איננו יודעים בבירור אנה אנו הולכים

ריאיון לרגל השנה החדשה עם פרופ' אביעזר רביצקי - על המלחמה האחרונה ועל הצפוי לבוא. פרופ' רביצקי הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, חוקר בחוג למחשבת ישראל וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל.

כיצד אפשר להגדיר את המלחמה האחרונה? האם הייתה זו מלחמת מגן? האם הייתה זו מלחמה מוצדקת?

המלחמה האחרונה נפתחה בעקבות מעשה תוקפני מבחוץ, ולכן אפשר בהחלט לראותה בתור מלחמת מגן. אולם לדעתי השאלה איננה אם הייתה זו מלחמה מותרת ומוצדקת, אלא אם היא נערכה בחכמה מבחינת האינטרס הישראלי, ואם היא נערכה במגבלות סבירות מבחינת הפצצת האזרחים. אני מתקשה להשיב תשובה חיובית על שאלות אלה.

כיצד אפשר להסביר את המשבר התודעתי שבו אנו נתונים בעקבות המלחמה?

מובן שיש לכך סיבות אובייקטיביות, אולם נראה לי שתחושת המשבר חריפה יותר, והיא חורגת הרבה מעבר להן. אפשר להציע לכך כמה הסברים. שלושים ותשע שנים כולנו עוסקים בנושא אחד - סוגיית הגבולות. הכול סובב סביב שאלה זו. כל ויכוח פוליטי, צבאי, תאולוגי ואידאולוגי מתמקד בכך; הגדרות של ימין ושמאל, שאלות של הזהות הישראלית ושל המהות הציונית - כולן מוגדרות לפי סוגיה זו. זהו מצב לא נורמלי ולא בריא. הוא יוצר עימות קשה, קרע פנימי ותחושה של ניכור ואי-הסכמה בסיסית. עם זה קיימת תחושה של סולידריות, והרוב המוחלט של הציבור מכיר בצורך הקיומי לשרת בצבא ולציית להחלטות הממשלה גם במצב מובהק של אי-הסכמה. אלה משרתים בשטחים מתוך תסכול ואלה מפנים יישובים מתוך תסכול, ולכן - מבחינתם של רבים (משני צדי המתרס) - הצבא ממלא תפקידים לא רצויים.

עתה באה המלחמה האחרונה. כאן הייתה הסכמה כמעט כוללת שמדובר במלחמה צודקת, מכיוון שאיננו כובשים בלבנון, מכיוון שהותקפנו ועוד ועוד. לכן נדמה היה שהנה חזרנו לאחדות הישנה, הנוסטלגית, שאנו כה מתגעגעים אליה; שהנה שבנו למציאות 'של פעם', של ישראל צודקת ומלוכדת. הייתה ציפייה שזו תהיה שעת הזוהר שלנו, שנכה יחד באויבינו התוקפנים כראוי להם.

אך לפתע חשנו אי-הצלחה, חוסר מימוש, ונוצרה צרימה תודעתית ביחס לציפיות. גם המנהיגים תרמו להרגשה זו בהצהרותיהם, שעוררו תקוות מוגזמות להישגים צבאיים. לכן נוצרה תחושת משבר קשה.

האם חזרנו אפוא אל המחלוקות הקודמות?

כאן אנו מגיעים לגורם השני לתחושת המשבר. כידוע רווחו בקרבנו שלוש תפיסות נבדלות באשר לפתרון המשבר בינינו לבין הפלסטינים: ארץ ישראל השלמה, הסדרי שלום, נסיגה חד- צדדית. יש מי שסבור שכולן נכשלו. אינני חושב כך. כל אחת הצליחה בחלקה ונכשלה בחלקה. אי-אפשר לומר שתפיסת ארץ ישראל השלמה נכשלה לחלוטין כאשר למעלה מ-200 אלף מתיישבים חיים ביהודה ושומרון; אי-אפשר לומר שתפיסת הסדרי השלום נכשלה לחלוטין כאשר יש הסכמים יציבים עם מצרים וירדן; אי-אפשר לומר שתפיסת ההתכנסות נכשלה כאשר היא טרם נוסתה. לכן גם ההצלחה וגם הכישלון היו קטועים. בעבר כמעט לכל אחד מאתנו הייתה עמדה מוצקה, כוללת, באשר לפתרון הרצוי, ואילו כיום רבים מאתנו רואים את הפגמים בעמדתם שלהם ואת החלקיות של כל פתרון. אנו אמביוולנטיים יותר. איננו יודעים בבירור אנה אנו הולכים.

