שאילתות (Parliamentary Questions) כאמצעי פיקוח של הפרלמנט על הרשות המבצעת

סוגי שאילתות 

(1) שאילתות בעל-פה: מוגשות בכתב ומראש, אך גם מוצגות בעל פה על-ידי חבר הפרלמנט במליאה ונרשמות בפרוטוקול. השר או נציג מטעמו עונים על השאילתה במליאה בכתב או בעל פה. שאילתות בעל פה מוצגות בדרך כלל במהלך "זמן שאלות" קבוע. בחלק מהפרלמנטים מלווה העלאת השאילתה גם בדיון. בכמה פרלמנטים יש נוהל שבו נשאלות שאלות בעל פה ללא הכנה מראש (שבדיה מאז 1992, אוסטרליה).

(2) שאילתות בכתב: הן השאלה והן התשובה מוגשת בכתב, ואין דיון במליאה.

(3) Interpellation: פרוצדורה שבה משתמשים חברי הפרלמנט כדי לבקש מידע או לעורר דיון סביב נושא שאינו על סדר היום של הפרלמנט. בחלק מהפרלמנטים, בסיומו של הדיון יוצאת הודעת גינוי לשר או לממשלה מטעם הפרלמנט.

(4) שאילתות דחופות: מוגשות ליו"ר הבית זמן קצר לפני מועד תחילת המליאה, והשר הנוגע בדבר נדרש להשיב עליהן במליאה בהתראה קצרה.

שאילתות משמשות ערוץ שדרכו חברי הפרלמנט יכולים לתבוע מן הממשלה דִיווּחִיוּת ושקיפות. אפשר לקבל באמצעותן מידע והסברים, להצביע על ליקוי מסוים, לגרום לממשלה להביע עמדה, לזרז ביצוע החלטות, לקדם אינטרסים, לבחון שרים בנושאים מעוררי מחלוקת, ליצור דימוי של חבר הפרלמנט כבקי בעניין מסוים וכן ליצור עניין ודרמה.

מבט משווה

הפרלמנט היפני (Diet)

הפרלמנט היפני אימץ בנובמבר השנה "זמן שאלות" (Question Time) בסגנון הבריטי, שבמסגרתו ייערך אחת לשבוע דיון שבו יַפנו חברי הפרלמנט שבאופוזיציה שאילתות בעל פה לראש הממשלה ולשרים. לאור הדיון הראשון (שעסק בשאלה האם ראש הממשלה מעדיף פיצה קרה או חמה לארוחת בוקר) נראה ש"זמן השאלות" יכניס רוח חיים לפרלמנט היפני. החידוש הוא בכך שהשאלות מופנות ישירות ובעל פה לראש הממשלה ולשרים (ולא רק בכתב כפי שהיה נהוג), והדיון כולו מועבר בשידור חי באמצעות הטלוויזיה. זמן השאלות הפך לבמה לדיון ציבורי, שבו על האופוזיציה והממשלה להציג את עמדותיהן באורח משכנע.

הפרלמנט הבריטי

השאילתות הן מאפיין חשוב של החיים הפרלמנטריים. קיימים שלושה סוגים של שאילתות: שאילתות בכתב, שאילתות בעל פה ושאילתות דחופות (Private notice questions).

הייחוד בפרלמנט הבריטי הוא שבנוסף לזמני השאלות שבהם שאילתות מופנות לשרים השונים, זמן שאלות מיוחד מוקדש לראש הממשלה (Prime Minister's Question Time). זמן השאלות לראש הממשלה נערך פעם בשבוע, ובמהלכו מפנים חברי הפרלמנט, ובעיקר ראש האופוזיציה, שאלות לראש הממשלה. מכיוון שראש הממשלה לא נמצא במגע יום-יומי עם הפרלמנט, זמן השאלות משמש הזדמנות לראש האופוזיציה להתעמת ישירות עם ראש הממשלה, ומהווה מעין מבחן מנהיגות שבועי. נוכחות התקשורת בזמן השאלות מוסיפה ממד חשוב לתרומה של כלי פיקוח זה לעיצוב השיח הפוליטי ולביקורת על המדיניות.

הפרלמנט האוסטרלי

קיימים שני סוגי שאילתות: שאילתות בכתב (on notice), ושאילתות בעל פה (without notice) המופנות לשרים בזמן השאלות ואינן מועברות אליהם קודם לדיון. זמן השאלות בפרלמנט האוסטרלי מתאפיין בנוכחות רבה יחסית של חברי פרלמנט ושרים, ומהווה מקור עניין לתקשורת ולקהל הרחב.

הייחוד שבמוסד השאילתות בפרלמנט האוסטרלי הוא בכך שהן מוצגות ללא הכנה מוקדמת, ומוגשות על-ידי חברי פרלמנט משני צִדי הבית. זאת בניגוד לפרלמנט הבריטי, שבו שאילתות שנשאלות בהודעה מוקדמת נענות בעל פה, ובניגוד לפרלמנט הקנדי שגם בו יש שאילתות ללא הודעה מוקדמת, אך הן נשאלות בעיקר על-ידי חברי האופוזיציה.

