בחירות 1999

אודות הבחירות לכנסת ה-15

הבחירות לכנסת ה-15 היו הפעם השנייה בה נבחר ישירות ראש ממשלה. בתחילת מסע הבחירות היו חמישה מועמדים לראשות הממשלה: נוסף על אהוד ברק (מועמד מפלגת העבודה) ובנימין נתניהו (הליכוד) הציגו את מועמדותם גם יצחק מרדכי (מפלגת המרכז), בני בגין (האיחוד הלאומי) ועזמי בשארה (בל"ד). שלושת האחרונים פרשו מהמירוץ במהלך הקמפיין, וההתמקדות בשני המועמדים הנותרים העלימה כמעט לחלוטין את תעמולת הבחירות למפלגותיהם.

בחירות אלה, שנערכו על פי כללי שיטת הבחירה הישירה, סימנו את שיאו של הפיצול הפרלמנטרי, קריסת המפלגות הגדולות והתעצמותן של המפלגות הסקטוריאליות. לא פחות מ-15 מפלגות הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולזכות בייצוג בכנסת. ברק אמנם הצליח לנצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה בהפרש נאה, אבל הרשימה שבראשותה עמד (ישראל אחת, שחוץ ממפלגת העבודה כללה גם את גשר ואת מימד) הצליחה לזכות רק ב-26 מושבים. הליכוד התרסק לשפל של 19 מושבים. לראשונה בתולדות המדינה החזיקו שתי הסיעות הגדולות בפחות ממחצית ממושבי הכנסת.

מפלגת המרכז, שהוקמה לקראת הבחירות, ניסתה לזכות בתמיכת הבוחרים בשם פוליטיקה חדשה, אך נחלה בבחירות מפלה כשזכתה ב-6 מושבים בלבד. מפלגת שינוי, בהנהגתו של יוסף (טומי) לפיד, השפיעה מאוד על מערכת הבחירות בתעמולה נגד כפייה דתית, וקיבלה 6 מושבים. בתגובת נגד הצליחה ש"ס להגיע לשיא כוחה, 17 מושבים, וכמעט השוותה את כוחה לזה של הליכוד. בשמאל המשיכו המפלגות הערביות להתחזק, ושלוש הרשימות הערביות גרפו הפעם 10 מושבים במשותף.

כאשר סיעתו מונה פחות מרבע ממושבי הבית, היה ברור שהקואליציה שיבנה אהוד ברק תכלול סיעות רבות ושמעמדה של מפלגת השלטון יהיה רעוע. ואמנם, ברק רקם קואליציה של שבע סיעות: ישראל אחת, ש"ס, מרצ, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז, מפד"ל ויהדות התורה. הקואליציה נשענה על רוב של 75 חברי כנסת, אך השותפות הבעייתית בין מרצ למפלגות הדתיות הפכה את הקואליציה רעועה. ואכן בתוך כשנה לאחר השבעתה כמעט שלא נשאר לקואליציה זכר, שכן בזו אחר פרשו יהדות התורה, מרצ, ש"ס, גשר (חלק מישראל אחת) וישראל בעלייה. קריסתה של הקואליציה הביאה להקדמת הבחירות לראשית 2001. אלה היו בחירות מיוחדות שבהן בחרו האזרחים רק ראש ממשלה חדש.