את מעמדם השולי ואת העובדה שחוקי המדינה היהודית לא יהיו חוקי ההלכה. טובת הכלל היתה חשובה יותר.

היום, בעידן האינדיבידואלי והמיגזרי שהשתלט עלינו, תחושת האחריות הזו הולכת ונעלמת. אליה מצטרף תהליך נוסף: גם הימין וגם השמאל חשים שחלומם הגדול הולך ונגוז. אלה מרגישים שלא יוכלו להגשים בעתיד הנראה לעין את חלום ארץ-ישראל השלמה והחלת הריבונות על כולה, ואלה מבינים שלא יוכלו להגשים בעתיד הנראה לעין את חלומם על שלום ופיוס היסטוריים בינינו לפלסטינים. בצר להם, עוברים שני המחנות מקידום פוזיטיבי של חלומם לקידום נגטיבי של השנאה כנגד המחנה האחר, בו הם תולים את חורבן החלום. הימין מתעלם מהמציאות הדמוגרפית הקשיחה ומאשים את השמאל באובדן חלומו, והשמאל מתעלם מאופייה הלא-פשרני של הלאומיות הפלסטינית, ותולה בימין את אובדן חלומו.

החיבור בין שתי התופעות שצויינו כאן צריך להוביל לשתי מסקנות: האחת – יתמקד כל מחנה בקידום ככל האפשר של חזונו הפוזיטיבי ולא בשנאת האחר. השנייה – במידה שיש ביקורת כנגד האחר, וגם זו כמובן לגיטימית בחברה דמוקרטית, היא צריכה להיות מנוסחת באופן ענייני, ולא בשיח של שנאה. דווקא בשל חריפות הסוגיות שעליהן אנחנו מתווכחים, חשוב מאוד שלא להוסיף קרע פנימי מסוכן לאיום החיצוני. הנס הישראלי מחייב כאמור גם זהירות גדולה בשימורו. חג עצמאות שמח!

פורסם לראשונה בשבתון.