ישראל – לא מה שחשבתם

התמונה הקבוצתית הריאלית שלנו טובה מהדימוי שיש לנו על עצמנו. תחושת השבר החברתי והזהותי המלווה את חיינו איננה מוצדקת. אדרבא, בניגוד לכותרות הצעקניות שהתמכרנו אליהן, הכיוון הכללי הנוכחי הוא של ריכוך המחלוקת הישראלית. על רקע המשבר הדמוקרטי המחריף בעולם המערבי אנחנו הישראלים יכולים לנופף בגאווה בנתון הבא: כ – 85% מהישראלים סבורים שכדי להתמודד עם האתגרים העומדים לפנינו עלינו לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה

כשישראלי נשאל לשלומו, התשובה השכיחה היא "באופן אישי, טוב". זהו חיווי כפול, לא רק על המצב האישי, אלא גם, במשתמע, על המצב הכללי, הציבורי. בדומה, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 מצא כי שלושה רבעים מהישראלים מדווחים על מצב אישי טוב, אך רק כשליש חושבים שמצבה של המדינה הוא "טוב". קרוב לשני שלישים סבורים שמצב המדינה "ככה-ככה" או אפילו "רע".

אכן, קיימת תחושה כללית שהקיום המשותף שלנו "תקוע"; שה"ביחד" פגום. זה שנים מרחפת תוגה באוויר, שכרוכה באווירת חמיצות, רפיון רוח, תחושת העדר מיצוי וביקורת עצמית. כביכול, הפרויקט הציוני איבד אנרגיה וכעת הוא סבוך בקורי עכביש שמקשים על תנועתו ומבלבלים את האוריינטציה הכללית שלו. אינטואיציה זו מאפיינת לא רק את השמאל הישראלי, אלא את הרוב הישראלי, כמו גם חלק ניכר מאנשי ימין מובהקים.

יום העצמאות הוא רגע מתאים להרהר על תחושת המשבר: האם העובדות תומכות בה?

במבט ראשון, התשובה שלילית. בהקשר הביטחוני, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. ישראל היא מעצמה צבאית, שאויביה המסורתיים שוב אינם מציבים בפניה איום קיומי. הכלכלה יציבה ואיתנה: עמידה בפני המשברים שהיכו באירופה ובארה"ב, מצטיינת בתעשיות העתיד עתירות הידע בצורה יוצאת דופן, בעלת שיעורי אבטלה מהנמוכים בעולם. במישור המדיני, מצבנו משתפר: נדיר לראות ראש ממשלה של מדינה קטנה שפוגש, בתוך תקופה קצרה, מנהיגים של שלוש מעצמות העל: ארה"ב, רוסיה וסין. גם השמיים באו"ם הולכים ומתבהרים. על פניו, אנו נמצאים בתנופת הצלחה שאמורה היתה להקרין אופטימיות. אם כך, מדוע הפסימיות?

עקב אכילס שלנו היא המחלוקת על החזון הישראלי. בשנים הראשונות לריבונות עסקנו בקיום עצמו: בטחון, התיישבות, קליטת עלייה, בניית משק. פעלנו יחדיו מתוך ברית גורל שהייתה מובנת מאליה נוכח אתגרי התקופה, ולא התפנינו לעסוק בהגדרת ברית הייעוד – ה-telos של הריבונות הישראלית. בשנת 1967, בהיותה בת 19 אביבים, מדינת ישראל היפהפייה הוכתה בכישוף: כמו דקירת המחט ב"יפהפיה הנרדמת" של האחים גרים, המגע עם שטחי המולדת העתיקה הפיל על החברה הישראלית תרדמה אזרחית עמוקה. שאלת גורל השטחים הפכה להיות חור שחור שבולע את כל השיחה הישראלית אל תוכו. העניין המרכזי שבו אנו עסוקים במשך יובל שנים, כמעט שלושה רבעים מתקופת הריבונות, היא השאלה היכן יעבור גבול המדינה. אנו מזניחים את השאלה החשובה הרבה יותר: יהא אשר יהא מיקום הגבול, איזו מדינה ואיזו חברה תתקיים בתוכו? מהי תכלית המפעל המשותף וכיצד תוגשם?

