עינוי דין

ממשלת ישראל מנהלת מלחמת חורמה נגד "שוברים שתיקה". במסגרת המלחמה עלתה דרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד דובר "שוברים שתיקה", על דברים שאמר באירוע פומבי. שרת המשפטים פנתה בדרישה דומה ליועץ המשפטי לממשלה - פניה שיש בה פוטנציאל מזהם. לאחרונה הפכה הפרקליטות כלי שרת במערכה זו

ממשלת ישראל מנהלת, בעזרה ובשיתוף של גורמים ציבוריים, מלחמת חורמה נגד "שוברים שתיקה". במסגרת המלחמה, פנו גורמים אלה אל גופי אכיפה שונים בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד דובר ארגון "שוברים שתיקה", סגן (מיל') דין יששכרוף, על יסוד דברים שאמר באירוע פומבי. החרתה-החזיקה אחריהם שרת המשפטים בדרישה דומה ליועץ המשפטי לממשלה, שהיא ממונה עליו מנהלית - פניה שיש בה פוטנציאל מזהם. לאחרונה הפכה עצמה הפרקליטות, שלא בטובתה ואולי שלא במתכוון, כלי שרת במערכה הזו.

החקירה שנוהלה והחלטת הפרקליטות, שהתקבלה על ידי ראשי הפרקליטות, מותירות טעם מר. על שטחיותה של החקירה ניתן ללמוד מגילויים חשובים שהתפרסמו בתקשורת לאחר שהתפרסמה ההחלטה, ובהם גרסתו של הקשר, התומכת בגרסת יששכרוף, והאפשרות שהפלסטיני שנחקר אינו הפלסטיני שנפגע על ידי דין. העובדה שלא הוצגה לדין תמונתו של ג'ולאני היא משגה, גם אם יששכרוף סבר שלא יצליח לזהותו. שהרי ברור שזו אינה יותר מהערכה שיכולה להיות מוטעית. גם העובדה שג'ולאני חתום על הודעה בעברית, שפה שאינו קורא, אינה מוסיפה אמינות לחקירתו.

קריאת ההחלטה של הפרקליטות מגלה פגמים בולטים. ראשית, בהצגת הדברים. דבריו של דין בכנס מוצגים בפתח ההחלטה באופן בלתי נכון ובלתי מדויק. נכתב כי הכה את הפלסטיני "ללא כל הצדקה מבצעית לכך". בהמשך, נכתב כי דין ציין בחקירתו במשטרה כי "הייתי חייב להפעיל כוח כדי לעצור אותו" וכי לא היה אפשר לאזוק את הפלסטיני ללא שימוש בכוח. הרושם המצטבר של הצגת הדברים הזו הוא שדין כיווץ וגימד את חומרת מעשהו בעדותו במשטרה בהשוואה לדברים שאמר בכנס. אלא שהרושם הזה בנוי על סילוף והטעיה. בכנס בו סיפר על האירוע, תיאר דין כי נדרש על ידי המ"פ לאזוק את העצור, שנתפס בעקבות זריקת אבנים,  שישב וחיבק את ידיו, כלומר התנגד בצורה לא אלימה. הוא לא ידע מה לעשות, לא יכול היה להשמיע איום בגלל אי ידיעת השפה הערבית, התקשה להיראות חסר אונים מול החבר'ה. ועל הרקע הזה "תפסתי לו בעורף והתחלתי לתת לו ברכיות בפנים ובחזה עד שהוא היה מדמם ומעולף". ודוקו – "מעולף" הוא ביטוי רחב יותר ממי שהתעלף ואיבד את הכרתו. בהמשך השתמש דין בביטוי "מסוחרר". כלומר, מלכתחילה טען דין כי לעצם השימוש בכוח הייתה הצדקה מבצעית, ודבריו בחקירה בעניין זה תאמו את גרסתו המקורית. מלכתחילה, הסיפור שסופר היה שימוש בכוח כנראה מופרז, על רקע חוסר מיומנות בהתמודדות עם הסיטואציה של התנגדות פסיבית לאזיקה, ולא של אלימות לשמה או של התאכזרות גרידא.  

