אותה היד שפותחת היא היד שסוגרת

כדאי להקדיש מחשבה להשפעה של התבטאויות "נגד גיוס נשים", דווקא על הנשים העומדות לפני גיוס. אלו שאת המוטיבציה שלהן לוקחים בצה״ל כמובנת מאליה ולא חוששים מהיום בו תאמרנה ״עד כאן. לא בכל מחיר״.

לפני כמה שבועות רעשה הרשת לאחר שצוטט הרמטכ״ל כמי שהבהיר ״אני לא פמיניסט ולא שוביניסט״ והבטיח כי חרף האישמוים נגדו, הוא אינו מונע על ידי אג׳נדות פמיניסטיות קיצוניות. ארגוני הנשים זעמו ועשרות פוסטים ביקשו להסביר כי לא מדברים ככה היום. נכון, קשה להאשים את מי שעשה כל כך הרבה כדי לקדם את מיצוי כישורי הנשים בצה״ל בשוביניזים פסול. הנה רק השבוע סיימו 13 לוחמות הכשרה לחיל השריון והוצבו כלוחמות בגבולה הדרומי של מדינת ישראל כחלק ממגמה כוללת בצה״ל בשנים האחרונות, בהובלת הרמטכ״ל, לפתוח כמה שיותר תפקידים בפני נשים. ובכלל, מאז עברו עוד עשרות ביטויים פוגעניים במימייה של המדינה הדמוקרטית ואולי עדיף גם את האמירה המתסכלת ההיא פשוט להטמין בקיטבג המשפטים הלא מוצלחים. התנצלות מיותרת על מהלכים אמיצים.

אך לרגל יום האשה (הבינלאומי) שחל השבוע כדאי בכל זאת להקדיש מחשבה להשפעה של התבטאויות אלה דווקא על הנשים העומדות לפני גיוס. אלו שאת המוטיבציה שלהן לוקחים בצה״ל כמובנת מאליה ולא חוששים מהיום בו תאמרנה ״עד כאן. לא בכל מחיר״.

אותן אלה הרואות תמונות שער של טייסות ושומעות על מפקדת טייסת ראשונה בתולדות צה״ל, אבל לפני שהן מסיימות לזמזם את הקלישאה על הגבולות שבשמיים, הן קוראות את גיחוך הרבנים על הנשים-לא נשים האלה שמשהו קצת השתבש אצלן, והן יודעות שהרבנים האלה הם אורחים קרואים במשרדי המטכ״ל.

אלה הגולשות באתר למתגייס וקוראות על מגוון אפשרויות הגיוס העומדות היום בפניהן. מתרשמות מהדרך שהובילה לפתיחת למעלה מ 90 אחוז מיחידות צה״ל לשירות נשים, אבל לפני שהן מתחילות לחלום, הן צופות בראש אכ״א מרגיע את הרב המראיין אותו בכנס של הציבור הדתי-לאומי, ומבהיר שצהל ״אינו חברה לשוויון חברתי״, משל שוויון היה מוצר ולא ערך שצה״ל, כן גם הוא - מחויב לו.

אותן הנשים המבקשות להתגייס ליחידות לוחמות, להיות פורצות דרך ולסמן אותה לבאות אחריהן, אך קוראות על חיילים דתיים שמאיימים לא לקחת חלק בקורסים רק בשל השתתפותן בו, ואין קול מערכתי המעמידם במקומם.

נשים מלאות מוטיבציה, אשר מתרגשות למצות את יכולתן לתרום, נכונות לעבודה קשה ומאומצת ומסמנות לעצמן אתגרים משמעותיים, אבל שוב ושוב רואות את הנכונות להדיר אותן ולפגוע בכבודן, על מנת לא להרגיז מגזרים אחרים. מיוחסים יותר. והן יודעות ששום מגזר אחר לא היה מוקרב על מזבח הפגיעה ברגשות. ושמשום מגזר לא היו מבקשים להיעלב קצת פחות בחסות הקריאה ״שקט, יורים פה״. הן מבינות שהכי חשוב שיתנו לצה״ל לנצח, אבל יודעות שהן היחידות שמצופה מהן לוותר על זכויותיהן כדי לקדם את הניצחון. הן יודעות את זה כי כשהן מחליפות את המילה ״נשים״ במילה ״דתיים״ (למשל) בטענות השונות – זה פשוט לא הולך.

כי כשראש אכ״א אומר סמוך לידיעה על התחלת הכשרת הטנקיסטיות הראשונות שהוא לא בטוח שיש צורך בכל כך הרבה טנקיסטיות ולכן לא בטוח שנשים ישרתו ככאלה (."אני עדיין לא יודע אם זה יצליח. יכול להיות שזה לא יצליח, יכול להיות שזה יצליח — ולא נצטרך.), אמירתו נשמעת סבירה. אבל פחות לגיטימי נשמעת הטענה שאין צורך בכל כך הרבה טנקיסטים אז לא בטוח שנאפשר לבוגרי המכינות לשרת בשריון.

או למשל: כשרוצים לשלב חרדים, זה נשמע לגמרי בסדר למנוע מנשים להכנס לשדה הראיה שלהם ולדרוש מהן לקבל בהבנה את הדרתן ממרחבים מסוימים בחסות הרצון החשוב הזה. אבל אם ננסה לדמיין שהחרדים פשוט לא מסוגלים לראות חובשי כיפות סרוגות מחשש שיסיטו אותם לתרבות הרעה מזו החילונית, יהיה קשה לדמיין פניה דומה לאותם חיילים דתיים ״אם לא אכפת לכם, אל תעלבו, זה באמת לא אישי, פשוט אל תכנסו לחדר האוכל בזמן שהם אוכלים״.

אותן נשים מבינות ששילוב נשים בצה״ל הוא אתגר אמתי. שהצורך להתחשב במשרתים הדתיים כנה ועמוק ולא ניתן להתעלם ממנו, והחובה לשמור על מבצעיותיו אינה נעלמת מעיני אף אחת מהן. אבל הן כבר יודעות גם שאין הצדקה לדרוש מהן מה שלא חולמים לדרוש ממגזרים אחרים, רק בגלל שהורגלנו לכך שאפשר.

אולי אין מאחוריהן צי רבנים מתדפק על דלתות ביד מאיימת להחרים. אולי הן תמשכנה להיות מואשמות כמבקשות להרעיל את הצבא בקיצוניות ליבראלית כל אימת שיזכירו את המילה שוויון, ואולי הדרך עוד ארוכה לפניהן עד שיהיה בידן הכוח לאותת שלא לעולם חוסן. אבל יום האשה הוא זמן לא רע להזכיר שלא צריך להיות פמיניסט כדי לתת לאותן נשים, את מה שממילא, על פי כל אמת מידה – ככה פשוט - מגיע להן.

פורסם לראשונה בהארץ.