בינתיים, בחסות התרדמה, מהבהבים בארבעה קצוות המחנה הישראלי קולות בוטים ורמים, שתהילתם על ליבוי המחלוקת. אלו האידיאולוגים הקשוחים שביננו, שבהעדר שיחה רצינית על ייעוד ישראלי משותף, מקדמים בכל כוחם פשר אחד, נוקשה, למסע הישראלי: כזה הוא הרב שמואל אורבך, המנהיג הקיצוני החרדי וכזו היא הפוליטיקאית חנין זועבי, חברת הכנסת הערבייה. מכוח החזון הדתי והלאומי שכל אחד מהשניים מקדם עבור הציבור שלו, הם רואים במדינה, כפי שהיא, רוע צרוף. כאלו הם גם הפובליציסט יוסי קליין, הכותב בעיתון זה, והרב יגאל לוינשטיין מראשי המכינה בעלי, שמתוך להטם החזוני, שכיוונו הפוך, אינם מהססים להכיש בארס מילולי את הזולת החזוני.

הצד השווה לכל הארבעה הוא הפונדמנטליזם הרעיוני שגורם להם לראות באחר דמון. הם מוכנים לוותר על ישראליות מכלילה מתוך קנאות לחזון פרטיקולארי, שהוא בבת עינם. הציבור הרחב מתפתה לייחס את תכונת הקצה של האידיאולוגים הקשוחים הללו לכלל המגזר אליהם הם משתייכים. אווירה שכזו, של מלחמת הכול בכול בין מגזרים המתייגים זה את זה כבלתי לגיטימיים, היא המצע להתפתחותו של מצב הרוח המשברי שבתוכו אנו מתקיימים בשנים האחרונות.

ואולם, אם נהיה מוכנים לעמעם את עוצמת קולות הקצה שהשתלטו על תיבת התהודה הישראלית, ונאזין לקולות המרכזיים שמאפיינים כל אחד מארבעת המגזרים המהווים את החברה הישראלית, נגלה סיבות לאופטימיות לגבי העתיד הישראלי המשותף. לא, אין כוונתי לכך שבאופק מסתמן בואו של נסיך, שבנשיקתו יציע הסדר פלאים שישחרר אותנו מהמחלוקת על השטחים ויעורר אותנו מהתרדמת האזרחית. לצערי, אין לכך היתכנות ריאלית בעתיד הנראה לעין. ואף על פי כן, דומה שהשיח הפנימי במגזרים השונים עובר תהליך של התמרכזות ושהסחרור של הצנטריפוגות המרחיקות אותנו אלו מאלו, מאט מפעולתו ההרסנית. זוהי הערכה לא מקובלת, אך היא מבוססת עובדות:

הרב אורבך איננו הפנים המייצגות את רוב הציבור החרדי. הללו הולכים ומשתלבים בישראליות בכל החזיתות: בתעסוקה, כמחצית הגברים ויותר משני שליש מהנשים יוצאים לעבוד. "חברת הלומדים" הופכת ל"חברת הלומדים והעובדים". על אף זעקות הרבנים כי השכלה גבוהה היא שואה רוחנית "גרועה מאושוויץ", החרדים, באלפיהם, גברים ונשים, צובאים על מוסדות ההשכלה הגבוהה. הנחשונים שבהם כבר במים, והשאר מתכוננים לבצע את הקפיצה בשנים הקרובות. הם עדיין מתבדלים, אינם מתגייסים ורחוקים מהפנמה של ערכים ליברליים, אבל הרוביקון נחצה: החרדים שותפים לקבלת ההחלטות הלאומית, הם מזדהים עם המפעל הציוני והם נלושים על ידי היד הנעלמה של אדם סמית, שתקפיץ תוך דור את הקבוצה הענייה הזו לרמת הכנסה של מעמד ביניים. אין לצפות לתרכובת בינם לבין הישראלים - "חומות הקדושה" לא תמוטטנה - אך תערובת תתקיים. החרדים – לא מה שחשבתם.

העמדות האופייניות של ערבים אזרחי ישראל כלפי המדינה שונות במידה רבה מהעמדות הלעומתיות המקובלות על המנהיגות הפוליטית הערבית. על פי נתוני מדד הדמוקרטיה, רוב הציבור הערבי (55%) גאה או מאד גאה בהיותם ישראלים. כשהם נשאלים מהי הזהות החשובה ביותר עבורם, הערבים בוחרים בזהות הדתית (29%), הישראלית (25%!) והערבית (24%). רק מיעוט קטן מאד, שמינית בלבד, מאזרחי ישראל הערבים בוחרים בזהות הפלסטינית כזהות החשובה ביותר עבורם. הם אמנם אינם מקבלים את הגדרת המדינה כמדינת העם היהודי ורק 40% מהם מרגישים עצמם, במידה רבה, חלק מהמדינה ובעיותיה, אך, מנגד, שליש מהם נותנים אמון בצה"ל. ערבים אזרחי ישראל – לא מה שחשבתם.