שנית, גם בהנחה שג'ולאני הוא הנפגע האמתי, לא הייתה הצדקה לסגור את התיק בעילת חוסר אשמה ולייחס לדין טענה שקרית. ההכרעה בתיק הייתה מונחת על החוד הדק של סבירות השימוש בכוח, כאשר עצם השימוש בכוח היה ככל הנראה מוצדק. מדובר בהכרעה עדינה וקשה, שהתייחסה לאירוע שהתרחש לפני שלוש שנים, שכל מחליט סביר שיש בידיו האפשרות החוקית להימנע מחיתוך חד משמעי, יעדיף הימנעות כזו מאשר קביעה נחרצת. ההסתמכות בהכרעה שנעשתה, חרף האמור, על גרסת הנפגע ועל עדות המ"פ נשענת על תמוכות חלשות - אפשר שגרסת הנפגע באה לרצות את חוקריו ועל מנת להפחית את הסיכון מבחינתו שיואשם בהתנגדות למעצר. ברור שהערכתו הסובייקטיביות בדבר סבירות השימוש בכוח שננקט נגדו (כמו זו של יששכרוף) היא בעלת השפעה מכרעת על האופן בו הוא זוכר את האירוע. ומצד שני, אין בה כדי להכריע את שאלת סבירות הכוח שהופעל, שאלה שמוכרעת לפי מבחן אובייקטיבי-נורמטיבי. מוזר שג'ולאני העיד, בנשימה אחת, שהופעל נגדו כוח נוכח התנגדותו לאיזוק מחד גיסא, ומאידך גיסא שלא הוכה.  

אשר למ"פ, אין הוא עד נטול עניין. ברור שמבחינתו שימוש מופרז בכוח מטיל גם עליו אחריות לכאורה כשותף לעברה. מול אלה, עומדים דבריו של דין, והחזקה שאין אדם משים עצמו רשע, חזקה שמיליוני מורשעים בעולם, ורבבות של מורשעים בישראל הורשעו בהסתמך עליה. מה הסבירות שדין מספר מעשיה אודות "ברכיות" שנתן לעצור, המשליכה עליו, לפי תפיסתו, צל מוסרי? החסרים שוברים שתיקה הוודאות והודעות לעשרות ולמאות על מעשים, גם חמורים בהרבה, שדוברם צריך להוסיף עליהם מעשה בעצמו שלא היה?  

ברור או לפחות צריך היה להיות ברור שיש מחיר כבד של קביעה לא נכונה של הפרקליטות בהקשר זה, ולא רק מבחינת שוברים שתיקה. היא משגרת מסר לכל מי שהיה שותף להתנהגות בלתי חוקית בשטחים או עד להתנהגות כזו, לשתוק. מי ששובר את השתיקה מסתכן, לא רק בנידוי חברתי מצד מי שמבקשים לשמור בכל מחיר על שמו של הצבא - אלא גם בכך שיצמיחו לו קרניים של שקרן. ברור שמי שחרד באמת למוסריותו של הצבא, חייב לעודד דיבור, מסוג הדברים שהשמיעו כל אחד בשעתו - נתן אלתרמן, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ד"ר מישאל חשין (גם הוא שובר שתיקה ביחס למתרחש באינתיפאדה הראשונה) ולא לגרום להשתקה.

על רקע זה, מחליט סביר שהחלטתו מתבססת על קריאת מסמכים, היה נמנע מהיומרה של חריצת דין חדה ומתיוגו של דין כשקרן. הסכנה של טעות גדולה מאוד מחד גיסא, ומאידך גיסא – אין צורך בהכרעה כזו ואין בה כדי לשרת שום תכלית סבירה.

הקביעות החד-משמעיות בהחלטת הפרקליטות חורגות מתחום הסבירות, ומבקשות הסבר. תמיהה מעוררת גם תהייתה של המשנה לפרקליט המדינה בשיחה באוזני סימה קדמון על כך שדין נמנע מלציין עדים לאירוע. האם לא הפנימה ששוברים שתיקה אינם פועלים כדי לסבך מפקדים וחברים לנשק? האם לא שמעה הפרקליטה הנכבדה על התופעות המוכרות בכל צבא, ובצה"ל בכלל זה, של סגירת השורות המבקשת למנוע יציאתה של כביסה מלוכלכת אל מחוץ לגדרי היחידה הצבאית? האם התכוונו ברצינות מחברי ההחלטה שיש להעניק משקל של ממש לכך שהפלסטיני שהוכה לא התלונן וכי לא נמצא ברישומים, המחויבים על פי הנהלים, תיעוד על חבלות? האם הצליחו הפרקליטים לייצר לעצמם מציאות מדומה אודות שלטון החוק המושל ביד רמה בשטחים?

