פרשת נתניהו-מוזס בעיניים לא פליליות

להלן הצעה כיצד לגשת למידע המתפרסם על השיחות הללו והסבר על מה שהביא להן.
ראשית, השאלה הרלבנטית העיקרית מבחינת הציבור איננה מה המשמעות של המידע הזה מבחינת משפט הפלילי. זאת, הן משום שברור שללא פריסת התמונה המלאה לא ניתן לגבש הערכה מושכלת, והן משום שמדובר בשאלה משפטית מקצועית. לעומת זאת, יש לציבור, ורק לו, אמות מידה של מוסר בסיסי , תודעה אזרחית ושכל ישר כדי להעריך אם מה שמגיע לידיעתו הוא, על פניו, גילוי של שחיתות במובן הציבורי של המושג. ככול שמוזס הציע טיפול עיתונאי אוהד לראש הממשלה, ואף כיסוי שיבטיח את המשך שלטונו, תמורת ריכוך התחרות עם "ישראל היום", בהסדר שאמור להיות מוצנע מן הציבור, זו הצעה מושחתת. זהו עיוות מקומם של תפקידה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. זו הונאה מובהקת של ציבור הקוראות והקוראים תמורת בצע כסף. ככול שראש הממשלה גילה נכונות "לקנות" כיסוי כזה באמצעות הפעלת השפעתו על החקיקה או השפעתו על הבעלים של "ישראל היום" הרי שהוא שותף מלא להונאה של הציבור שכלפיו יש לו חובת נאמנות מיוחדת. ואם הציע להפעיל כוח שלטוני בתמורה לכיסוי אוהד- מדובר בנכונות לעשות שימוש פסול בכוח כזה. עצם הנכונות לדון בעסקה חשאית כזו, שבה מתייחסים אל הציבור כאל אווזים לפיטום "ועושים עליו סיבוב" הוא מופע של שחיתות.
שנית, כיצד הגענו לשיחות המביכות האלה?

הרקע לשיחות הוא מערכת היחסים בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". המציאות בעבר, שבה "ידיעות אחרונות" היה מונופול בתקשורת הכתובה, הייתה לא בריאה לחופש התקשורת, לגיוון הנדרש בה ולדמוקרטיה. היה צורך חברתי לשנות את המציאות הזו. מבחינה זו, "ישראל היום" יכול היה להיות משתתף חיוני וחיובי בשוק התקשורת הכתובה. אולם, משהוקם ותופעל לאורך זמן כשחקן בשוק החופשי שאינו משחק לפי כללי התחרות החופשית אלא מוכן לספוג הפסדים כבדים, הוא קיבל משמעות טורפנית. שכן הוא חותר תחת יכולת הקיום והתפקוד של העיתונים האחרים הכפופים להיגיון כלכלי. זו המצוקה הבסיסית של "ידיעות אחרונות" שמהווה את הרקע לשיחות שלא היו אמורות להתקיים. לרקע האמור יש כוח מסביר. אין לו כוח מצדיק.
שלישית, השאלה העיקרית בטיפול בשחיתות היא מה יכול היה למנוע אותה, מה צריך לעשות כדי שמעשים כאלה לא יישנו.

במקרה שלנו הייתה זו חובתו של ראש הממשלה, כנאמנו של הציבור בישראל וכנאמנה של הדמוקרטיה שלנו וחופש התקשורת שהוא נשמת אפה, להפעיל את השפעתו על אדלסון כדי ש"ישראל היום", המשרת אותו, יכפיף עצמו לכללים הבסיסיים של תחרות חופשית והוגנת. זהו דבר שלא ראוי שיעשה בחוק אך באי מילוי החובה הציבורית הזו, הפר ראש הממשלה את חובת הנאמנות שלו כלפינו. למרבה הצער, לא דרש ממנו הציבור לקיים חובה ציבורית זו. המאבק בשחיתות מתבסס על חקירות נמרצות ומהירות ואכיפת חוק שאינה יודעת מורא ואינה עושה הנחות. אבל הוא לא יצלח ללא נורמות ציבוריות, וללא ציבור שדורש משליחיו לעמוד בהן.
אולי יש אירוניה בכך שהיה זה "ידיעות אחרונות" שמילא תפקיד שלילי במאבק הציבורי נגד השחיתות ביחס המקל שהעניק לשרון ואולמרט. גם בכך שביטא גישה, לפיה מבחנם היחידי בתחום השחיתות של מנהיגי ציבור הוא אי הרשעתם בפלילים, כביכול אין נורמות ציבוריות פרט לאלה הפליליות. מבחינה זו, הוא בבחינת כורה בור ויפול בו. אלא שקורבן הנפילה אינו רק "ידיעות אחרונות." כולנו- קורבנותיה.
התביעה האמורה מראש הממשלה לא התיישנה. היא מקבלת עתה משנה תוקף. ראוי שתישמע בקול גדול. רק כך ניתן יהיה להביא מזור לתקשורת הכתובה.

המאמר פורסם לראשונה במאקו