הימין הדתי-לאומי, שבמשך שנות דור מהווה שאור מתסיס במחלוקות המרכזיות בחיינו הציבוריים, מאכלס כיום חלק גדול יחסית מעמדות המפתח במדינה. בדור הקודם, מנוע ההפעלה האידיאולוגי של הקבוצה ניזון במידה משמעותית מאנרגיה משיחית, שהופקה בבתי המדרש החרד"ליים רבי ההשפעה. ואולם האיום הגלום בסדר יום גאולי שאיננו מתבונן להיסטוריה בעיניים, פחת מאד בשנים האחרונות. החרד"ליות מאבדת מכוחה הן מהבחינה המספרית (רק כ -6% מהמחנה הדתי-לאומי) והן מבחינת כוח השפעתה על שאר הדתיים. הימין הדתי-לאומי גוזר את השקפותיו והעדפותיו המדיניות מניתוח המציאות הריאלית, על פי תפיסת העולם שלו, כמו כל קבוצה אחרת. הרצון הגלוי של ראשי הבית היהודי לנתק את עצמם מסיעת תקומה, הוא ביטוי רב-עוצמה לירידת כוחה של החרדליות המשיחית בציבור הזה.

מחקר עומק של פרופ' תמר הרמן גילה כי בניגוד לדעה הרווחת בציבור, קיים דמיון רב בין היחס של המחנה הדתי-לאומי לדמוקרטיה לבין העמדות של הציבור הישראלי בכללותו. שביעות הרצון של הקבוצה מתפקוד הדמוקרטיה בישראל גבוה מזה של כלל הציבור. הציונות הדתית מחזיקה בדעות כמעט הומוגניות בשאלות מדיניות, אך יש בה פלורליזם ניכר בשאלות של דת ומדינה. הרוב המכריע בקבוצה מתנגד לחקיקה דתית ודומה שגם הדיבורים השכיחים, החמורים כשלעצמם, על אי ציות במקרה של נסיגה מהשטחים, אינם מגובים ברצון אמיתי לשבור את הכלים; תוכיח ההתנתקות. הדתיים הלאומיים – לא מה שחשבתם.

השמאל הישראלי, ברובו המכריע, רחוק מאד מהדימוי הלא-פטריוטי שהימין מנסה להדביק לו. על פי מדד הדמוקרטיה, אף שאנשי שמאל פסימיים יותר מאחרים באשר לעתיד המדינה, רוב גדול, כשני שלישים, מצהירים כי הם גאים בישראליותם וארבעה מכול חמישה שמאלנים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. בהתחשב בהתמשכות השליטה של הימין במדינה ובעומק המחלוקת סביב סוגיית הגבולות, אלו מספרים מרשימים שמבטאים מחויבות עמוקה של מחנה השמאל למפעל המשותף. הבדל מרכזי בין שמאל לימין בישראל הוא בקביעת הזהות החשובה ביותר עבורם: הזהות הישראלית מרכזית עבור אנשי שמאל (79%) ומשנית עבור הימין (35%) ואילו הזהות היהודית מרכזית עבור אנשי ימין (49%) ומשנית עבור השמאל (10%). השמאל הוא הכי ישראלי – לא מה שחשבתם.

עולה במקובץ, שהתמונה הקבוצתית הריאלית שלנו טובה מהדימוי שיש לנו על עצמנו (ובעיקר על זולתנו). יש צללים רבים בחיינו הריבוניים – ובעיקר: נשיקת הנסיך אשר בוששת לבוא – ואין כל כוונה להמעיט בחריפותם. אך העובדות מלמדות שתחושת השבר החברתי והזהותי המלווה את חיינו איננה מוצדקת. אדרבא, בניגוד לכותרות הצעקניות שהתמכרנו אליהן, הכיוון הכללי הנוכחי הוא של ריכוך המחלוקת הישראלית. על רקע המשבר הדמוקרטי המחריף בעולם המערבי אנחנו הישראלים יכולים לנופף בגאווה בנתון הבא: כ – 85% מהישראלים סבורים שכדי להתמודד עם האתגרים העומדים לפנינו עלינו לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה. ישראל – לא מה שחשבתם.