בחירות בעולם: אוסטריה והולנד

בשלהי 2006 נערכו באוסטריה ובהולנד בחירות כלליות. בשני המקרים לא הורו התוצאות על מנצח ברור, והדבר הקשה עד מאוד על תהליך הרכבתן של הממשלות החדשות. באוסטריה חלפו לא פחות מ-133 ימים מיום הבחירות ועד הצגת הממשלה החדשה. גם בהולנד היה התהליך ממושך – 83 ימים (על תהליך הרכבת ממשלות ראו פרלמנט, גיליון 40). גם בבחירות האחרונות בגרמניה, כמו באוסטריה ובהולנד, לא הכריע ציבור הבוחרים בעד כיוון פוליטי ברור. בגרמניה מכהנת כבר למעלה משנה ממשלת אחדות; באוסטריה הוקמה כעת ממשלה דומה; ואף בהולנד הורכבה ממשלה ששותפות לה שתי המפלגות הגדולות.

בשלהי 2006 נערכו באוסטריה ובהולנד בחירות כלליות. בשני המקרים לא הורו התוצאות על מנצח ברור, והדבר הקשה עד מאוד על תהליך הרכבתן של הממשלות החדשות. באוסטריה חלפו לא פחות מ-133 ימים מיום הבחירות ועד הצגת הממשלה החדשה. גם בהולנד היה התהליך ממושך - 83 ימים (על תהליך הרכבת ממשלות ראו פרלמנט, גיליון 40). גם בבחירות האחרונות בגרמניה, כמו באוסטריה ובהולנד, לא הכריע ציבור הבוחרים בעד כיוון פוליטי ברור. בגרמניה מכהנת כבר למעלה משנה ממשלת אחדות; באוסטריה הוקמה כעת ממשלה דומה; ואף בהולנד הורכבה ממשלה ששותפות לה שתי המפלגות הגדולות.

אוסטריה

רקע

הבחירות הכלליות שהתקיימו בראשית אוקטובר סימלו את סופן של שש שנות שלטון מרכז-ימין בראשות הקנצלר השמרני וולפגנג שוסל. שוסל, מנהיג מפלגת העם (ÖVP), התמנה לקנצלר בשנת 2000, לאחר שהגיע להסכם קואליציוני מעורר מחלוקת עם מפלגת החירות (FPÖ) בראשותו של ירג היידר. שיתוף פעולה זה עם היידר הלאומן ומפלגתו זכה לגינויים בין-לאומיים חריפים ולסנקציות חלקיות מצד חברותיה של אוסטריה לאיחוד האירופי (ראו פרלמנט, גיליון 27). למרות צעדים אלו שרדה הקואליציה, אולי בזכות העובדה שהיידר עצמו פרש מעמדת ההנהגה הרשמית של המפלגה. ב-2002 נערכו עוד בחירות, ובעקבותיהן שמרה מפלגת העם על מעמדה בשלטון ונמשך שיתוף הפעולה הקואליציוני בינה לבין מפלגת החירות. ב-2005, בעקבות מתחים פנימיים בין היידר למנהיגים אחרים במפלגה, התפלגה מפלגת החירות לשני פלגים: הפלג הקיצוני, בראשות היידר, הקים מפלגה חדשה בשם המערך לעתיד אוסטריה (BZÖ); הפלג הפרגמטיסטי נותר עם שם המפלגה המקורי והמשיך בשיתוף הפעולה הקואליציוני עם מפלגת העם.

תוצָאות והרכבת ממשלה

באור העובדה שכל סקרי דעת הקהל שנערכו טרם הבחירות הורו על יתרון קל למפלגת השלטון, תוצאות הבחירות הפתיעו רבים: הסוציאל-דמוקרטים, שהיו באופוזיציה בשש השנים האחרונות, הצליחו לזכות בכחמישים אלף קולות יותר ממפלגת העם וביתרון של שני מושבים על פניהם בפרלמנט החדש. עם זאת, חסרו לסוציאל-דמוקרטים מושבים רבים כדי להגיע לרוב פרלמנטרי, והיה עליהם לחפש שותפה לקואליציה. יחסי הכוחות החדשים שנוצרו לאחר הבחירות הקשו על הקמת קואליציה עם כיוון אידאולוגי ברור.

