כנראה שאין גבול להתקרבנות

המדינה חייבת לנהוג בשוויון ובכבוד כלפי כל אזרחיה. ספק רב אם יכול להתקיים הלכה למעשה שוויון, כאשר שוללים את זהותו הפרטיקולרית- הדתית, התרבותית או הלאומית של ה"אחר".

מאמרו של ד"ר שוקי פרידמן , שפורסם ב"הארץ" ב- 26.3.2017, משתלב יפה באסטרטגיה שמונהגת על ידי הממשלה לגייס לעצמה תמיכה ציבורית על ידי ייצור אויבים וסכנות. במקום לבחון את מדיניותה כלפי העם הפלשתיני ואת מהלכיה החותרים תחת זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית - מהלכים המסכנים את הלגיטימציה של ישראל - מחפשים "אחרים" כדי לתלות בהם את קולר האשמה.

על פי המאמר, ההתקפה הפנימית על ישראל - על הלגיטימציה שלה כמדינת לאום יהודית - באה מצדם של מנהיגי המיעוט הערבי. לשם כך, נשלפים מן המגרה את מסמכי החזון, שנכתבו לפני כעשור, כאילו הופצו אתמול. לא אכנס כאן לדיון על מסמכי החזון, שאינם מקובלים גם עלי ושניתן להניח שאילו נכתבו היום היו שונים מנוסחם המקורי. אתייחס להזדעקותו של הכותב עקב התעצמות השיח על הזכויות הקיבוציות הלאומיות של המיעוט הערבי בישראל, כפי ש"הדבר מתבטא באופן בולט במצע הרשימה הערבית המשותפת, שמצהיר כי תכליתה לקדם הכרה בערביי ישראל כמיעוט בעל זכויות ילידיות..."

ניתן לתמוה על מי שמאמין במלא נפשו ומאודו בלאומיות היהודית ובזכות העם היהודי להגדרה עצמית גם על חשבונו של אחר, ותובע מכולם הכרה באלה, ובה בעת אינו מוכן לקבל את זהותם הלאומית של הפלשתינים אזרחי ישראל ותביעתם להיות מוכרים כמיעוט לאומי וכנושאי זכויות מכוח עובדה זו. לא רק שאין קבלה אלא שיש התייחסות למיעוט הלאומי- ילידי כאל אויב. כאשר זו הגישה אין להתפלא שהמיעוט הזה מופלה לרעה מאז הקמת המדינה ועד ימינו באופן שיטתי, ושרוב היהודים אינם מכירים בלגיטימיות של הקול שלו בקבלת החלטות חשובות על ביטחון, ממשל וכלכלה. כבר ב-1948 פסל בן גוריון נוסח מוצע של הכרזת העצמאות שהתייחס להענקת זכויות וכתב כי זכויות אין מעניקים. הן נתונות לאזרחים מכוח היותם כאלה, ויש חובה לממשן. המאמר, לעומת זאת, מתייחס לרוב שאמור להעניק זכויות למיעוט, ו"יש סוגיות שאותן צריך לבחון בהקשר רחב". באיזה סוגיות מדובר, מה משמעות הבחינה ומה השלכותיה על זכויות המיעוט הערבי - סותם המאמר ואינו מפרט.

חוסר הסימטריה והעדר היחס השוויוני בולט גם במה שלא מוזכר במאמר. מילה לא נכתבה אודות השלילה המוחלטת של זכותו של העם הפלשתיני למדינה משלו, שהפכה להיות נחלתו של רוב המחנה הפוליטי הקורא לעצמו לאומי. אף מילה על תוכנית ייהוד המדינה מערבייה, התוכנית של ליברמן. החסר הזה הוא משמעותי משום שיש הבדל בין מצב דברים שבו מתקיימת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל, מבחינת היקף הזכויות הקיבוציות של הערבים- הפלשתיניים-אזרחי ישראל, לבין מצב שבו אין היא קיימת, ואף שוללים עקרונית את אפשרות קיומה.

ספק רב אם יכול להתקיים הלכה למעשה שוויון, כאשר שוללים את זהותו הפרטיקולרית- הדתית, התרבותית או הלאומית של ה"אחר". המדינה חייבת לנהוג בשוויון כלפי כל אזרחיה. היא חייבת קודם לכן להתייחס אליהם בכבוד. יחס הכבוד כלפי האחר הוא כיבוד האחר, כמו שהוא, על זהותו או זהויותיו הפרטיקולריות, לא האחר המופשט ממה שחשוב ומהותי בעיניו. אי אפשר לדבר ברצינות ובתום לב על זכותם של הפלשתינים אזרחי ישראל לשוויון אם אין מכירים בזכותם לתרבות, ותרבות ניתנת למימוש בראש ובראשונה באורח קבוצתי. זו הנורמה של המשפט הבינלאומי. כך נכתב, בין השאר, בהצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ניתן להניח שההתנגדות להכרה בערבים הישראלים כמיעוט לאומי נובעת מהחשש שהכרה כזו מאיימת על אופייה של המדינה כמדינה בה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית-לאומית. אולם, אין מדובר במשחק סכום –אפס: המדינה יכולה לשמור על זהותה כמדינה יהודית, תוך שהיא מכירה בזכויות המיעוט הלאומי הפלשתיני, במסגרת המדינה היהודית-דמוקרטית. ובלבד שהיא מאפשרת הקמתה של מדינה פלשתינית בצדה של ישראל. כך מתחייב כעניין של הוגנות וצדק, במיוחד מנקודת ראותם של מי שסבלו בתור מיעוט- הן מהפלייה לרעה כפרטים והן מהתנכרות לזהותם. כך מתחייב גם מבחינת התועלת החברתית, שכן יחס אחר מוליד בהכרח השפלה, ניכור והתנגדות.