תהליך הביטול של חוק "הבחירה הישירה"

ב-7 במרץ 2001 ביטלה הכנסת את חוק יסוד: הממשלה שהתקבל תשע שנים לפני כן (מרץ 1992) ונודע בכינוי חוק "הבחירה הישירה". בכך הגיע לסיומו תהליך חקיקתי ממושך אשר ידע עליות ומורדות רבים, ובמשך תקופה ארוכה נראה היה כי סיכוייו לשרוד קלושים.

שינויים מוסדיים מהותיים אינם שכיחים בדמוקרטיות ותיקות ומבוססות. העובדה שמדינת ישראל ערכה שני שינויים כאלו (לפחות) תוך תקופה של כּעשר שנים עשויה להעיד על מעמדם הרופף של כללי המשחק המִשטריים. עם זאת, רבים רואים בבחירה הישירה מעין "תאונה", סטייה זמנית ממסגרת המשטר הפרלמנטרית.

ניצנים ראשונים לביטולו של חוק הבחירה הישירה התגלו עוד לפני יישומו בפועל ב-1996. כבר בתקופת כהונתה של ממשלת רבין (1995-1992) התנהל ויכוח נוקב, בעיקר בשורות מפלגת העבודה, בנוגע להפעלתו. יזמה לדחיית יישומו של החוק תפסה תאוצה בכנסת, אולם רצח רבין (שהיה מהתומכים הבולטים בחוק) קטע את הוויכוח.

היזמה התחדשה לאחר הבחירות הראשונות שנערכו על-פי כללי החוק החדש (1996) - הפעם לביטולו הגמור של החוק. מתנגדיו השתמשו בתוצאות הבחירות לְגִבּוי טענותיהם בנוגע להשלכותיו השליליות: פיצול הצבעה שהביא לכנסת משוסעת, לסקטוריאליות קיצונית ולירידה משמעותית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות.

הצעת החוק, שהתגלגלה בסופו של דבר לחוק יסוד: הממשלה (2001), הוגשה על-ידי חברי הכנסת עוזי לנדאו ויוסי ביילין ואושרה במאי 1998 בקריאה טרומית ברוב של 50 מול 45 חברי כנסת. היה זה צעד ראשון אך משמעותי בהליך הפרוצדורלי הארוך שהצעת החוק הייתה חייבת לעבור אותו. כשבוע לפני העלאת החוק לקריאה טרומית כינסה העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית - קבוצת לחץ שקמה כשנה לפני כן במטרה לפעול לביטול "הבחירה הישירה" - מסיבת עיתונאים, אשר פתחה מסע ציבורי לביטול החוק בסיסמה "בחירה ישירה זה רע".

כבר בשלב מוקדם זה אפשר היה להצביע על שתי מגמות שאפיינו את העמדות כלפי ביטול הבחירה הישירה: ראשית, התמיכה במהלך חצתה מפלגות ומחנות פוליטיים שנית, מנהיגי שתי המפלגות הגדולות (נתניהו וברק) התנגדו לביטול באופן נחרץ, אך למרות עצמתם הפוליטית לא הצליחו לכפות על חברי סיעותיהם להצביע נגד הביטול.

גם לאחר שהצעת החוק עברה בקריאה טרומית, פקפקו רבים בסיכוייה לעבור לשלבי חקיקה מתקדמים יותר. הקושי נבע מההליכים שנדרשו להמשך תהליך החקיקה. בניגוד לקריאה טרומית, שלא דרשה רוב מיוחס, הצעת החוק חייבה רוב של לפחות 61 מחברי הבית כדי שתאושר לקריאה ראשונה זאת לפי הוראת השִריון המופיעה בגוף חוק יסוד: הממשלה שהתקבל ב-1992. בנוסף, קצב התקדמותה של הצעת החוק היה תלוי עתה במידה רבה ברצונו הטוב של יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט חנן פורת, שהיה ממתנגדי הביטול.

לאחר שוועדת החוקה אישרה את הצעת החוק לקריאה ראשונה (אוקטובר 1998) החל מסע לחצים אינטנסיבי משני הצדדים. ראש הממשלה נתניהו הטיל את כל כובד משקלו נגד הביטול, אך התקשה לגבש אחדות דעים במפלגתו. במקביל, נערכו בנובמבר בחירות לרשויות המקומיות. תוצאות בחירות אלו העידו על המשך מגמת הסקטוריאליזם והיחלשותן המואצת של המפלגות הגדולות, וחיזקו את טענותיהם של תומכי הביטול.

בתחילת דצמבר 1998 הייתה הצעת החוק אמורה לעלות לקריאה ראשונה, אך בשל הערכוֹת כי לא ימצא רוב של 61 ח"כים החליטו ביילין ולנדאו לדחות את ההצבעה בשבועיים. הכּנסת הייתה עסוקה בדצמבר בחוק לפיזור הכנסת ה-14 והקדמת הבחירות, ונראה היה שממשלת נתניהו נמצאת לקראת סוף דרכה. ב-21 בדצמבר, יום עמוס הצבעות גורליות, החליטה הכנסת על פיזור מוקדם והעבירה בקריאה ראשונה את חוק ביטול הבחירה הישירה. ההצעה אושרה ברוב של 62 מול 57, לאחר מאבק צמוד בין תומכיו למתנגדיו עד לסמוך מאוד להצבעה.

לאחר האישור בקריאה הראשונה קראו תומכי הצעת החוק לחברי הכנסת למהר ולהביאהּ לאישור בקריאה שנייה ושלישית, כדי שיהיה אפשר ליישם את החוק עוד בבחירות הקרבות. החשש היה שבעקבות בחירות נוספות בשיטה של שני פתקים יישמט הרוב הפרלמנטרי המשותף של שתי המפלגות הגדולות - דבר שיכביד על הסיכויים להעביר את ביטול "הבחירה הישירה" בכנסת ה-15.

ה-14 נסגר לאחר שיו"ר ועדת החוקה חנן פורת סרב לזרז את הליכי החקיקה. הבחירות המתקרבות לכנסת ה-15  ולראשות הממשלה (מאי 1999) הסירו מסדר היום הפוליטי את ביטול הבחירה הישירה, אך תוצאות הבחירות שימשו חיזוק נוסף לטענות כי הבחירה בשני פתקי הצבעה פוגעת במפלגות הגדולות ומאיצה את הסקטוריאליזם (ראה לוח 1).