נצלו את יום הכיפורים

יהודי שחי בישראל ונותן ליום הכיפורים לחלוף כסתם יום של חול, מחמיץ החמצה גדולה. מדינה שעוצרת ליום אחד אבל לא מפיקה מכך משמעות מפספסת. ברמה האישית, זו הזדמנות למבט פנימי במובן הכי פשוט. ברמה הלאומית זו הזדמנות לריסטרט של הטון בדיון הציבורי.

לפני כמה שנים הייתי בניו-יורק בערב יום כיפור. כאילו בניגוד לטבע, בשעה שתים התחבורה הציבורית לא הפסיקה. הסאבווי המשיכה לדהור. בשעה שלוש ערוצי התקשורת לא דממו. הם ירו חדשות כרגיל. בשעה חמש הרחובות לא התרוקנו ממכוניות והתמלאו באופניים. מלבד שקט יחסי בעומק השכונה היהודית בה התארחתי, עולם כמנהגו נהג. שאון החול המשיך להלום כבשאר הימים. הניגוד מול הנעשה בישראל היה מהמם.

יום הכיפורים נקרא במקורות 'שבת שבתון', או 'היום הקדוש'. שני המונחים מבקשים להבדיל אותו משאר ימי השנה. להפוך אותו ליום מיוחד, שונה, מובחן משאר ימי השנה. ימי החול אבל גם שבתות וחגים אחרים. קדושה, מעבר למשמעותה המיסטית היא מובדלות. בועה של משהו אחר, שונה, משמעותי יותר, גבוה יותר מהמציאות כולה. כזה הוא יום הכיפורים.

באורח פלא, הווית יום הכיפורים הישראלית הפכה כזו. בועה בתוך המציאות. אי של הפסקה מהזרימה השוצפת של היומיום. עשרים וחמש שעות של שקט. שקט כמעט מוחלט. בלי הרעש המשודר, מועבר, מציף האינסופי. בלי חוק ארצי, בלי חוק עירוני, בלי מאבקי כוחות קואליציונים, בלי כפיה חיצונית, רוב מוחלט של הישראלים בוחרים באופנים ולא במכונית. בוחרים לאפשר ליום הזה להיות שונה באופן קיצוני, מכל יום אחר. קדוש.

קפסולת הזמן היקרה הזו היא מתנה ואתגר. מתנה כי היא הזדמנות למשהו משמעותי. אתגר כי יציקת משמעות לזמן הזה מצריכה מאמץ.

ברמה האישית יום הכיפורים מזמן הזדמנות להתבוננות פנימה, לחשבון נפש ברמה הכי פשוטה ואישית. חשבון נפש כזה אינו ענין דתי, אלא אנושי. בהעדר הרעש החיצוני הרגיל שמסיח את הדעת, בהעצר שטף היומיום המחניק פעמים רבות את האפשרות למבט עומק על חיינו, היום הזה יכול להפוך ליום שבו לפחות כמה שעות משמעותיות כאלו.

ברמה הלאומית, זו הזדמנות לריסטרט. בהרבה תחומים, אבל בעיקר בזה שהשקט של יום הכיפורים מהווה ניגוד מושלם אליו, הווליום של הדיון הציבורי. הדיון הציבורי בישראל צרחני, בוטה וגס. הוא מחריש אזנים ומרעיל לב. שיח קצוות מופרע, של רוגל אלפרים וריקלינים, של פוליטיקאים מימין ומשמאל, שגורם גם לאחרים להתיישר לפיו, כדי שקולם איכשהו יישמע. של טוקבקיסטים חמושי מקלדת, ששום דבר בלע לא זר להם. קקופוניה בלתי נגמרת בה כדי לזכות לחמש דקות של קשב, אתה צריך לצעוק חזק יותר, להתנסח קשה יותר, אחרת לא ישמעו. דיון בו התוכן והטיעון אובדים לטובת היכולת להשחיל כותרת או שורה. לזכות בעוד כמה מאות או אלפי לייקים.

המטרות מתחלפות. פוליטיקאי תורן, ידוען שלא בא למישהו טוב בבוקר, דעה אחרת, קהילות מיעוטים, סתם אחרים ושונים. הסגנון דומה. השחז את חציך המילוליים, משח אותם רעל, וירה אותם מכוונים היטב אל לב הקורבן, באופן שכולם יידעו ויראו. לעזאזל הפוליטיקלי קורקט, כללי הנימוס, או ההגינות הבסיסית, הווליום הוא המסר.

התוצאות הרות אסון. במקרה הפחות גרוע, הרעש הזה משמיד כל אפשרות לקיים דיון רציני במשהו. כי אי אפשר לנהל דיון רציני בססמאות צעקניות. במקרה הגרוע יותר, התרבות הזו פוגעת, פשוטו כמשמעו בכל מי ששם ידו באש הזירה הציבורי, יהיו פעולותיו וכוונותיו טהורות ככל שיהיו. ולבסוף, סביבת דיון כזו היא כר פורה לאלימות פיזית וממשית. לא רק ביטויים החוצים את הגבול הפלילי של הסתה מסוכנים. במובן הזה, גם אווירת דיון מילולי אלילה, יכולה להוביל לשם.

התופעה הזו היא לאומית, אבל האחיות לה אישית. לכל אחד מן הנוטלים חלק בדיון הציבורי, יש אחריות לטון ולדרך הביטוי. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ידוענים, ואנשי ציבור אחרים, הם האחראים הטבעיים. אבל הנגישות של כל מי שיושב בקצה של מסך, ומגיב, מתבטא, משתף, מטילה את האחריות למעשה כמעט על כולנו.

אני לא שוטה. אני לא משלה את עצמי שיום אחד של שתיקה ואפילו מחשבה רצינית על הנושא ישנו את אופי הדיון הציבורי בישראל, אבל אני גם לא מוכן להתיאש מן האפשרות לשינוי. מהסיכוי שכל אחד שיש לו יד ורגל ביצירת תרבות הביטוי הקשה הזו, ייקח קצת מקול הדממה הדקה של יום הכיפורים, וינמיך מעט את הווליום גם בשאר השנה.

מעבר למשמעות האישית שיש לדרך ביטוי פסולה כלפי האחר ודעתו, יש לה גם משמעות לאומית. השאלה אם בשנה הקרובה נמשיך להתדרדר במדרון הזה, או נעצור ואולי נחזור אחורה מעט, תלויה ברבים מאיתנו.

פורסם לראשונה בהארץ.