מהבטום זרהום ועד אלאור אזריה

בחודש אוקטובר 2015, בשיאו של גל "טרור היחידים", התרחש פיגוע מזעזע בתחנה המרכזית בבאר שבע. בסמוך למתקפת הטרור נרצח הבטום זרהום, שוהה זר מארתיראה שנחשד על ידי הנוכחים במקום כי הוא המחבל שביצע את הפיגוע. התמונות הקשות נקלטו במצלמות האבטחה ומהן עלה בבירור כי זרהום הוכה למוות בעת שהיה מוטל גוסס על הרצפה. מיד לאחר מכן, שאלנו במסגרת סקר שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה מהי מידת ההסכמה של הציבור עם הפעולה של הרג מחבל גם כאשר הוא כבר אינו מהווה סכנה לסביבתו. הממצאים הדליקו נורה אדומה: 53% מקרב הציבור היהודי סברו שיש לחסל מחבלים מנוטרלים לאחר שאקט הלחימה כבר נסתיים. מכאן ועד פרשת אזריה שקרתה מספר חודשים לאחר מכן, הדרך היתה קצרה. מנתוני המכון, שתועדו לאחר פרוץ פרשת אזריה עלה כי 70% מהצעירים היהודים (בגילאי 18-24) תמכו בהרג מחבלים מנוטרלים.
אנו עדים לקיומו של פער עצום ומדאיג בין עולם הערכים שאותו מנחיל הצבא, ושאליו הוא מחוייב, לבין מערכת הערכים שעמה מתייצבים החיילים בעת גיוסם בבקו"ם. ערכי צה"ל מעוגנים במסמך "רוח צה"ל" ואינם אמורים לשקף מצב רוח חולף, אלא את הליבה המוסרית והבלתי משתנה שמנחה את פעולתם של הלוחמים והמפקדים שלנו. מובן שהיווצרות הפער הזה מוסברת, בין השאר, על רקע תחושת הפחד האמיתית והמוצדקת שרווחת בציבור בתקופות של טרור רצחני. אך האמפתיה לתחושות החשש בקרב הציבור הרחב איננה מפחיתה מעוצמת האתגר שאנו ניצבים בפניו.
תחת הערך "טוהר הנשק" במסמך רוח צה"ל, נכתב כי: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". למרבה הצער, בקרב רבים מדי בציבור הישראלי, התפיסות הרווחות ביחס לשאלות של מוסר לחימה הן שונות לחלוטין.
ברמה המבצעית והפיקודית, מפקדי צה"ל מחויבים כבעבר להנחיל אתוס לחימה יחיד ומאחד בקרב כלל הלוחמים והמתגייסים. משימה זו הופכת למורכבת ומסובכת ככל שהמטען הערכי שאיתו מתייצבים רבים מן החיילים שונה באופן מהותי מזה הבא לידיד ביטוי ב"רוח צה'ל". בעבר, ניכר כי לא התקיים פער כה משמעותי בין ערכי צה"ל לבין עולם הערכים של מרבית המתגייסים ולכן עוצמת האתגר החינוכי הייתה פחותה בסדרי גודל. הכרסום המסתמן במידת ההזדהות עם ערכי צה"ל, יקשה לשמור על צבא העם כמוסד המשקף, באופן המזוקק ביותר, והמיישם, באופן העמוק ביותר, את מושג הממלכתיות. על כן, האתגר המרכזי שפרשת אזריה מעוררת איננו קשור בהחלטות המשפטיות שעוד צפויות להתקבל ביחס לחייל עצמו.
עלינו לנקוט בשורת פעולות מדיניות שיביאו לשינוי במגמה הציבורית. האחריות על הצעד הראשון מוטלת על המנהיגות הפוליטית הבכירה. על מנהיגינו להימנע ממתן גיבוי והצדקה ציבורית למקרים של הפרות של דיני הלחימה. גיבוי כזה, גם אם יינתן רק במשתמע, יפגע במעמדנו בעולם ברמה המוסרית, התדמיתית והמשפטית.
בנוסף, המשימה המשותפת שלנו כחברה אחראית וחפצת חיים היא לשמר את האמון בצה"ל ובמפקדיו, תוך אשרור המחויבות שלנו לערכי צה"ל, לרוחו ולצדקתו המוסרית. במימוש המשימה הזאת אין מקום לגילויים נוספים של חוסר אחריות ואנטי ממלכתיות וקיים צורך אמיתי ומיידי לתאם מאמצים בין מערכת החינוך, צה"ל, הדרג המדיני וגורמי החברה האזרחית. כדי שנצליח במשימה הזאת, כמה מבכירי הפוליטיקאים שלנו יצטרכו לעמוד בפיתוי ולאפשר להוציא את הדיון הזה מחוץ לשיח ולהתחשבנות הפוליטית.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון"