"דוח המאחזים": בכוח הזכות ובזכות הכוח

לפי קביעתה של הוועדה לבחינת "הבנייה באזור יהודה ושומרון" בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי עם ישראל איננו כובש בארצו. ארץ ישראל שלו היא. אין בכך חידוש, לא היסטורי ולא משפטי. אם כן, על ולמה געשה ארץ?

המאמר

לא ייאמן כי מהומה נפלה במדינה

לא ייאמן כי מהומה נפלה במדינה. יש, כך אומרים, סכנה לשלומה בגלל קביעתה של ועדה נכבדה של אנשי משפט בראשות שופט בדימוס של בית המשפט העליון, השופט אדמונד לוי, לפיה עם ישראל איננו כובש בארצו. ארץ ישראל שלו היא. אין בכך חידוש, לא היסטורי ולא משפטי. אם כן, על ולמה געשה ארץ?

יש המשוכנעים שזכות העם היהודי לארץ ישראל נובעת מכוח הזכות האלוהית. אלה לא ישנו מדעתם, אפילו יהיה כל העולם נגדם. יש הרואים בזכות עמנו לארצו זכות אבות. ארץ ישראל היא מולדת עם ישראל מימי בראשית. כך היא מוכרת וידועה לכל באי עולם שאינם נמנים עם שונאינו. אך יש הסוברים שאין כוח לאל ולא הצדקה לזכות אבות אלא למשפט העמים המוכר בלשון הדורות האחרונים כמשפט הבינלאומי הפומבי.

ההיסטוריה המושכחת

בתום מלחמת העולם הראשונה השתנו סדרי עולם באזורנו. מנהיגי המדינות המנצחות שרטטו גבולות והקימו מדינות על פי שרירות לבם (משמע האינטרסים שהיו אותה עת לנגד עיניהם). מדינות אלו נשלטו באזורנו בכוח הכידונים של השליטים שהמליכו עליהן האומות  המנצחות.

רצון טוב, חלום של אוטופיה, להנהיג סדרי עולם מתוקנים שימנעו שפיכות דמים ויבטיחו שלום למדינות קטנות וגדולות הניעו 44 מדינות (שהאוכלוסייה השוכנת בקרבן הייתה מיעוט בעולם) להתאגד בשנת 1920 כ"חבר הלאומים" וליטול לעצמן את הסמכות לקבוע את גורל העמים ששפר מזלם להימצא בחסותן. הן החליטו בוועידה שהתכנסה בסן רמו על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית באזורנו בין בריטניה וצרפת, למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל (משתי גדות הירדן) ולהטיל עליה את האחריות לייסוד "הבית הלאומי" היהודי בהתאם להצהרת בלפור מ-1917. כאן העוגן לכל חסידי המשפט הבינלאומי לזכות העם היהודי להקמת מדינתו בארץ ישראל השלמה.

החלטה זו מעולם לא בוטלה כדין על פי המשפט הבינלאומי. אנגליה, בניגוד למנדט שהוקנה לה, העניקה בשנת 1921 את הגדה המזרחית למשפחה ההאשמית כתגמול על עזרתה במלחמה בשלטון העות'מאני, ולנו, שלא היה בכוחנו למנוע את הפרת ההסכמה הבינלאומית, לא הייתה בררה אלא להשלים עם החלוקה ולמקד את חלומנו בהקמת מדינה בגדה המערבית של הירדן. חלפו שנים של פעילות ציונית ענפה בארץ, מאבק בבריטים, העפלת יהודים מרחבי תבל ועמידה מול פרעות שפרעו הערבים ביהודים. פרצה והסתיימה מלחמת העולם השנייה, חבר הלאומים חלף מהעולם, ובמקומו קם ארגון האומות המאוחדות.

בעיית ארץ ישראל נידונה בוועדות בינלאומיות שונות, אנגליה עייפה משליטתה בנו; הנפט הערבי היה משאת נפשן של המעצמות הגדולות. הן חיפשו מוצא, פשרה, לבעיית ארץ ישראל ובכ"ט בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הפשרה: ארץ ישראל (המערבית) תחולק לשתי מדינות. מדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה היהודית תשתרע בשרון ובשפלה, בעמק יזרעאל, ובשטח שמחוף הכנרת עד אצבע הגליל, בגליל המזרחי ובנגב למעט באר שבע. המדינה הערבית תשתרע ביהודה ובשומרון, בגליל המערבי, ברצועת החוף מעכו עד ראש הנקרה וברצועת עזה מניצנים עד ניצנה. ירושלים תהיה בינלאומית. יפו תהיה מובלעת ערבית במדינה היהודית. על פי כללי האו"ם אין להחלטות העצרת הכללית תוקף מחייב, אלא הן בגדר המלצה בלבד. ההמלצה התקבלה על ידי היישוב היהודי. הוא השלים עמה ואפילו התנועה הרוויזיוניסטית והארגון הצבאי הלאומי, ששאפו לשלמות המולדת, כלומר להקמת מדינה יהודית לפחות בארץ ישראל המערבית, לא חשבו לפעול לסיכולה. אך כל מדינות ערב הגובלות בארץ ישראל ואף עיראק,  וכמובן היישוב הערבי (כיום מכנים אותו "העם הפלסטיני") לא קיבלו את הפשרה המומלצת, ופתחו במלחמת חורמה נגדנו. אילו הצליחו בה, לא היה מי שיאמר קדיש לעילוי נשמותינו.

דין הוא מימים ימימה שאין פשרה כאשר רק אחד הצדדים מעוניין בה. לכן משדחו הערבים את הצעת הפשרה של עצרת האומות המאוחדות נשארה בתוקפה החלטת חבר הלאומים המחייבת הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל המערבית.

במלחמת העצמאות של ישראל, שנכפתה עליה ע"י הערבים, השתלטה מדינת ישראל על שטחים שלא נכללו בתכנית החלוקה המומלצת על ידי עצרת האו"ם. מדינת ישראל הכניסה לחיקה את כל הגליל המערבי, את רצועת החוף מעכו עד ראש הנקרה (לרבות נהריה) ואת אזור ניצנה. היא הרחיבה את שליטתה על רצועת  שטח ארוכה נוספת מזרחית לשרון ולשפלה, לרבות לוד, רמלה, אזור קריית גת והנגב הצפוני, כולל באר שבע. ירושלים לא הייתה בינלאומית, ויפו איננה  מובלעת ערבית בישראל. הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב, וביניהם ההסכם עם ירדן שהקנה לישראל את השליטה בוואדי ערה ובשטחים נוספים הידועים כאזור ה"משולש" (בתוכו טייבה, אום אל-פחם וכפר קאסם), ייצבו את קו ההפרדה בין מדינת ישראל לבין השטחים שנותרו מחוץ לשליטתה, הלוא הוא הקו הידוע כ"קו הירוק" (כצבעו במפת ארץ ישראל). קו זה מכונה "קו הגבול של 1949" או "קו הגבול של 1967", מפני שתפקד ככזה עד מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967. מדינת פלסטין מעולם לא קמה בצדו המזרחי של הקו הירוק. שליטת ירדן בגדה המערבית לא זכתה להכרה בינלאומית.

בימים שקדמו למלחמת ששת הימים נפלה חרדה גדולה על היישוב היהודי במדינת ישראל עד כדי הקצאת חלקות קבורת רחבות ידיים על ידי חברה קדישא לקורבנות הרבים הצפויים באותה מלחמה, שבהכנות לפתיחתה איימו  עלינו מצרים של עבד אל-נאצר ובני בריתו בסוריה ובירדן (שנגררה אחריו בהאמינה כי מתקרב הקץ למדינה היהודית). לשמחתנו, באותה מלחמה, הוכו צבאות ערב בתוך שישה ימים, ומדינת ישראל השתלטה על ירושלים המזרחית, על יהודה והשומרון, על רמת הגולן ועל רצועת עזה.

זמירות "שלום"

על ירושלים ועל רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי. על יהודה, על השומרון ועל רצועת עזה לא הוחל משפט זה אף שמעמדם כשטחים שתפסה ישראל לא  נבדל ממעמד רמת הגולן. ההתיישבות (ההתנחלות) היהודית ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון, ואף בחבל עזה, החלה סמוך לאחר שליטת ישראל בהם. לימים, כאשר נוכחו הערבים לדעת שההתנחלויות עושות חיל ושהם מאבדים את האחיזה בשטחים אלה, החלו מנהיגיהם לזמר זמירות "שלום" כלפי ישראל. כאילו החל לפעום בלבם רצון עז לשלום אמת. אז נכרתו הסכמי אוסלו, שכרסמו בהחזקת ישראל בחלק משטחים אלה בגלל תמימותם של חותמי ההסכם (או חוסר העזתם לסרב לו), שנטו להאמין שהקניית שליטה לפלסטינים באזורים מסוימים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה תקדם הסכם שלום עמם. ראוי לזכור: אילולא ההתנחלויות לא היו הערבים מדברים על שלום בימינו.

מה טעם לחזור להיסטוריה כאשר שלום עכשיו מתדפק על דלתנו?

הסקירה ההיסטורית נראית בעיניי הכרחית וחיונית אחרי שהתברר לי שלא מעטים מבני הנוער שלנו, אפילו אלה הממלאים תפקידים בצה"ל, וכנראה שגם לא מעטים מבין המלומדים באקדמיה - סוברים שמדינת ישראל קמה על חורבותיה של מדינת פלסטין; שמדינה פלסטינית היתה קיימת מאז ומתמיד, ושאנחנו בגבורתנו כבשנו אותה בניגוד למוסר ולדין, כל זאת בעוד האמת היא שהערבים קמו עלינו לכלותנו.

זכות ההגנה העצמית המוכרת והמעוגנת במשפט מימים ימימה עומדת לנו. לכן, אין כל סיבה משפטית לתת לפלסטינים שטחי מולדת. הם סירבו לפשרה שהומלצה על ידי עצרת האומות המאוחדות. הם פתחו במתקפת דמים נגדנו ועליהם לשאת בתוצאות כישלונם, בייחוד לנוכח האמת שעד היום לא חזרו בתשובה ושהם מסרבים להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים אפילו בחלקה של ארץ ישראל.

החזק יעשה הישר בעיניו

הסקירה ההיסטורית מלמדת שכוונות טובות ליוו את מקימי חבר הלאומים והאומות המאוחדות, אך יישומן של כוונות אלו היה בלתי אפשרי. בעולמנו, למרבה הצער, שולט החזק, לא הצדק. מדינות קמו לאחר מלחמת העולם הראשונה על פי החלטת המנצחים. לחבר הלאומים לא היה כוח למנוע את מלחמת העולם השנייה, ולאומות המאוחדות אין אפילו כוח לעצור את הטבח שמבצע שליט סוריה בתושביה.

המשפט הבינלאומי אינו כמשפט הנוהג במדינה חופשית, שכל אזרחיה מקבלים על עצמם, מי תוך כבוד לממשל וסדריו ומי מתוך יראה מהעונש על מעלליו. הוא משפט המופעל על ידי החזקים נגד החלשים. איש לא יעמיד לדין את ארצות הברית על סיכול ממוקד ועל פשעי מלחמה באפגניסטן ולא יעז להזמין למשפט את רוסיה על פשעיה בצ'צניה. העולם המכונה בפינו "העולם הנאור" הוא מיעוט מבוטל בעולם. השליטה באומות המאוחדות של הרוב, על פי כללי הדמוקרטיה, משמעה שליטה של העולם "הבלתי נאור" על "העולם הנאור". מועצת האומות המאוחדות לזכויות האדם שבה חברות, בין היתר, לוב (שאף עמדה בראשה), סין וערב הסעודית איננה יכולה לבטא הכרה בזכויות האדם כהבנתנו.

לכן, לא "הדעה המקובלת" כיום צריכה להתוות את הדרך לחסידי המשפט הבינלאומי, אלא הדעה הנכונה, הצודקת, שהייתה ראויה על פי המשפט הבינלאומי, אילו היה זה משפט טהור, חף מאינטרסים המעמידים את מפעיליו בניגוד עניינים. ניגוד גלוי לעין כאשר העימות הוא בין הרצון לרצות את העולם הערבי המוסלמי המשופע בנפט ובאוכלוסייה המעמיקה ומרחיבה שורשים ומקבלת זכות בחירה ב"עולם הנאור" לעומת עשיית צדק עם העם היהודי. האינטרסים תמיד, אולי כמעט תמיד, גוברים על הצדק, כי האינטרסים מכתיבים את יישומו של הדין הבינלאומי והוא כלי בידי המדינות החזקות לניגוח החלשים, ניגוח שעשוי, לעתים, להיעשות בצדק, אך מעולם לא ייעשה כלפי החזקים.

המשפט הבינלאומי המעשי, לא התאורטי, משלים עם  הנסיבות הנוצרות בכוח הזרוע בכל רחבי העולם ואף מתיישר עמן, והא ראיה פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) מיום 5 באפריל 2010 שניתנה במשפט Demopoulos and others v. Turkey. במשפט זה תבע קפריסאי יווני את השבת נכסיו שנותרו בצפון קפריסין, שממנה נמלט בעת כיבושה על ידי טורקיה (המחזיקה במקום, ללא הכרת מדינות העולם, במשך כ-40 שנה). בית הדין קבע שבנסיבות הקיימות, בלי לקבוע עמדה בדבר הלגיטימיות של הממשל בצפון קפריסין, אין לקבל את התביעה, והורה לתובע לפנות למנגנון שהוקם בצפון קפריסין לפיצוי בעלי נכסים שנמלטו לדרום. כך ננעלו דלתות בית הדין בפני כ-1,500 תביעות פיצויים שהגישו עד אותה עת פליטי הצפון. ועדת לוי הזכירה משפט זה, אך הוא נעלם מדברי הבקורת על חוות דעתה.

מדוע לא יחול דין "השטחים הכבושים" על נהריה, קריית גת, לוד ורמלה?

אין ספק שאין טעם בחיפוש עוגן לזכותנו לארץ ישראל במשפט הבינלאומי. זכותנו היא זכות אבות, כמקובל בכל רחבי תבל. אנגליה של האנגלים, צרפת של הצרפתים וארץ ישראל של היהודים. ככה מקובל בעולם מקדמת דנא. מחפשי העוגן במשפט הבינלאומי צריכים לשאול את עצמם מדוע "השטחים הכבושים" הם רק שטחי יהודה ושומרון שבשליטתנו מאז 1967. מדוע לא יחול דין "השטחים הכבושים" גם על הגליל המערבי, על מזרח השרון והשפלה ועל אזור ניצנה שנפלו בחלקנו במלחמת העצמאות אף שלא נכללו בתכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. עליהם גם לשאול את עצמם על זכות קיומנו כמדינה על פי המשפט הבינלאומי, שהרי עצרת האומות המאוחדות רק המליצה על פשרה בינינו לבין ערביי ישראל, ומשנדחתה הפשרה על ידי הערבים, פג תוקפה של ההמלצה. לא נותרה עבור חסידי המשפט הבינלאומי אלא המסקנה, שאותה הזכירה לנו ועדת לוי, על תוקפה של החלטה ישנה מימי סן רמו בדבר חובתה של אנגליה לדאוג להקמת מדינה יהודית בכל שטח ארץ ישראל.

"השטחים הכבושים" אינם מעמד משפטי. הם לשון הדיבור של מתנגדי ה"כיבוש" בישראל ומחוצה לה. בישראל הוגדר מעמדם המשפטי "שטחים במחלוקת" או "שטחים מוחזקים". אין צורך שאנו נתאר את הטעות המשפטית המתגלגלת על לשון המתנגדים כתיאור המצב  המשפטי לאשורו.