לדעתי טוב שהגענו לתודעה זו. אנו נדרשים עתה לארגן את מחשבותינו מחדש, לשבור הגדרות דוֹגמטיות ולהיערך אחרת מבחינה רעיונית, מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. אולם מובן שהדבר יוצר מבוכה ותחושת אי-ודאות. נראה גם שלמדנו לדעת שצבאנו איננו ערוך למלחמה פוסט-מודרנית. גם זה שיעור מביך, אך הכרחי, ומוטב להגיע אליו מוקדם ממאוחר.

זה מה שמסביר את משבר האמון כלפי ההנהגה הפוליטית?

יש בקרבנו ציפייה מתמדת למנהיגות שתשרה ביטחון. יש דימוי מיתי של מנהיגות ציונית-ישראלית. אנשים מתגעגעים לאישים בדמות המנהיגים המייסדים, שואפים למנהיג זקן, בעל ניסיון, 'יודע הכול' ונקי כפיים. ישנם געגועים מוצדקים לניקיון כפיים. שוב, ייתכן שבעידן הפוסט-מודרני, בעידן החשיפה התקשורתית ובעידן הפריימריז, הציפיות שלנו מוגזמות. מנהיגי ארצות הברית וצרפת אינם טובים ממנהיגינו, אך אלה הן הציפיות.

אך ישנו גורם מצטבר נוסף שיצר בהדרגה אי-אמון במנהיגים. כוונתי לתופעה שכל ראש ממשלה מצהיר הצהרות בכיוון אחד לפני היבחרו ו'שובר שמאלה' לאחר מכן. מנחם בגין ביקש להתיישב בסיני ומסר את כולו למצרים; יצחק רבין לא העלה בדעתו שילך לאוסלו, שלא לדבר על הצהרותיו של אריאל שרון כמעט כל ימיו; אפילו יצחק שמיר לא נתן רמז שילך למדריד, בנימין נתניהו - שיסכים להסכמי ויי וימסור חלקים מחברון, ואהוד ברק - שיהיה שלב שהוא ייאות לחלק את ירושלים. אל תטעו בי! אני סבור שהם נהגו נכון ברוב המקרים הללו. אולם לאיש מהם לא היה האומץ להודיע על כך מראש לציבור, או שאיש מהם לא השכיל להכיר בעובדות הרֵֵאליות טרם נבחר לראש ממשלה. כך נוצר אי-אמון עמוק במנהיג, בהנהגה בכלל, הן מימין הן משמאל.

באה המלחמה האחרונה והעמיקה זאת על ידי רובד נוסף של חוסר ניסיון. ההנהגה הורכבה מראש ממשלה חסר ניסיון צבאי, משר ביטחון חסר ניסיון צבאי או מדיני, ומרמטכ"ל שמעולם לא פיקד על עיקרו של הצבא - לא על חיל הרגלים ולא על חיל השריון. גם הכנסת הייתה בת חודשיים בלבד, ובה טירונים פוליטיים רבים מאוד, החל ב'קדימה' וב'גמלאים' וכלה בחברי כנסת חדשים ממפלגות שונות. השילוב של כל אלו הביא לשיא את תחושת חוסר הביטחון וחוסר האמון במנהיגים. וכאמור, כל אלה 'התלבשו' על גורמי עומק אחרים שאינם נובעים במישרין מן המלחמה, וכדי להתגבר עליהם יש צורך בטיפול שורש. והדבר אפשרי.

כתבת בשעתו מאמר שכותרתו 'האם יהיה היהודי ראש חץ במלחמת הציוויליזציות?'. כיצד דבריך שם מתקשרים למלחמה האחרונה?

לצערי המלחמה האחרונה רק חיזקה את החשש. אם בעבר ראינו את עצמנו עומדים במאבק מול פלסטינים קיצונים, באה המלחמה האחרונה והעמידה אותנו מול אויב אחר. התברר 'לפתע' שהבעיה מקיפה יותר. הזעזוע האמתי נעוץ בהבנת תהליכי הדתיזציה והגלובליזציה של הסכסוך.
לפתע מצאנו את עצמנו ניצבים לא רק בסכסוך מקומי, אלא כחוד החנית של מלחמת ציוויליזציות, כראש חץ של ארצות הברית והמערב שנלחם בחזבאללה בתור ראש חץ של איראן והקנאות האסלאמית. עלינו לעשות כל מאמץ להתרחק ממצב זה. אל לנו להתמסר בכל מאודנו למערב, כל שכן ל'ברית יהודית-נוצרית'. אם הסכסוך הוא עולמי ודתי, ואנו מציגים אותו כך, אנו עלולים למצוא עצמנו עומדים לא עוד מול מיליוני אויבים, אלא מול מיליארד ורבע אויבים פוטנציאליים.

אם כך, כיצד עלינו לפעול?

