תיקונים אחדים לדבריה של שרת המשפטים

שרת המשפטים איילת שקד מתרעמת על פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בסוגיית העברתם של "מסתננים" למדינה שלישית. קשה מאד להבין את התרעומת, לאור העובדה שבית המשפט הלך כברת דרך ענקית לקראת הממשלה. התזה המשפטית שביקשה המדינה מבית המשפט לאמץ הייתה שכליאתם של אותם מסתננים עד שיאמרו "רוצה אני" היא בגדר הסכמה שניתנה מרצון חופשי. כל ילד בגן מבין כי זו אינה הסכמה חופשית. לתזה המשפטית המופרכת הזו לא יכול היה בית המשפט לתת את ידו. ואיך זה קשור לפלסטינים?

בדבריה של שרת המשפטים בכנס לשכת עורכי הדין בתאריך 29.8.2017, נפלו טעויות אחדות שאני מבקש לתקן.

שרת המשפטים מתרעמת על פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בסוגיית העברתם של "מסתננים" למדינה שלישית. קשה מאד להבין את התרעומת. בית המשפט הלך כברת דרך ענקית לקראת הממשלה. בין השאר, בכך שהשלים עם הסכם חשאי ועם הקושי הרב שחשאיות ההסכם יוצרת מבחינת מנגנון הפיקוח עליו. בעניין אחד מצא בית המשפט מכשול בלתי עביר - ממשלת ישראל, ולא בית המשפט, התחייבה כלפי המדינה השלישית שהעברת אנשים אליה תהיה בהסכמתם. התזה המשפטית שביקשה המדינה מבית המשפט לאמץ הייתה שכליאתם של אותם מסתננים עד שיאמרו "רוצה אני" היא בגדר הסכמה שניתנה מרצון חופשי. כל ילד בגן מבין כי זו אינה הסכמה חופשית. לתזה המשפטית המופרכת הזו לא יכול היה בית המשפט לתת את ידו. גם השופטים השמרניים ביותר ששקד מבקשת למלא בהם את בית המשפט לא יוכלו לעקם את המישור. גם חוק היסוד המוצע - לעניין מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי - לא היה מועיל. רק שופטים שמקבלים הוראות משרים היו מביאים את הסחורה. יש חשש שלשם חותרת שרת המשפטים. אם חייבת הממשלה לבוא בטענות למאן דהוא בעניין שנדון בפני בית המשפט, עליה להפנותן כלפי עצמה.

הטענה שעקב פסיקתו של בית המשפט נוצר איום דמוגרפי על יהודיותה של המדינה היא חסרת יסוד. היא מזכירה את דברי שרת המשפטים אחרי החלטת בית המשפט בעניין מתווה הגז, בהם גלגלה אל פתחו של בית המשפט הפסדים של מאות מיליונים שיתרגשו עלינו עקב החלטתו.

שרת המשפטים ממשיכה גם בשיסוי של תושבי דרום תל אביב נגד בית המשפט. גם בעניין זה האחריות רובצת על הממשלה ועל אופן התנהלותה בסוגיית המסתננים, טיפול שהתאפיין במהלכים בלתי מידתיים בעליל, ובאווירה היסטרית, תוך התעלמות מהקמת הגדר. הממשלה נמנעה מלשעות לעצת שופטי בית המשפט, כבר בפסק הדין הראשון בסוגיית המסתננים, בדבר תיחום שהייה גאוגרפי, תוך פיזור אוכלוסיית המסתננים ברחבי המדינה. גם מדיניות אנושית יותר שהייתה מקנה מעמד או זכאות לשירותים למי שלא ניתן להרחיקו למדינתו משום הסכנה בה לחייו או לחירותו, הייתה מקטינה את החיכוך השלילי ביניהם לבין אזרחי המדינה. אלא מה? קל יותר לנהוג במדיניות של התעלמות מצרכיהם הבסיסיים של המסתננים, להתעמר בהם – תוך שימוש בהם כשפני ניסוי, לא בני אדם, למטרת הרתעתם של אחרים. ביחס לתושבי דרום תל אביב - נוהגת הממשלה באפס מעשה כאילו התרכזות הפליטים שם היא מכת גורל שאין בידי אדם לשנותה, כלומר היא מפקירה את תושבי דרום תל אביב ובעת ובעונה אחת היא מסיתה אותם נגד הפליטים. היכולת לסמן קבוצה באוכלוסייה הישראלית כאחר אולטימטיבי - מסוכן לביטחון, לסדר הציבורי ולבריאות, וחסר זכויות, היא שכיית חמדה למדיניות לאומנית ופופוליסטית. מול הנכס הזה אותו חומדת לעצמה הציונות הלאומנית החדשה, לפי בית המדרש של פולין והונגריה (ידידותיה החדשות של ישראל), מהו סבלם של תושבי דרום תל אביב? ואם נוצר כאן מוקד חיכוך קבוע עם בית המשפט שמאפשר לגדפו ולחתור תחתיו - מה טוב. נותר רק לשאול - כך ראוי לה לנהוג למדינה היהודית? מדינה שהוקמה, וזכתה ללגיטימיות בינלאומית, כדי לשמש, כיעד עיקרי, מקלט לפליטים יהודיים, על רקע יחסן העוין של רבות מהמדינות כלפי הפליטים היהודים? האם ההבדל בין פליטים יהודיים לדורותיהם לבין מי שברחו מדרפור ונכנסו לישראל שלא כדין כדי למצוא בה מקלט הוא כה מכריע או שמא הצבע הוא הקובע?

