פסיקת הלכה בשאלות מדיניות

בשנים האחרונות אנו עדים למודעות ענק בעיתונים המתפרסמות בכל פעם שמתרקמת אפשרות לתזוזה בתהליך המדיני. המודעות מציגות "פסק הלכה" שלפיו אסורה כל נסיגה משטחי ארץ ישראל. מודעות אלה הן כלי ביטוי אחד, אך לא יחיד, לגישה המניחה כי שאלה מדינית ראויה לבחינה הלכתית ככל שאלה אחרת וכי באפשרותם, בעניינם וביכולתם של רבנים לקבוע מהי התשובה המחייבת שמציבה ההלכה על שאלה נתונה בתחום המדיני.

נייר העמדה מנהל שיח פנים-הלכתי שתכליתו הגדרה וניסוח של התנאים המוקדמים שחייבים פוסקי ההלכה ללבנם בטרם ישמיעו דעה הלכתית מחייבת בסוגיות מדיניות. הנייר מתמקד בהצגת השאלה המשולשת הבאה: האם סוגיות מדיניות הן מציאות שלפוסק ההלכה יש (1) אפשרות (2) עניין ו-(3) יכולת להתייחס אליה? המחבר קובע כי קושי במתן תשובה חיובית על אחת משלוש שאלות אלה מחייב הימנעות מפסיקה הלכתית בסוגיות מדיניות.

שלוש השאלות סובבות סביב מושג ה"נגישות", ולכל אחת מהן מיוחד פרק נפרד: השאלה הראשונה, שעניינה "נגישות עקרונית", בודקת האם שאלות מדיניות נמצאות בתחום סמכותם של פוסקי הלכה. תשובה חיובית מוליכה לשאלה השנייה, העוסקת ב"נגישות מוסדית": האם ההלכה מעוניינת - כעניין שבמדיניות שיפוטית - לממש את סמכותה בשאלות מדיניות. בשאלה השלישית, הבאה לאחר מתן תשובות חיוביות על קודמותיה, מתמקד הדיון ב"נגישות המעשית" - קרי, האם פוסק הלכה בן דורנו מצויד בכלים ובכישורים הנדרשים לפסיקה בשאלה מדינית נתונה.

המחבר פותח את דיונו ב"נגישות העקרונית" בשאלה כללית: האם היקף תחולתה של ההלכה כולל את כל תחומי החיים, כך שאין תחום שאינו יכול להיות מוסדר על ידה, או שמא ישנן פיסות מציאות שאין להלכה יכולת עקרונית להסדירן? המחבר מציע במהלך טיעונו אנלוגיה בין המחלוקת בת זמננו לגבי היקף תחולתו של המשפט הנוהג - האם "מלוא כל הארץ משפט"? - לבין הדיון הפנים-הלכתי ביחס לקיומם או להיעדרם של "חללים משפטיים" בעולמה של ההלכה. באופן פרטני מוצגות עמדות שונות בדבר היקף תחולתה של ההלכה ביחס לשאלות של מדיניות חוץ וביטחון. בניגוד למקובל בין פוסקי ההלכה בני דורנו, המחבר חושף את קיומה של גישה הלכתית הגורסת את היעדר תחולתה של ההלכה על סוגיות אלה.

כאמור, גם לגישת רוב הפוסקים הגורסים קיומה של "נגישות עקרונית", אין הכרח שתתקיים גם "נגישות מוסדית". גם כאן מוצעת השוואה בין המחלוקת הפנים-הלכתית בדבר המדיניות השיפוטית הראויה לבין המחלוקת המפורסמת באותו נושא ביחס למדיניות הפעלתו של המשפט הנוהג על-ידי שופטי בית המשפט העליון הישראלי. נייר העמדה מציג כמה מקורות שמהם עולה כי בנושאים מדיניים, ההלכה בוחרת שלא לחוות דעה (וזאת אף לגרסת מי שסובר שיש לה סמכות לעשות זאת). לבחירה זו יכולים להיות כמה מניעים - הן כאלה הנובעים מאופיין המיוחד של סוגיות מדיניות והן כאלה שמקורם בתפיסה כללית בהלכה, תפיסה שמניחה קבלת דעתו של מומחה בעניינים הנוגעים לתחום מומחיותו.

בשלב האחרון של הדיון מוצעת שאלת "הנגישות המעשית". גם מי שסובר כי להלכה יש סמכות הכרעה בנושאים מדיניים, וכי שומה עליה לנקוט מדיניות שיפוטית שתפעיל סמכות זו, אינו יכול להתעלם מבעית ה"היעדר הנורמטיבי". מונח זה מבטא חוסר מצע משפטי או הלכתי שמאפשר לשופט או לפוסק להכריע בשאלה נתונה. כידוע לכול, בעיות הנוגעות לתפקודה של מדינה וליחסי החוץ והביטחון שלה לא היו בין התחומים שההלכה עסקה בהם זה מאות בשנים. תוצאה זאת נגזרת כעניין שבעובדה מההיעדר הכרוני של ריבונות יהודית מאז חורבן בית שני. המחבר מודע לאפשרות "מילוי חסר" זה על-ידי שימוש באמצעים שונים שההלכה מכירה: מדרש ופרשנות, תקנה וגזירה, והוא אף משווה זאת לאמצעי הסדרת "היעדר נורמטיבי" (לאקונה) הנהוגים במשפט הכללי. אולם נראה שאמצעים אלה, המועילים בהלכה במקרים רבים, אינם עשויים להועיל במקרה של שאלות מדיניות בהלכה, וזאת בשל כמה גורמים שהמחבר מונה אותם.

לסיכום: נייר העמדה מעלה נושאים מרכזיים שפוסק הלכה, המתיימר לפסוק בשאלות של מדיניות חוץ וביטחון, חייב להעמיד לנגד עיניו טרם יחרוץ דינו בסוגיות אלה. המסקנה המתבקשת היא שפסיקה הלכתית עכשווית בשאלות מדיניות - גם אם היא מותרת וגם אם היא ראויה - חייבת להיות צנועה וזהירה.

*תקציר מתוך:
שטרן, ידידיה צ', פסיקת הלכה בשאלות מדיניות, נייר עמדה מס' 18, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.