לא על חשבון הערבים

לפני כמה ימים, לאחר שהתקבלה ההחלטה בדבר פינוי המבנים הבלתי חוקיים בעמונה, פרסם ראש הממשלה סטטוס מלווה בסרטון שבו פנה לתושבי עמונה ולאחר שהביע הזדהות עם צערים, הבהיר שלא ייתן שתהיה איפה ואיפה במדינתנו וכי ״אותו החוק שמחייב את פינוי עמונה מחייב גם פינוי של בניה בלתי חוקית בחלקים אחרים של ארצנו״. לכן, הוא מסביר, הנחה לזרז הריסת בניה בלתי חוקית בנגב, בוואדי ערה, בגליל, במרכז, ובכל חלקי הארץ. ״החוק חייב להיות שוויוני״ כלשונו.

אם זה לא היה כל כך עצוב, אולי זה יכול היה להצחיק. במדינה שבחלקה קיימות באופן מוצהר שתי מערכות חוקים – אחת ליהודים ואחת לערבים, דאגה להחלה שוויונית של החוק, נעה איפשהו על הציר שבין מגוחכת למקוממת. מגוחכת, כי כאמור, שוויון בפני החוק הוא אמנם אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה, אבל רמיזה שחוסר השוויון מקפח דווקא את המתנחלים היא פשוט אבסורדית (וקשה להימנע מלשאול ברטוריות, האם גם בעלי המבנים שיהרסו בנגב, בוואדי ערה ובגליל על פי הנחיית ראש הממשלה, ייהנו מחבילות הפיצוי דומות לאלה שעתידים ליהנות מהן מפוני עמונה).
ומקוממת, שההבדל בין בנייה לא חוקית על קרקע שפשוט שייכת לאחרים, ובניה לא חוקית על קרקע שבבעלות הבונים ללא היתר בניה – ברור לכל. ברור לכל שלא הדאגה מפני איפה ואיפה היא שעמדה בבסיס ההחלטה להורות על זירוז הריסת בתים של משפחות ערביות, ולדווח על כך בפוסט האמור. מדובר אפוא בפניה נוספת לקלף הג׳וקר של שנאת הערבים.

דווקא הקריאה לאחדות בפני החוק, זועקת כל כולה פילוג מכוון, ומבהירה, משל היה צורך להבהיר, כי דווקא יש גם יש שני סוגי אזרחים במדינה. כאלה שחפצים ביקרם – ולכן ידאגו לרצות אותם בכל דרך אפשרית, וכאלה שרואים בהם כלי שרת למטרות מתחלפות.

ואכן, מדו״ח מדד הדמוקרטיה שנמסר בשבוע שעבר לנשיא המדינה עולה כי השסע המרכזי במדינת ישראל ממשיך להיות השסע בין יהודים לערבים (53% מכלל הציבור סבורים כך מתוך רשימה של חמשת המתחים המרכזיים- 6% יותר מאשר בשנה שעברה). חלק ניכר מהציבור היהודי (46%) סבורים שרוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיום המדינה ותומכים בחיסולה, ורוב היהודים (72%) סבורים שהחלטות בנושאי ביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי ו- 57% סבורים שהחלטות בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה צריכות להתקבל ברוב יהודי.

נתונים אלה צריכים להדאיג את כל מי שמדינת ישראל ובטחונה חשובים לו. ריבוי שסעים חברתיים הוא אחד הגורמים המאיימים על חוסנה האזרחי של המדינה ועל יכולתה לעמוד איתן מול אויביה מבחוץ. גם הצבא החזק ביותר בעולם אינו יכול לנצח את מי שמנסה להשיג את נצחונו דרך פגיעה בחזית האזרחית, כמו שמנסים ארגוני הטרור. לא יכול להיות שבמקום לפעול לצמצום השסע, שוב ושוב אנו עדים להעמקתו המכוונת. מראש הממשלה שלי ומהשרים, הייתי מצפה להתמקד בתכנית החומש ליישובים הערבים ולנהוג בהם בממלכתיות. החזרה לדרך השיסוע, לא מחזקת אותנו לא ביטחונית ובוודאי שלא חברתית ופוגעת בחברה הישראלית כולה.

כבר הורגלנו בהסתה נגד אזרחי ישראל הערבים ובהחשדתם כולם כמי שמהווים גיס חמישי ומאיימים על ביטחון המדינה. לא צריך לחזור לקלאסיקה של הערבים הנוהרים לקלפיות. אפשר לדפדף כמה שבועות לטרור ההצתות שהוכרז ככזה עוד בטרם כלתה האש וזאת אף שעד היום בודדים נעצרו וטרם הועמד איש לדין בגין הצתה על רקע לאומני. אולם ניצול כה ציני של המגזר החלש במדינה מתוך צורך פוליטי הוא כמעט שיא חדש של ציניות, של זלזול, ובעיקר – של חוסר מוסריות.

הטור פורסם לראשונה במעריב