ככול שההתקפה הספציפית של שרת המשפטים על פסק הדין היא נטולת יסוד, גרועות ממנה ההכללות שעשתה בדבריה, ביחסה לבית המשפט העליון ולמשטר החוקתי הנוהג בישראל. אין יסוד לדבריה על כך שהמשטר החוקתי שלנו ובית המשפט העליון מנוכרים לאופייה היהודי-ציוני של המדינה. אלא מאי? בית המשפט השכיל לשרטט קו גבול ברור בין ציונות ליברלית הדוגלת בשוויון זכויות אזרחי, לבין "ציונות" גזענית, המפלה לרעה אזרחים על יסוד שיוכם הקבוצתי. לעומת הגישה הזו שהיא נאמנה לחלוטין לציונות הקלאסית, מציעה שרת המשפטים ציונות לאומנית ואנטי ליברלית.

ההתקפה על בית המשפט בסוגיית המסתננים איננה המשחק העיקרי מבחינת שרת המשפטים. היא בגדר רווח משני, ופילוס דרך אל יעד עיקרי - הכשרת הלבבות לשלילה מוחלטת ותמידית של הזכויות הלאומיות של הפלשתינים ולהתייחסות כלפיהם כאל בני אדם נחותים. טעותה של השרה בעניין זה נעוצה בסברתה כי ניתן להתייחס כך לפלשתינאים ולהיות נאמנים למסורת זכויות האדם. ניתן לעשות זאת רק על דרך של העמדת פנים (או הונאה עצמית) בדבר התקיימותה למעשה של מחויבות לזכויות האדם. לאמיתו של דבר, היחס הזה כלפי הפלשתינאים מוציא את המתייחס מקהילת מי שמאמינים בשוויון ערך האדם. משנתה של שרת המשפטים בנויה על סתירה פנימית שאינה ניתנת לאיחוי. שרת המשפטים מודעת לכך כי היעד הזה לא יושג ללא חיסול של הציונות הליברלית, מה שישמש גם לשינוי מהפכני, אותו היא מבקשת לקדם, באופיו של המשטר בישראל לאוטוריטרי-לאומני. מכאן הצורך להרחיק ציונים ליברליים מבית המשפט העליון ומכל עמדה של השפעה בשלטון, בחינוך, בשירות הציבורי, בתקשורת, בציבוריות ובתרבות. לא ניתן להצליח בכך מבלי להוציא את הציונים הליברליים אל מחוץ לתחום. לשם כך נדרש המהלך החצוף של ניכוס מונופול על הציונות ל"בית היהודי" והכרזה על הציונים הליברליים כמי שאינם ציונים כלל, כלומר אינם לגיטימיים.

הערכת ההצלחה של מהלך כזה נשענת בהכרח על זלזול קיצוני ובוז עמוק כלפי הציונים הליברליים. לא סביר שהציונים הליברליים אינם מבינים את הסכנה. משום שמדובר בציפור הנפש ממש, לא הגיוני שיאפשרו לשרת המשפטים להשיג את מבוקשה. גם בעניין זה טועה השרה.

פורסם לראשונה ב"הארץ".