יישום הזכות בשום שכל גם בעת ויתור

אין ההכרה בזכותנו על כל ארץ ישראל מחייבת את מימושה המיידי. הנסיבות המדיניות, הפוליטיות והבינלאומיות יכולות לעכב ואף למנוע את מימוש הזכות. אבל אין בכך כדי למחקה.

אינני מאמין בשלום בימינו ולא בימי נכדינו. אבל אפילו המאמינים בנכונות הערבים לשלום והסוברים שיש לחלוק עמם את שטחי המולדת, חייבים תמיד, גם לצורך השגת הסכם כזה, להכריז פומבית שזכותנו היא לכל ארץ ישראל, אך מטעמי שלום אנו מוכנים מרצון, או נאלצים, לוותר על שטחים מסוימים משטחי מולדתנו. אם לא כן, ויתוריהם יתחילו בשומרון ויסתיימו באוניברסיטת תל אביב הממוקמת על חורבות שיח' מוניס. סוף דבר. לעם ישראל שייכת ארץ ישראל מכוח זכות אבות. מדינת ישראל בארץ ישראל קמה בזכות הכוח. אין בכך התעלמות מקיומם של הערבים בארץ ישראל ומזכויותיהם כבני אדם, כפי שאין התעלמות במדינת ישראל מערביי ישראל (המעדיפים את החיים עמנו על פני החיים בכל מדינה ערבית אחרת). חשיבות הדוח של ועדת לוי היא בהחזרת עטרת הציונות לקדמותה. יישום הדוח יהיה אפשרי אם נהיה נחושים בצדקתנו.

אשר לתמימים, המאמינים בעינם הטובה של הערבים כלפינו, הם ייטיבו לפעול לקירוב השלום המקווה אם יבהירו לשכנינו שכל עיכוב בהשלמתם עם זכותנו למדינת העם היהודי בארץ אבותינו ובהכרתם בה בתום לב, מרחיק, גם מבחינתם, את האפשרות לחלוק עמם את פיסת ארצנו. קידום השלום על ידי המאמינים בערבים איננו מחייב התנכרות לזכות העם היהודי לארצו ואיננו מחייב את הפעילות היהודית להצדקת ההשקפה הלאומית הערבית בנימוקים השאובים מ"הדעות המקובלות" של המשפט הבינלאומי, שאף מדינה ערבית איננה חיה לאורו.

אורי שטרוזמן הוא שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) וחבר בצוות החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שהגיש בזמנו לועדת חוקה של הכנסת את הצעתה לחוקת המדינה ונדונה בועדה ביחד עם הצעת המכון לדמוקרטיה והצעות אחרות שהובאו בפניה.

תגובות למאמר זה

מאמרו של השופט שטרוזמן נכתב כתגובה למאמרם של שירי קרבס ואליאב ליבליך "מלחמה היא שלום":

בימים האחרונים פורסם "דוח המאחזים" של הוועדה לבחינת "הבנייה באזור יהודה ושומרון" בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי.  אנו סבורים שהדוח מוטעה מיסודו מהבחינה המשפטית. אך לא בזה העיקר: הדוח, אם יאומץ, עלול להיות צעד נוסף שבו מתרחקת ישראל ממשפחת העמים אגב התעלמות בוטה מעמדותיה של הקהילה הבינלאומית, ובכלל זאת מעמדותיהן של ידידותיה הקרובות. ככזה, סופו של הדוח שיסב נזק רב למדינת ישראל.

כדי לדון במצבם המשפטי של המאחזים בשטחים נדרש הדוח לקבוע איזה דין חל בגדה המערבית. בהקשר זה השאלה העיקרית היא: האם אמנת ז'נבה הרביעית, העוסקת בדיני כיבוש ושישראל חתומה עליה, חלה בשטחים? אם התשובה על כך חיובית, יש תחולה לסעיף 49 לאמנה האוסר, על פי הפרשנות המקובלת בעולם, העברת אוכלוסייה לשטח כבוש. בהתאם לכך קבע, למשל, בית הדין הבינלאומי לצדק כי ההתנחלויות אינן חוקיות ומפֵרות את  דיני הכיבוש.

