חופש המידע- הדרך עוד ארוכה

היום (16.03.2017), יום חופש המידע, ואפשר להתעודד משום שבשנים האחרונות המילה שקיפות, הפכה לסמל לאחריות וניקיון כפיים של נבחרי הציבור. אך יש עוד כברת דרך ללכת בה, בכדי שערך זה ישקף נאמנה את המציאות שבה גורמי ממשל רבים פועלים להסתרת מידע.

ה- 16 במרץ, הוא יום הולדתו של ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי של ארצות הברית ו"אבי החוקה האמריקנית". בתאריך הזה, בחרו האמריקאים לחגוג את "יום חופש המידע". בלא מידע אין יכולת לגבש דעה, ובלא דעה אין שום משמעות לבחירות דמוקרטיות.
השנה, על רקע חילופיי הממשל בארה"ב, היום הזה יחגג מתוך מבוכה מסוימת. אם בתקופת ממשל אובמה, לכל הפחות, שורטט חזון וחלה התקדמות ניכרת בהנגשת מידע לציבור, נראה כי ממשל טראמפ הפך את המגמה.

אין זה סוד שהנשיא הנבחר מאמין גדול ב"עובדות אלטרנטיביות". אבל, כיצד יוכל לייצר עובדות אלטרנטיביות שעה שהנתונים האמיתיים, הקשים, נמצאים בתוך מאגרים המונגשים באתרי האינטרנט של הממשל? ובכן, פשוט מאד: מאגרי הנתונים של הממשל הפדרלי מוסרים באופן עקבי ואקטיבי מרשת האינטרנט בשבועות ובחודשים האחרונים.
דרכים רבות לערפל מידע: באמצעות מתן גישה רק לבעלי הרשאה; באמצעות שינוי המידע; באמצעות דרישת כסף עבור המידע או באמצעות בתי משפט, תוך טיעון שמדובר במידע אודות אנשים פרטיים.
אבל ממש להסיר מידע מהרשת? זה אולי הצד הפחות גלוי לעין במלחמתו של טראמפ בתקשורת החופשית ואפילו באמת.

ומה קורה אצלנו?

בצד הטוב, המושג "שקיפות" הפך להיות אחד ממטבעות הלשון הנפוצים בשיח הציבורי בישראל, מילה נרדפת לניקיון כפיים, ליעילות, ולאחריות של מקבלי החלטות כלפי הציבור. בכל ארגון שלטוני קיים היום ממונה על חופש המידע. תקציב המדינה והתקשרויות המדינה פתוחים לציבור. כמוהם חשופים גם נתוני מבחני המיצ"ב, יומני הפגישות של ראשי רשויות, ורשימת הזכאים לאישורי כניסה קבועים לכנסת.

בצד הרע, אנחנו עדים להרבה "סכסוכי שקיפות" וחלק מהרשויות מנסות ככל יכולתן להרחיב את הפטור מן החובה למסור מידע לאזרחים. כל זאת תוך שימוש בטיעון של הזכות לפרטיות, כמו למשל בעניין הוצאות בית ראש הממשלה. טיעון שחוזר על עצמו גם בהקשר של ביטחון המדינה, הבא לידי ביטוי בסירוב לפתוח את החלקים הלא מסווגים בתקציב הביטחון, ואפילו באינטרס של יעילות מנהלית- כדי לקבל פטור מהצורך לחפש את המידע שהתבקש, ובעיקר: לארגן אותו, למפתח אותו ולשמור אותו בפורמטים שיאפשרו הנגשה שלו בקלות.

עוד כדאי לזכור שכאשר מושג כמו "שקיפות" הופך לכל כך פופולרי, הוא גם הופך להיות מעורפל, כדי שכולם יוכלו ללוש אותו ולפרש אותו כרצונם.

קחו למשל את קק"ל. לממשלה הקודמת היתה הזדמנות להחיל על קק"ל את חוק חופש המידע, אך ההצעה לתיקון החוק לא עברה. לממשלה הנוכחית היתה הזדמנות להכפיף אותה לביקורת של מבקר המדינה, אבל לאחר שכבר נכתב הסכם להחלת הביקורת, חזרה בה הממשלה. וקק"ל? היא מפרסמת בינתיים מודעות ענק בעיתונים על "מהפכת השקיפות" בארגון ואפילו מבקשת רעיונות מהציבור.

ובגלקסיה אחרת, כחלק מלחמתה ב"עמותות השמאל", קידמה שרת המשפטים, איילת שקד את החוק המחייב עמותות הנהנות ממימון מדינות זרות ודרשה לסמן על כל המסמכים שלהן עובדה זאת. שקד טענה כי המטרה היא לקדם שקיפות, אך לפני שבועות אחדים, הניחה חברת מפלגתה, ח"כ שולי מועלם, הצעת חוק אחרת המבקשת לחייב את אותן עמותות לשלם יותר מעמותות אחרות עבור בקשות חופש מידע שהן מגישות. כנראה שהשקיפות חשובה בעיקר בהתאם לאינטרסים פוליטיים.

הנשיא מדיסון אולי צפה בחזונו את מה שקורה כיום וכתב שממשלה, היא שיקוף אחד לאחד של הטבע שלנו. "אם בני אדם היו מלאכים, לא היה צורך בממשלה, בחוקים ובכללים ואם השליטים היו מלאכים, לא היה צורך בכל מנגנוני הבקרה, החיצוניים והפנימיים, על הממשלה". זוהי אולי התמצית המגדירה עד כמה החובה עלינו להמשיך ולהגן על השקיפות וחופש המידע, גם אם נוהג זה לא תמיד פשוט ונוח לנבחרי הציבור שלנו.