רק אלוהים לבדו, הקורא חקרי לב, יודע מה הניע את הפרקליטים לנהוג כפי שנהגו. כבני אדם, ניתן רק לומר שיש סבירות להשערה לפיה שלא במודע השפיעו עליהם מכתבה של השרה, מדיניות הממשלה והאווירה הציבורית כלפי שוברים שתיקה, והטו אותם מהשורה. גם הפרקליטות היא, במובן מסוים, קרבן. היא, כמו כולנו, קרבן לרצון האנושי החזק מאד להיות ולהרגיש צודקים, גם כאשר איננו כאלה. להאמין במה שנוח להאמין מבחינה זו ולא לראות או להתכחש למה שמפריע לתמונת הצדק הנשאפת. הנטייה הזו מתחזקת מאד במצב של סכסוך אלים מתמשך שניהולו מחייב דמוניזציה של האויב ו"מלאכיזציה" של עצמנו. היא, במובן מסוים, קרבן לקושי להכיר בכך שלא תיתכן שליטה לאורך זמן בתושבים שנשללות מהן זכויות פוליטיות ואזרחיות, ללא מידה של דיכוי. לקושי להודות בכך שבשטח שיש בו אזרחים ישראלים ותושבים פלסטיניים וגורמי האכיפה הם ישראליים – לא יתכן שוויון בפני החוק וששלטון החוק הוא יותר מוגבל מאשר בערבון.

ועוד תהייה: בגלגולי הפרשה עד כה היו שני פלסטינים שהתלוננו בתקשורת על אלימות כלפיהם - ג'ולאני  בשיחה עם "הארץ" סיפר על אירוע שבו הוכה על ידי שישה שוטרי מג"ב. הפלסטיני הנוסף, הנראה בסרטון של "בצלם" מובל על ידי דין, סיפר על הכאתו על ידי קבוצה של לובשי מדים לפני הובלתו. כיצד קרה שמי שמעמידים פנים ששלטון החוק בשטחים וזכויות הפלסטינים יקרות ללבם - אינם דורשים חקירה? והיכן הפרקליטות שיצאה לדרך בעניינו של דין – כנראה, בלי לבחון לעומק את השלכות הרוחב של חקירה כזו? ועכשיו מרהיבה עוז לתאר את יששכרוף כמי שהיה מעוניין בחקירה וכמי שהיה אמור לספק ראיות נגד עצמו למשטרה? זאת, כאשר ברור לכל שמבחינת שוברים שתיקה מדובר במהלך של רדיפה, שניזום על ידי גופים המבקשים להשתיקם.

היועץ המשפטי לממשלה אמר לאחרונה שפרקליטות יש רק אחת. זה נכון, ולכן חשוב כל כך שישמרו מכל משמר מקצועיותה, ענייניותה והעדר הפניות שלה. אולם, אין להניח שמשום שיש רק פרקליטות אחת, היא בהכרח זכאית תמיד לאשראי הרב שניתן לה. מידת האמון של הציבור בפרקליטות צריכה להיות תואמת לרמת תפקודה. פרשת חקירתושל דין  והרשעתו כשקרן נוגסת באשראי הזה. היועץ המשפטי לממשלה חייב לא רק לגבות את הפרקליטות אלא גם לפקח עליה. במסגרת הפיקוח הזה, חובה לבדוק את הסילוף וההטעיה לכאורה בהחלטת הפרקליטות, שתיארתי לעיל. ועוד שני לקחים: פרקליטים - היזהרו בנכס החשוב כל כך המופקד בידיכם. פוליטיקאים - הסירו את טרפיכם מן הפרקליטות.    

פורסם לראשונה ב"הארץ".