סכנה ברורה ומיידית

אין להתפלא על מגמות ההקצנה ורידוד הערכים הדמוקרטיים בציבור. חקיקה גזענית ושיח גזעני בכנסת ובציבוריות הישראלית מעודדים ומלבים גזענות, והשיח הטוקבקיסטי על חיסול מחבלים ועונש מוות, מעניק לגיטימציה להרג לא מוצדק ואף מאדיר אותו. כל אדם שערכים דמוקרטיים וליברליים הם נר לרגליו, צריך לחוש סכנה ברורה ומיידית.

התגובה הציבורית למקרה המתת המחבל הפצוע בחברון מעוררת קבס. מבלי להכנס לשאלה האם מדובר ברצח, הריגה או עבירה אחרת, אותה יש להשאיר בידי רשויות החקירה והתביעה, התופעה המטרידה ביותר היא גל חסר תקדים של נסיונות להצדיק את המעשה.

מיעוט המצדיקים עושה זאת, לפחות, מבלי לשלול את הנורמה החוקית: דהיינו, שהמתת מחבל "מנוטרל" היא אסורה – ולכן מיקוד הטענות הוא ב"תחושת הסכנה" של היורה. גם טענות אלה יתבררו בהליך החקירה והמשפט, כמו כל טענות הגנה של חשודים בכל עבירה – גם אם טענות אלה לא נראות משכנעות במיוחד, לכאורה.  

אלא, שחלק גדול ממצדיקי המעשה עושים זאת מתוך נימוק אחר לגמרי: שלילה מוחלטת של האיסור על המתת מחבל שאין נשקפת ממנו סכנה. הטענה שעולה בהקשר זה היא שהריגת המחבל מוצדקת, גם אם מדובר בהוצאה להורג לכל דבר – משום שהמחבל הוא "בן מוות". מעבר לכך, החייל היורה לא רק מקבל אלא מועלה לדרגת גיבור ישראל לכל דבר, תוך זילות מוחלטת של המונח הזה. עוד לפני המקרה הנוכחי, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הראה כי מעל ל-50% מהציבור תומך בהריגה במקום של כל פלסטיני שתקף יהודי, גם אם המחבל נתפס ואינו מהווה כל סיכון.

"תחושת הסכנה" האמיתית העולה מדברים אלה ברורה: מדובר בעוד ראייה המצביעה על תהליך של התפרקות הערכים הדמוקרטיים והכבוד לשלטון החוק בישראל. מה שהיה אולי מובן מאליו בעבר, למשל בתקופת פרשת קו 300, ולכן דרש מנגנון שלם של הסתרה והכחשה, הפך לא מובן כלל ושנוי במחלוקת כיום. תהליך כזה לא קורה ביום אחד ואי אפשר להתעלם מכך שליבו אותו, בין השאר, מנהיגי ציבור, ובעיקר בתקופה האחרונה. השיח הטוקבקיסטי שהשתלט על חלק מהשרים וחברי הכנסת במערכה האחרונה, לפיו התוצאה הרצויה בכל התקלות עם מחבל היא, בכל מקרה וללא קשר לסכנה הנשקפת ממנו, "מחבל מת", הולידה את התפיסה המעוותת הזאת, הסותרת את ערכי צה"ל ואת הוראות המשפט הפלילי.

מובן שגם למנהיגים ורבנים המתנצחים עם  הרמטכ'ל על עמידתו האיתנה בקשר להוראות הפתיחה באש יש חלק לא מבוטל בכך ובבלבול הערכים המחלחל מטה. השיח ההולך ומתגבר אודות הצורך בחקיקת עונש מוות מביא לעמדה שכל עוד אין עונש מוות – החייל או האזרח בשטח יכול להפוך לתליין לעת מצוא. זאת, אגב, גם אם מדובר רק בנסיון לרצח, שגם ההצעות לעונש מוות לרוצחים (לפי שעה) גם אם היו עוברות, לא היו מועילות בכדי לספק את תאוות המוות והנקמה של ההמון המוסת. אך יש לשער שלא רחוק היום וח"כ נמרץ פלוני יציע עונש מוות גם בנסיון לרצח. בהקשר זה יש לציין ששחרורי המחבלים הסיטונאיים לא מהווים שום הצדקה למגמה זאת – אך אין להתעלם מכך שיש להם השפעה קרדינלית על דעות אלה בציבור, בשל ביזוי ההליך הפלילי, ואת זאת צריכה היתה הממשלה לשקול בזמן אמת בעבר ולשקול בעתיד לגבי שחרורי מחבלים נוספים.

אין להתפלא על מגמות ההקצנה ורידוד הערכים הדמוקרטיים בציבור. בדיוק כפי שחקיקה גזענית ושיח גזעני בכנסת ובציבוריות הישראלית מעודדת ומלבה גזענות – השיח הטוקבקיבטי של חיסול מחבלים, עונש מוות ויד קלה על ההדק, מלבה לגיטימציה וגלוריפיקציה של הרג מיותר.

כל אדם שערכים דמוקרטיים וליברליים הם נר לרגליו צריך לחוש תחושת סכנה ברורה ומיידית. נקודת האל-חזור בשמירה על ערכים אלה בקרב הציבור עלולה להיות קרובה. אם לא ייעשו צעדים מיידיים לחיזוק החינוך לדמוקרטיה, לכבוד האדם, לשלטון החוק, נגד גזענות; אם לא ייפסק השיח חסר האחריות של מנהיגי הציבור – לא בטוח שניתן יהיה להחזיר עוד את הגלגל אחורנית.

"כמו כן, לא כדאי כה לחשוש לערעור-המורל

כי מורל הרואה סכנה

בפסק דין המגנה פשעי רצח ברור

הוא מורל שעורער כבר ללא תקנה" (נתן אלתרמן)

המאמר פורסם ב"הארץ" 

התמונה באדיבות Shutterstock