קראו את המאמר "מלחמה היא שלום", אליו הגיב השופט שטרוזמן במאמרו זה

קרבס וליבליך בתגובה למאמר זה: "אנגליה של האנגלים... ארץ ישראל של היהודים"

לשיטתו של כבוד השופט בדימוס שטרוזמן, לא רק שאין כיבוש, אין שלטון צבאי ואין פלסטינים, אלא שגם המשפט הבינלאומי כולו צריך להיות מוכפף לאינטרסים של ישראל, כפי שהוא מגדיר אותם. וכל זאת, במסגרת תפיסה שלפיה העולם כולו נגדנו, הערבים כולם מעוניינים בחיסולנו, וזכותנו על האדמה כולה היא "זכות אבות" שאינה נדרשת לכל הסבר רציונלי. הפניותיו היחידות של השופט שטרוזמן למשפט הבינלאומי לא רק שאינן מחזקות את טענתו, אלא אף מחלישות אותה:

ראשית, הצהרת בלפור, שעליה הוא מסתמך כ"עוגן" משפטי לזכותו הבלעדית של העם היהודי על כל ארץ ישראל, קובעת בפירוש כי "ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ-ישראל".

שנית, הזכות להגנה עצמית של ישראל, שאף עליה מבקש השופט שטרוזמן להסתמך בקביעתו שהשטחים אינם כבושים, כלל אינה רלוונטית לסוגיית מעמדם המשפטי של השטחים. עצם ההפניה לזכות ההגנה העצמית בהקשר זה מערבת בין דיני השימוש בכוח לבין שאלת תחולת המשפט ההומניטרי, ועל כן אין בהפניה זו דבר לענייננו.

שלישית, אף על פי שבעצמו הסתמך על מקורות מהמשפט הבינלאומי, טוען השופט שטרוזמן כי למשפט הבינלאומי אין כלל תוקף מחייב, משום שבעולמנו "שולט החזק" ומשום שהמשפט "מתיישר עם נסיבות הנוצרות בכוח הזרוע". ניתן היה לצפות שמי שההיסטוריה היהודית יקרה לו, יבין את הסכנה הטמונה באימוץ גישה זו.

רביעית, בהתייחסו לפסיקה אירופית המאמצת את "המציאות שנוצרה ברבות השנים", מחליש השופט שטרוזמן את טענתו בדבר זכות הריבונות הישראלית בגדה המערבית. הלכה למעשה, המציאות שנוצרה ברבות השנים ביהודה ובשומרון אינה מציאות של ריבונות ישראלית, אלא של כיבוש צבאי: מציאות שבה מיליוני פלסטינים חיים תחת שלטון צבאי המנהל את חייהם מדי יום ביומו; מציאות של מחסומים ומעצרים; של עוצר ומגבלות תנועה; של היתרים צבאיים לעבד אדמות חקלאיות; של דורות שלמים הגדלים בצלו של מפקד צבאי; של אנשים שאין להם ממשלה נבחרת לפנות אליה או להתלונן על מחדליה - יש להם רק מפקד צבאי, ריבון כול יכול, שטובתם ורווחתם אינן בראש מעייניו. חשוב להדגיש כי אין מדובר רק במציאות בשטח, אלא גם במציאות משפטית, שבה תחיקת ביטחון - המבוססת כל כולה על אותם דיני כיבוש שלכאורה כלל אינם חלים -  מעצבת את מציאות חייהם של האזרחים בשטח.

