עמונה מבעד למשקפיים האידיאולוגים

עמונה מפונה והישראלים מסתדרים להם במחנות ידועים מראש: צהלה ושמחה מכאן, עצב וכאב משם. כשעל חוטמך משקפיים ימניים, הרס היישוב הקטן הוא "יום קשה ועצוב" כלשונו של השר לביטחון פנים. ומנגד, כשאתה מרכיב משקפיים שמאליים, פינוי היישוב הקטן- סוף סוף!- נתפס כסיבה לחגיגה, לא פחות. התרגלנו לראות את שני הצדדים עומדים זה מול זה בפה פעור, יורים טיעונים "צודקים", אך באזניים פקוקות לטיעונים שמנגד. אבל האם המשקפיים האידיאולוגיים מצדיקים את התגובות האוטומטיות של עצב ימני ושל שמחה שמאלית, נוכח האירוע? התבוננות בוחנת ברגישויות היסוד של הימין ושל השמאל אמורה להוליך לתגובה שונה.

מדוע הימין עצוב? משום ש"גירוש" עמונה מהווה נסיגה- אמנם קטנה וטקטית עד לגבעה הבאה ולחוק ההסדרה- בתכניתו החזונית באשר להחלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון. אבל איזה ערך יש לריבונות אם המדינה איננה מסוגלת לממש החלטות שהתקבלו על ידי הרשויות המוסמכות - במקרה הזה בית המשפט? אנשי הימין אמורים להבין את חשיבות הממלכתיות ולכבד את הערך של אחדות לאומית שמאפשרים קבלת החלטות ומימושן. לפיכך, לשיטתם, אנשי הימין חייבים להיות האופוזיציה החזקה ביותר לסרבנות פקודה וראשי הדוברים בעד מימוש החלטות דמוקרטיות של הממלכה ובעד שלטון החוק. זהו ערך יסוד של ימין אמיתי.

מדוע השמאל שמח? משום ש"פינוי" עמונה מסמל - אמנם לרגע קטן אחד, וכ"שמחת עניים"- שקיימת עדיין האפשרות לעצור את מגמות הסיפוח, מה שיאפשר את חלוקת הארץ לשתי מדינות, שאחת מהן תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. זהו ערך לאומי חשוב, אבל עבור איש שמאל אמיתי, יש דבר שקודם ללאומיות: הרגישות ההומאנית לסבלו של אדם באשר הוא אדם. אין ספק שאנשי עמונה חווים בימים אלו סבל ממשי, שעיקרו איננו מצוקת דיור, אלא תחושת שבר של חלום. אנשים המפונים מבתים שחיו בהם כעשרים שנה, בתנאים לא תנאים, מתוך הקרבה לשם מימוש חזון אידיאולוגי, ליבם נסדק. ערכי היסוד של אנשי שמאל אמורים לפתוח את ליבם, אינסטינקטיבית למצוקת המפונים, מצד האנושיות הטבועה בהם. שמאל שבוחר לאטום את ליבו לכאב הזולת אינו ראוי לשמו.
בעולם בוגר יותר, של אנשים מורכבים, בלב כל אחד מאיתנו, ימין ושמאל, אמורים להתרוצץ רגשות סותרים של עצב ושל שמחה.

הימין, בצד צערו הברור מאליו, אמור להיות שמח וגאה במדינת הלאום שמצליחה לממש את שלטון החוק, גם אם הדבר נוגד את התכנית המדינית של הימין. זהו מבחן אמת לבדיקת מידת ההפנמה של מחויבות הימין לממלכתיות. ככל שהפינוי יתבצע ללא אלימות קשה - ובשעת כתיבת הדבר הדבר איננו ודאי - כך גם ייחשב האירוע כאבן דרך בחיזוק הממלכתיות הישראלית שהיא ערך לאומי ראשון במעלה.

השמאל, בצד שביעות רצונו הברורה מאליה, אמור להפנים את הדרישה האנושית והפשוטה, שבמקורה התייחסה לאוייבים, "בנפול אחיך על תשמח". אכן אנשי עמונה בנו את ביתם על קרקע לא להם ולכן פינויים הוא הכרח. עם כל זאת, מולנו עומדים אנשים ברגע של משבר אישי נוכח הריסות ביתם. איש שמאל אמיתי, אמור לחוש כלפיהם תחושה בסיסית של שותפות, דומה לזו שהוא חש כלפי מפונים אחרים, בדואים בנגב או מוחלשים בדרום תל-אביב. סבל הוא סבל הוא סבל.
ניטיב להתמודד עם המחלוקות הפנימיות אם, בשלב ראשון, כל מחנה אידיאולוגי יחזור אל ערכי היסוד, ממלכתיות לאומית מכאן והומאניות ליבראלית משם. זהו בסיס טוב לשותפות חברתית וערכית רחבה בין המחנות האידיאולוגיים המרכזיים בישראל.

* המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.