קואליציית שמאל, המכילה את הסוציאל-דמוקרטים והירוקים, זכתה ל-89 מושבים בלבד, שלושה פחות מהרוב הפרלמנטרי המינימלי הנדרש. לעומת זאת, לקואליציית ימין, המכילה את מפלגת העם, מפלגת החירות והמערך לעתיד אוסטריה, היו 94 מושבים. מספר זה הספיק ליצירת ממשלת רוב, אך מפלגת העם התחייבה שלא לשתף פעולה עם המערך לעתיד אוסטריה, והדבר מנע ממנה להרכיב קואליציה בראשותה.

החלופה היחידה שנותרה הייתה הקמה של ממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות.

לחצו כאן לצפייה בתרשים -  תוצאות הבחירות לבית התחתון באוסטריה, אוקטובר 2006.

ממשלות אחדות (ראו פרלמנט, גיליון 18) רחוקות מלהיות זרות לנוף הפוליטי באוסטריה. מאז תום מלחמת העולם השנייה כיהנו באוסטריה לא פחות מ-17 ממשלות אחדות. למרות זאת, השותפוּת בין שתי המפלגות הגדולות מעולם לא הייתה טבעית ונוחה. לפיכך לא מפתיע שהשיחות הקואליציוניות בין המפלגות התארכו מאוד. רק לאחר יותר מ-130 ימים נחתם הסכם בין שתי המפלגות, הסכם המשקף את השותפוּת הכמעט שווה ביניהן. מנהיג הסוציאל-דמוקרטים, אלפרד גוסנבאואר, מונה לקנצלר, ולסגנו מונה מנהיג מפלגת העם. מלבדם הקבינט החדש מונה 12 שרים, שישה מכל מפלגה.

הולנד

רקע

מאז הבחירות הקודמות, שהתקיימו ב-2003 (ראו פרלמנט, גיליון 39), שלטה בהולנד ממשלת מרכז-ימין שהורכבה משלוש מפלגות: הנוצרים-דמוקרטים (CDA) בהנהגת ראש הממשלה יאן פיטר בלקננדה, הליברלים (VVD) ומפלגת D66. הקואליציה נשענה על רוב צר של 78 מתוך 150 חברי הפרלמנט. תקופת הכהונה של הפרלמנט הייתה אמורה להסתיים רק באמצע 2007, אלא שמשבר קואליציוני הביא את ראש הממשלה ליזום פיזור מוקדם של הפרלמנט והקדמה של הבחירות. המשבר, שפרץ בקיץ 2006 סביב מדיניותה הקשוחה של שרת ההגירה, הביא לפרישתה של השותפה הזוטרה (D66) מהקואליציה. בתגובה הגיש ראש הממשלה למלכה את התפטרותו, והוא כיהן בראש ממשלת מעבר עד לבחירות, שהוקדמו לנובמבר.

שני נושאים עיקריים עמדו במרכזה של מערכת הבחירות:

1. הרפורמות הכלכליות שביצעה ממשלת המרכז-ימין מאז 2002. רפורמות אלו, שכללו קיצוץ במסים, צמצום הסקטור הציבורי והשקעות בחינוך, עוררו תחילה התנגדות רבה, אולם עם השיפור בכלכלת המדינה במהלך שנת 2006 שככה ההתנגדות. לקראת הבחירות הציגו ארבע המפלגות העיקריות חזון שונה:

לפי מפלגת השלטון (CDA) צעדי הרפורמות הושלמו והממשלה הבאה לא תנקוט צעדים נוספים.

לעומתם, הליברלים (VVD) דגלו בהמשך הרפורמות - בעיקר בצמצום נוסף של הסקטור הציבורי ובקיצוץ נוסף של המסים.