ולבסוף, כשם שאנגליה לאנגלים כך גם ארץ ישראל (כולה) ליהודים, טוען השופט שטרוזמן. ההקבלה הזו אינה מדויקת, בלשון המעטה. אנגלים הם מי שגרים באנגליה. יש בקרב האנגלים גם יהודים וגם ערבים, גם נוצרים וגם בודהיסטים, גם אנגלים מלידה וגם מכוח התאזרחות. ואילו בישראל לדעתו של השופט שטרוזמן שמורה "זכות אבות" רק ליהודים, אף שגם אבותיהם של הפלסטינים חיו פה דורי דורות. גישה זו, המסתמכת על מעין-זכויות מוחלטות, המנותקות מכל מארג זכויות אוניברסלי, שוללת כל אפשרות לערוך דיון משפטי-רציונלי. הסתמכות על טיעונים מסוג זה יוצרת, הלכה למעשה, שיח פנים-יהודי בלעדי. ככזה, אין בכוחו לשכנע את מי שאינו חלק מהקולקטיב, ועל כן הוא  אינו יכול לקדם את האינטרסים הישראליים בזירה הבינלאומית, יהיו אלו אשר יהיו.

השופט (בדימוס) שטרוזמן עונה

קראתי את תגובת  הדוקטורנטים שירי קרבס ואליאב ליבליך למאמרי ושמתי לב לכך שאין בה אף לא הערה אחת על נכונות העובדות המפורטות במאמרי. בתגובתם אין אמירה שאין צדק בדברי אלא הבעת דעה שהעמידה על זכותנו הצודקת איננה יכולה "לקדם את האינטרסים הישראלים בזירה הבינלאומית יהיו אשר יהיו". תגובתם הולמת את החולמים על המשפט הבינלאומי בעולם האוטופי ולא במציאות האכזרית, לצערי, של עולמנו. הלוואי וחיינו עתה בעולם שצדק אמיתי שורר בו ולא "צדק" ו"משפט" בינלאומיים המונעים מאינטרסים כלכליים ושיקולי בחירות במדינות מאוכלסות במוסלמים רבים.

אין אמת בדברי הדוקטורנטים על התעלמותי מהפלסטינים ומשליטתנו עליהם. להפך. הסברתי שהם האחראים למצבם, כי הם אלה שקמו עלינו לכלותנו ועד היום אינם רוצים בשלום אמת עמנו. ממאי 1948, עת עזבו הבריטים את ארצנו, עד מלחמת ששת הימים ביוני 1967, לא אנחנו מנענו מהם הקמת מדינה פלסטינית על כל הגדה המערבית וחבל עזה. הם לא רצו בה. הם רק רצו להחזירנו (בלשון עדינה) לגולה (אש"ף הוקם ב- 2.6.1964, שלוש שנים לפני "הכיבוש").

לא נאמרה מלה במאמרי על שלילת זכויות ערביי ארץ ישראל כבני אדם בגלל זכות האבות של היהודים למולדתם. להפך, מימי נעורי חזקה עלי תורת ז'בוטינסקי על השפע והאושר הצפויים ל"בן ערב, בן נצרת ובני" במדינת היהודים, אך בתנאי שגם הם רוצים באמת ובתמים בטובתה, בדיוק כמו שהיהודים החיים בארה"ב, אנגליה, צרפת ובכל מדינה אחרת בעולם רוצים גם בטובת המדינות בהן הם חיים.

ולבסוף. תגובתם מתייחסת לכדאיות הטיעון הערכי על מעמדנו בארץ מול טיעוני "מי שאינו חלק מהקולקטיב" שלנו. שאלת ה"כדאיות" מחייבת מאמר נפרד. לדעתי, מדיניות ישראל הנמנעת מהצגת זכותו של העם היהודי לכל ארץ ישראל (אפילו לצורך מו"מ לפשרה) היא טעות. לא מן הנמנע שאחת התוצאות של  טעות זו היא שקמו טוענים מבני עמנו לזכות הערבים לארץ ישראל, בעוד שאין טוענים מבני ערב לזכות העם היהודי לארץ ישראל, אף לא לקיומם של חיים יהודים במדינה הערבית שמבקשים להקימה בגדה המערבית.