מסע אל הזהות

הלומדים בטקסי תיקון ליל שבועות מנהלים שיחה עם העבר והעתיד באמצעות איגרת אוהבים - ה"תורה" במשמעותה הרחבה - המועברת מיד ליד במרוץ שליחים רב דודי.

בליל שבועות, מאות אלפים ייצאו מביתם ויקיימו "לילה לבן". לערב אחד יושעו הכוחות הגדולים המניעים את הישראלים – כסף, פוליטיקה, סלבס, מחלוקת או ספורט - וקהל רב, נשים וגברים, יתקבץ בחבורות שתעסוקנה בעיון ובלמידה של טקסטים ורעיונות יהודיים. המופע המדהים, המנוגד לרוח התקופה, של "תיקון ליל שבועות", יתרחש לא רק בבתי המדרש בבני ברק וברחבת הכותל המערבי, אלא גם, ובגדול, במשכנות התרבות שברפובליקה החופשית של תל-אביב, במדשאות הקיבוצים מהגליל ועד לנגב ובכל אתר ואתר.

התוכן הקונקרטי והרוח של הדברים – משתנים ממקום למקום; אך כל המשתתפים חולקים את התשוקה לעצור לרגע משגרת יומם ולעסוק ביהדותם בתאריך הסמלי של "חג מתן התורה". הלומדים הם חלק מקהילה גדולה, החורגת מהמקום ומהזמן שבו הם פועלים. הם מנהלים שיחה עם דורות קודמים ודורות שיבואו, באמצעות אגרת אוהבים – ה"תורה" במשמעותה הרחבה – שמועברת מיד ליד במרוץ שליחים רב-דורי, מסיני ועד היום.

תיקון ליל שבועות הפך פופולארי משום שהוא עונה על צורך של רבים להתחבר לזהותם. אין מדובר בזהות אישית, במובן הפסיכולוגי, אלא בזהות קבוצתית, במובנה התרבותי-חברתי, המקיימת זיקות שייכות בין אנשים החולקים תודעה משותפת ומתייצבים יחדיו מול "העולם".

הוגים שונים סבורים שרכיבי הזהות החשובים עבורנו, הישראלים, הם המולדת – ארץ ישראל, הלשון הלאומית – העברית, והמסגרת המחייבת - המדינה. רכיבים אלו לא עמדו לרשות היהודים בדורות קודמים, שחיו בגלות, ולכן הללו נאלצו לשאוב את זהותם מלימוד של טקסטים ומ"חפירה" בזיכרונות. אבל, כך הטענה, הישראלים שחיים במדינת לאום יהודית חייבים לעצב את זהותם מתוך חומרי המציאות, ולכן הם פטורים מעיסוק במכלול היצירה של התרבות היהודית מסיני ועד היום.

הוגים אלו טועים, ובגדול. זהות איננה מתקיימת רק מתוך עיסוק בכאן ובעכשיו; עליה להתבסס על רצף היסטורי שממנו אנשים שואבים אתוסים, מיתוסים, נורמות, לגיטימציה, זיכרון ואוריינטציה בעולם. "זהות" ו"תרבות" תלויים בהבנת העבר ובהפנמתו. זהות המתהווה במנותק מהמסורת, מההיסטוריה המשותפת, היא רזה וחסרת עומק. אין הווה משמעותי ללא זיקה אל העבר ומורשתו.

ההתקבצות סביב לימוד בערב שבועות היא ביטוי משמעותי, אחד מרבים, לרצון של רבים לשייך את עצמם לקבוצת זהות. ככלל, רוב היהודים בישראל, שיישאלו על ידי ילדיהם "מי אנחנו?", לא יזדהו באמצעות שיוך גיאוגרפי ("תל-אביבים"), עדתי ("ספרדים"), סוציו-אקונומי ("מעמד ביניים"), פוליטי ("ימין") או מגדרי. הם יזהו עצמם בראש ובראשונה כיהודים (או כישראלים, תוך זיהוי אוטומטי, שגוי, בין יהדותם וישראליותם). אבל, זהו מצב נזיל שאין וודאות שיישמר:

בדור האחרון אנו חווים מעבר מחברה הגמונית לחברה רב-תרבותית, מדמוקרטיה הסכמית לדמוקרטיה משברית, מחברה שממוקדת בממלכתיות לחברה מופרטת ומבוזרת, ממדינת רווחה למדינה שמקדשת יעילות, ממדינה מבודדת, "עם לבדד ישכון", למדינה שהיא חלק מעולם גלובאלי ונתונה ללחצים ולהשפעות תרבותיות של המערב הליבראלי. כל אלה מפוררים לא רק את הסולידאריות ביננו אלא גם את הזהות המשותפת שלנו.

ה"תורה", במובנה הרחב הכולל את כלל המסורת התרבותית של היהודים, היא נמל המבטחים הטבעי למבקשים להטיל עוגן בתוך המים הסוערים של טלטלות הזהות במאה העשרים ואחת. בעיני המאמינים, מקורה של התורה בדבר האל, ולכן היא טקסט עטוף הוד קדושה. עבור אחרים, החופשיים, התורה היא יצירה אנושית, רב-דורית, המבטאת את ערכיהם של יהודים ובכך משרטטת את גבולות הזהות היהודית, בעבר, בהווה ובעתיד.

תהא אשר תהא המוטיבציה האישית של הלומד בתיקון ליל שבועות, הוא או היא בוחרים להשתתף במסע הזהות היהודי, ובמובן זה הם מקבלים את התורה, ששבועות הוא יום נתינתה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"