פולמוס ההדתה

הוויכוח שהתפתח באחרונה סביב סוגיות רגישות בחברה הישראלית הפך לשיח של חירשים. אין צורך להתנגד לכל דבר מתוך עיקרון, ומצד שני יש להתחשב גם בתפיסתם של אחרים

פולמוס ההדתה של החודשים האחרונים הוא עוד דוגמא מייאשת להשתלטות שיח החירשים על השיח הישראלי הכללי; שיח שבו חלק מהציבור החילוני מטפח אווירת התנגדות לכל עניין הקשור ביהדות. כתגובת נגד לכך, מתפתחת בחלקים מהציבור הדתי הגנה גורפת על כל מה שקשור ביהדות, ובכלל זה תופעות שאכן לא ראוי להגן עליהן; לעתים כאלה שהיוו מלכתחילה את הגורם לעויינות החילונית.

הנה לדוגמא, שאלת 'ההדתה' במערכת החינוך. הטענות החילוניות התמקדו תחילה, בצדק, במעורבות של עמותות או בנות שירות לאומי שבאות במוצהר 'לקרב חילונים למסורת'. לחילופין, התמקדו הטענות בטקסטים של ספרי לימוד שהציגו התנהגויות מסורתיות כנורמה מחייבת, ולא כעניין שהוא חלק מהתרבות היהודית אבל לא כל יהודי מתייחס אליו כחובה. אלא שמהנקודות הצודקות האלה התפתח שיח מתלהם שבמסגרתו בוקרה ונפסלה אפילו תכנית הלימודים של 'תרבות יהודית-ישראלית', שאכן רגישה להתייחסות החילונית ליהדות כתרבות, והעומד בראשה הוא איש אקדמיה חילוני למהדרין, פרופ' רון מרגולין. במקביל, התפתחה גם ביקורת על ריבוי השעות המוקדש להוראת היהדות, כאילו שלימוד התרבות הלאומית לא אמור להיות נדבך מרכזי של מערכת החינוך, לפחות – אם לא הרבה יותר – מלימודי מתמטיקה ופיזיקה. מנגד, כנראה מתוך ריאקציה לביקורת הגורפת הזו, התפתחה גם בחלק מהשיח הדתי הגנה גורפת על העיסוק ביהדות במערכת החינוך הכללית, בלי להיות רגישים לאותן נקודות צודקות בביקורת החילונית.

בנקודה הזו ראוי גם להדגיש: היהדות אינה רק תרבות אינטלקטואלית, וכשמבקשים ללמד אותה אי-אפשר להסתפק רק באגדות חז"ל או בסיפורי חסידים. יותר מכל, התרבות היהודית היא אוסף כמעט אינסופי של התנהגויות מעשיות, מה שהדתיים יראו כ'הלכה' וחילונים יגדירו כמסורת. אי-אפשר להתייחס ברצינות ללימודי יהדות בלי ללמד לפחות את הלוז של המסורות האלה. יתר על כן: בחינוך הממלכתי הכללי, המכונה 'חילוני', יש תלמידים רבים הבאים מבתים מסורתיים שבהם לפחות חלק מן המסורות הללו נחשבות כאורח חיים מחייב. ועם זאת, ראוי להיות רגישים גם לאותם רבים שתפישתם אחרת, ולהקפיד על לימוד המסורת היהודית במערכת החינוך החילונית באופן הזה: כמסורת תרבותית של עם, ולא כנורמה מחייבת.

הוא הדין בצבא: הפולמוס נעשה כל-כך גורף, עד שאינו מבחין בין מה שאמור להיות זכויות לגיטימיות של חיילים דתיים, לבין שאלת רצונם של חלק מהדתיים להשליט את הנורמות שלהם על הצבא כולו. אינני מגדל זקן, וגם אין לי שום בעיה לשמוע קול אשה, אבל אותם חיילים המקפידים על הנורמות האלה צריכים לקבל את האפשרות לשמור על זהותם ותפישתם הדתית גם במהלך שירותם הצבאי. מנגד, אסור שהנורמות של חיילים המהווים מיעוט אפילו בקרב הציבור הדתי-לאומי ישתלטו על המערכת כולה, בוודאי כשמדובר בפגיעה בכבודן של חיילות. אין הצדקה לכך שכדי להימנע מפגיעה ברגשותיהם או בנורמות ההלכתיות של חלק מהחיילים הדתיים יימנע הצבא כולו מלאפשר שירת נשים בטקסיו הרשמיים, ובוודאי שאין הצדקה שהנורמות האלה ימנעו מנשים לשרת בתפקידים שהן מסוגלות להם. מצד שלישי, צריך שגם התפישה הפמיניסטית לא תכפה את עצמה על הצבא באופן מלאכותי. רוצה לומר: יש אכן הבדל משמעותי בכושרן הגופני של נשים וגברים. עובדה היא שגם התרבות הפמיניסטית מכירה בהצדקה שבקיום תחרויות ספורט נפרדות לגברים ונשים. מכיוון שמשימתו העיקרית של הצבא היא למלא את משימותיו המבצעיות, ולא לשמש במה לניסויים חברתיים, הרי שבמקומות בהם ברור שכושר גופני גבוה הוא תנאי מרכזי להצלחה מבצעית, לא יהיה נכון לשלב נשים, בוודאי לא באופן גורף.

תחום ויכוח שלישי, שהתלקח שוב בשבועות האחרונים, עוסק במקומו של המשפט העברי בחוק הישראלי – זאת, לאור יוזמות חקיקה של 'חוק הלאום' המבקשות לכלול בתוכו גם הפנייה למשפט העברי בכל מקום של חסר בחקיקה הקיימת. גם בסוגייה הזו ראוי להיזהר מכל עמדה גורפת. מצד אחד, המשפט העברי הוא חלק מרכזי של הזהות והתרבות היהודית הייחודית. ככזה, אכן ראוי שהוא ישמש מקור מעשי לשימוש בכל מקרה חסר, ואולי אף ייכנס לחקיקה הישראלית בדלת הראשית. מצד שני, ברור גם שנורמות המשפט העברי אינן מתאימות לתפישה דמוקרטית מודרנית, הרואה בשוויון בין בני האדם – ללא אפליה על רקע מגדרי, לאומי, או נטייה מינית – ערך מרכזי. לפיכך, הדרך הראויה היא שבמסגרת 'חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית' – שבכל מקרה עדיף על 'חוק לאום' המדגיש בעיקר את הפן הלאומי-יהודי – אכן תיעשה הפניה למשפט העברי, אבל כזו שתוגבל במפורש בהתנייה האומרת משהו בנוסח "ובלבד שאין בהפנייה זו פגיעה בערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, ובמיוחד בערך השוויון".

פורסם לראשונה במקור ראשון.