יש לנהוג בשתי דרכים נבדלות, בכיוונים מנוגדים:

מן הצד האחד, במלחמת הציוויליזציות יש 'להוריד פרופיל', להיות מעורבים פחות.
מן הצד השני, אל לנו לשקוט לנוכח האיום הגרעיני של איראן. זו הפעם השלישית בזיכרון ההיסטורי היהודי - אחרי המן והיטלר - שמדובר באויב המצהיר על רצונו להשמידנו, אשר יש לו המניע האידאולוגי לכך ושעלולה להיות בידו גם היכולת לכך. יש לקוות שהבעיה תיפתר בעזרת גורמים חיצוניים כמו ארצות הברית, אירופה או מהפכה שתוביל לחילופי המשטר באיראן עצמה. אבל אם נגיע למצב שבו תהיה איראן קרובה מאוד לנשק גרעיני, חובתנו כלפי ילדינו ונכדינו תהיה למנוע זאת בכל מחיר, אפילו במחיר התקפה ישירה. בעניין זה אני - ה'יונה' - הופך ל'נץ'. לא הקמנו את המדינה כדי לרכז את העם היהודי ולהעמידו בסכנת שואה חדשה. חובתנו למנוע זאת בכל מחיר.

בהקשר זה אפשר להזכיר את דברי האפיפיור, שציטט כי האסלאם הביא רק אלימות ורוע לעולם.
האמירה של האפיפיור מוזרה בעיניי, הן כחוקר הן כיהודי. האפיפיור מצטט אמירה מן המאה החמש עשרה, ולפיה הנצרות היא דת תבונית ורציונלית, ואילו האסלאם הוא דת אלימה ולא רציונלית. אבל לאמתו של דבר כל אחת משלוש הדתות מכילה קטבים אחרים, אסכולות רציונליות ואסכולות אנטי-רציונליות. ביהדות מתגלים הרמב"ם הרציונלי מצד אחד והקבלה מן הצד האחר; באסלאם יש מגמות רציונליות כמו אלפארבי, אבן סינא ואבן רושד, וגם מגמות הפוכות, כמו האשעריה ואלגזאלי; ואילו בנצרות מתגלים מצד אחד הוגים כמו תומס אקווינס ומצד שני זרמים מובהקים לא רציונליים.
כל זאת מן הצד ההיסטורי המחקרי. אולם מן ההיבט של הזיכרון היהודי טענה זו מוזרה וצורמת עוד יותר. היהודי ההיסטורי נהג לטעון שהדתות היהודית והמוסלמית אמנם מאמינות בנסים, כלומר בתופעות לא טבעיות, אך לא באפשרות של תופעות לא הגיוניות, כמו משולש מרובע, כמו אל אחד שהוא שלושה, כמו אדם שהוא גם אדם וגם אל, וכדומה. כל שכן בסוגיית האלימות. היהודי זוכר את מסעי הצלב, את האינקוויזיציה ואת ציד המכשפות. זו הנצרות של המאה החמש עשרה. בעיני היהודי, הנצרות נתפסה כדת שמוצאת בסבל יסוד של גאולה בדמותו של ישוע על הצלב. היהודי העמיד לעומת סמל הצלב - כלומר, עקדת הבן שהתרחשה - את סמל השופר (קרן האיל) - כלומר, עקדת הבן שלא התרחשה (באמצעות האיל שנאחז בסבך).

היכן ניצבים אנשי הרוח בתוך המשבר שאנו שרויים בו?

איש הרוח אמור לעמוד אל מול הרוחות המנשבות. תפקידו לעמוד אל מול הלוך הרוח הנוכחי, לשאול מה חסר בחברה ולתת תקווה. ביקורת המקרא מדברת על ישעיהו הראשון, נביא הזעם, ועל ישעיהו השני, נביא הנחמה. לעומת זאת המסורת הדתית טוענת 'אחד היה ישעיהו'. גם אם האמת ההיסטורית תהיה עם המבקר, יש עומק רעיוני דווקא בתפיסה המסורתית. היא אומרת: כאשר העם מדושן עונג, כמו אחרי מלחמת ששת הימים, הנביא אמור לעמוד מולו כנביא זעם; כאשר העם נופל לדכדוך קולקטיבי, הנביא אמור לעמוד מולו ולהפיח תקווה. המודל של הנביא מול המלך הוא מודל חיוני לבריאותה של החברה. אין לצפות מן הפוליטיקאי ('המלך') להיות בפסגה הרוחנית, אך נדרשים גם 'נביאים' שיטילו מורא על ידי ביקורתם ותוכחתם, שיאפשרו איזון אל מול הלוך הרוח; שייצגו ברבים דגם אחר והוויה אחרת.