השאילתות וזמן השאלות הם מוסד חשוב בפרלמנטים הבריטי והאוסטרלי ובפרלמנטים נוספים. אחת הדוגמאות המוחשיות לחשיבות השאילתות בבריטניה היא פרשת "Cash for Questions" שהסעירה את בריטניה באוקטובר 1997, כאשר התגלה כי חברי פרלמנט קיבלו שוחד בעבור הצגת שאילתות. באוסטרליה, השרים "משתילים" לעתים שאילתות, כדי לספק לממשלה הזדמנות להציג ולהצדיק את מדיניותה ואת צעדיה.

ככלל, המגמה הניכרת בפרלמנטים בדמוקרטיות שונות היא עלייה במספר השאילתות המוגשות. אפשר לייחס את השינוי להתחזקות הנטייה הביקורתית-חקרנית בקרב חברי פרלמנט, וכן לגידול במקורות חוץ-פרלמנטריים (תקשורת, קבוצות אינטרס) שאפשר לשאוב מהם נושאים לשאילתות.

מוסד השאילתות בישראל 

לעומת מרכזיות "זמן השאלות" בפרלמנט הבריטי והאוסטרלי ובפרלמנטים נוספים, בישראל נעדר מוסד השאילתות "זוהר" פרלמנטרי, והן אינן מעוררות בדרך כלל דיון ציבורי או הד תקשורתי.

לפי התקנון, חבר הכנסת רשאי להפנות שאילתה לשר בעניין עובדתי המצוי בתחום פעילותו של השר. על השאילתה להיות מנוסחת בצורת שאלה. סעיף 39 לתקנון הכנסת קובע ששאילתה לא תכיל ויכוח, חריצת משפט, כינוי או ביטוי מעליב, בקשה לחוות דעת משפטית או הצעה היפותטית, פגיעה בכבוד הכנסת או במוסר המקובל.

ח"כ יכול להגיש שלושה סוגי שאילתות:
(1) שאילתה רגילה: שאילתה המועברת בכתב, נקראת ונענית בדרך כלל במליאה תוך 21 יום. לאחר מתן התשובה, השואל רשאי לשאול שאלה נוספת בעל פה הנובעת מתוכן התשובה. מספר השאילתות שכל ח"כ רשאי להגיש מוגבל (כנס חורף - עד 18, כנס קיץ - עד 12).
(2) שאילתה בעל פה: השאילתה נקראת במליאה ועל השר הנוגע לעניין להשיב עליה תוך יומיים. בכל שבוע מועלות עד שבע שאילתות בעל פה.
(3) שאילתה ישירה: שאילתה בכתב אשר מופנית לשר הנוגע לעניין באמצעות מזכירות הכנסת. תשובת השר נמסרת בכתב בדרך כלל תוך 21 יום מקבלת השאילתה, והעתק מהתשובה נמסר ליושב ראש הכנסת.

בנובמבר 1997 קִבלה ועדת הכנסת החלטה בדבר הנהגת "שעת שאלות" בכנסת. שעת השאלות מתנהלת כך שיו"ר הכנסת קובע אחת לשבוע שניים עד ארבעה נושאים שעליהם יוכלו חברי הכנסת להציג שאלות לשרי הממשלה (לרוב, השרים מעבירים למזכירות הכנסת את הנושאים שעליהם הם מוכנים לדון). השאלות מוצגות במשך כדקה ותשובת השר אמורה להימשך שתי דקות, אם כי בפועל התשובות ארוכות יותר. בהחלטה נקבע כי שרים שלא ידעו להשיב על שאלות במקום יוכלו לענות תוך שבוע. נוהל זה מאפשר דיאלוג ער וענייני בין השר לבין חברי הכנסת של האופוזיציה ושל הקואליציה.

ייתכן שאימוץ נהלים הנהוגים בפרלמנטים אחרים ביחס להגשת שאילתות יסייע בחיזוק מוסד השאילתות ככלי פיקוח וערוץ תקשורת של חברי הכנסת בכלל ושל האופוזיציה בפרט. קביעת "זמן שאלות" שבו חברי הכנסת מפנים שאלות ספונטניות וישירות לשרים ולראש הממשלה עשויה להיות צעד ראשון שיקנה לדיוני מליאת הכנסת שקיפות אשר תעלה את קרנם של הכנסת ושל הנבחרים בעיני הציבור. דיונים מעין אלה עשויים לשמש גם מבחן דִיווּחִיוּת לממשלה וכן במה להצגת מדיניותה.

מקורות

* אתר הפרלמנט האוסטרלי באינטרנט: www.aph.gov.au

* אתר הכנסת באינטרנט: www.knesset.gov.il

* Alderman, R. K., "The Leader of the Opposition and Prime Minister's Question Time," Parliamentary Affairs, vol. 45, Jan. 1992, pp. 66-76.

* Gwizds, A., "Interpellations," Constitutional and Parliamentary Information, vol. 53, 1963, pp. 20-40.

* Raunio, T., "Parliamentary Questions in the European Parliament: Representation, Information and Control," The Journal of Legislative Studies, vol. 2, no. 4, Winter 1996, pp. 356-382.

* Rush, M., "Parliamentary Scrutiny," in Pyper, R & L. Robins (eds.), Governing the UK in the 1990s, New-York: St. Martin's Press, 1995, pp. 108-130.

* Wiberg, M., "Parliamentary Questioning: Control by Communication," in Doring, H. (ed.), Parliaments and Majority Rule in Western Europe, Frankfurt: Campus Verlag, 1995, pp. 179- 222.