מופע שנות ה-80

היום (04/07/2016) תינתן הכרעת הדין בעניינו של איש העסקים נוחי דנקנר המואשם, יחד עם איש שוק ההון איתי שטרום, בהרצת מניות אי.די.בי לקראת הנפקה של החברה בפברואר 2012.
כמו במקרים דומים, גם כאן יישבו כתבים בתוך אולם בית המשפט ויצייצו את עיקר דברי השופט. כמו במקרים דומים, גם כאן לא נוכל לצפות בשידור הכרעת הדין ונקבל אותה בכתב בדיעבד. העיקרון בדבר פומביות הדיון הוא עקרון מרכזי בדין הישראלי, ולפיו מרבית הדיונים בבתי המשפט בישראל מתנהלים בדלתיים פתוחות, והציבור, ובכלל זה אמצעי התקשורת, מוזמן להגיע לדיונים ולעקוב אחר המתרחש. רק לא לשדר או לצלם. צילום ללא רשות, יש להדגיש, הוא עבירה פלילית.

התפיסה שעומדת ביסוד האיסור לשדר מבית המשפט היא החשש מפני המהירות, הישירות והמסר הלא מתווך שיגיע אל הציבור. אבל, בעולם דיגיטלי, שבו יושב כתב בתוך אולם בית המשפט ומעביר את הנאמר ישירות דרך המכשיר הסלולרי שלו אל הקהל הרחב – השיקולים האלה כבר לא רלוונטיים. ובכל זאת, לאורך השנים מעניקים בתי המשפט בישראל היתר לצילום והקלטה מאולם בית המשפט במקרים חריגים בלבד. משפטו של דנקנר אינו אחד מהמקרים החריגים הללו. בנובמבר 2014 דחה השופט חאלד כבוב בקשה שהוגשה על ידי תנועת "הצלחה" לשדר את דיוני בית המשפט בתיק דנקנר, וקבע שזכות הציבור לדעת אינה מחייבת התרת השידור. השופט כבוב נימק זאת בכך שלא מדובר במשפט חריג או בעל עניין ציבורי מיוחד. עוד הוא קבע שמדובר בערכאה השומעת עדים וקיים חשש להטריד אותם או להסיח את דעתם. דווקא בשל הנימוק הזה כדאי להזכיר שבמחקר חדש שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה ורואה אור בימים אלה, הראה החוקר איתי רביד כי הקביעה שלפיה שידור מבית המשפט מפריע לעדים, נסתרת על ידי ממצאים אמפיריים במספר גדול של מחקרים שנערכו בעולם.

למרות האיסור לצלם, בדיונים שהתנהלו בתיק דנקנר, שכאמור עתיד להסתיים עכשיו – נכחו כתבים באולם ודיווחו בזמן אמת על המתרחש דרך חשבונות הטוויטר שלהם, ובכלל זה ציטטו מדברי הפרקליטים, העדים ובית המשפט עצמו. כך גם קרה בתיקים בעלי עניין ציבורי אחרים כמו במשפט אולמרט וקצב.

בשנים האחרונות ניסו חברי כנסת מספר פעמים להפוך את החזקה הקיימת, כך שיותר לצלם ולהקליט כעניין שבשגרה, למעט במקרים בהם בית המשפט יאסור על כך בנסיבות חריגות. הנהלת בתי המשפט, בניסיון לבלום את החקיקה, הקימה ועדה ציבורית בראשות נשיאת בית המשפט העליון דאז השופטת דורית ביניש שהגישה את מסקנותיה בשנת 2004 והמליצה לאמץ הסדר ניסיוני ומוגבל. עשור לאחר מכן, בשנת 2014, הודיעו משרד המשפטים ובית המשפט על קיום הפיילוט המוגבל להעברת שידורים ישירים מכמה דיונים בבית המשפט העליון. זאת, בהיעדר כל אמירה לגבי ההיקף או השיקולים לבחירת הדיונים האלה.

העובדה שגם היום לא נוכל לראות את הכרעת הדין בשידור ישיר מדגישה את הבעיות במצב הקיים. מדוע להסתפק רק בהליכים בבית המשפט העליון? כיצד מחליטים אילו הליכים ראויים לשידור ישיר בגלל חשיבותם ואילו לא? ואולי הדבר הכי לא מובן- האם אין הבדל בין דיונים שבהם בפועל מעידים עדים לבין הקראת הכרעת הדין על ידי השופט?

יש צורך דחוף לקבוע מערך שיקולים ברור וחדש ביחס לצילום והקלטה ישירים של דיוני בתי משפט בישראל ובפרט של הקראות הדין שבהן ברירת המחדל צריכה להיות לאפשר להקליט ולשדר. זאת דווקא מתוך החשיבות שבשמירה על אמון הציבור במערכת המשפטית וקידום נגישותו של הציבור לבתי המשפט. המצב הנוכחי אינו מתאים לעולם הפייסבוק והטוויטר. בעולם דיגיטלי, שבו אפשר בקלות לעקוף כל ניסיון לסכור מידע, חלק מן הניסיון לאחוז בכוח באיסורים מיושנים פשוט יהפוך אותם לפארסה. יותר מזה: בדיוק כמו שהשופט כבוב מונה לבית המשפט לעניינים כלכליים מתוך הבנה שיש צורך במומחיות מיוחדת, צריך למנות מחלקה בבית המשפט שתעסוק בסכסוכי מידע. כזו שתכלול שופטים שהמומחיות שלהם היא לשקף את העובדה שהגישה הנוכחית אולי התאימה למציאות של שנות השמונים אבל היא לא רלוונטית למאה ה-21.

המאמר פורסם ב"nrg".