משמאל קראו מפלגת העבודה (PvdA) והסוציאליסטים (SP) להפנות עוד משאבים להשקעות חברתיות, בייחוד בתחום הבריאות.

2. מדיניות ההגירה. השאלות שעלו בעניין זה היו כיצד לנהוג בכשלושים אלף מהגרים לא חוקיים שביקשו מקלט מדיני ואם לאסור על לבישת כיסוי ראש בציבור, על פי נוהגי האסלאם. כאן נחלקו המפלגות לשני מחנות עיקריים: מפלגות הימין דגלו במדיניות נוקשה יותר; ומפלגות השמאל ביד רכה יותר.

תוצָאות והרכבת ממשלה

ימים ספורים לפני הבחירות הורו סקרי דעת קהל כי שליש מציבור הבוחרים עדיין מתלבט ואינו יודע למי להצביע. שתי המפלגות הגדולות (הנוצרים-דמוקרטים ומפלגת העבודה) קראו להצביע להן כדי לחזק אותן בכל קואליציה שתקום בעתיד. הסוציאליסטים משמאל והליברלים מימין קראו להצביע בעבורן כדי להגביר את הסיכויים להקמת ממשלות מרכז-שמאל ומרכז-ימין בהתאמה.

במידה רבה התוצאות היו לא חד-משמעיות. מצד אחד, הקואליציה היוצאת איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה: הנוצרים-דמוקרטים נחלשו מעט, אם כי נותרו המפלגה הגדולה, עם 41 מושבים; הליברלים, שהיו שותפים בקואליציה, ספגו מכה קשה ואיבדו שישה מושבים. אולם ההפסדים היחסיים של הממשלה היוצאת לא תורגמו לרווחים במפלגת האופוזיציה העיקרית. מפלגת העבודה, שהתיימרה לתפוס את השלטון, ספגה את ההפסד הניכר ביותר, לאחר שזכתה ב-33 מושבים בלבד - תשעה פחות משזכתה להם בבחירות הקודמות. מצביעים רבים שבעבר הצביעו למפלגת העבודה תמכו הפעם במפלגה הסוציאליסטית, שזכתה ב-25 מושבים והייתה למפלגה השלישית בגודלה.

לחצו כאן לצפייה בתרשים - תוצאות הבחירות לבית התחתון באוסטריה, אוקטובר 2006

על הנוצרים-דמוקרטים, מכוח היותם המפלגה הגדולה, הוטל לנסות להקים ממשלה. לאחר שהתברר כי קואליציית מרכז-ימין אינה אפשרית (חסר לה רוב פרלמנטרי), היה ברור כי לא יהיה מנוס משיתוף פעולה עם היריבים המושבעים ממפלגת העבודה. שיתוף פעולה זה - מעין ממשלת אחדות - כבר התרחש בעבר, אך ניסיון העבר מלמד כי ממשלות מסוג זה לא הצטיינו ביציבות, מה עוד שבין שני המנהיגים לא שררו יחסי הערכה ואמון. לא מפתיע, אפוא, שהשיחות הקואליציוניות התארכו אל מעבר לחודשיים. רק בתום משא-ומתן ממושך גובש הסכם קואליציוני. אל הנוצרים-דמוקרטים ומפלגת העבודה הצטרפה מפלגת האיחוד הנוצרי (CU) - מפלגה דתית עם אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית המגשרת מבחינה אידאולוגית בין שתי המפלגות הגדולות. הממשלה החדשה נשענת על רוב פרלמנטרי של שמונים חברי פרלמנט; יש בה 16 שרים ו-11 שרים זוטרים (מקבילים במעמדם לסגני שרים). בלקננדה ממשיך לכהן בראשות הממשלה; ומלבדו מכהנים עוד שבעה שרים ממפלגתו. למפלגת העבודה הוקצו שישה שרים, ושני השרים האחרים מייצגים את האיחוד הנוצרי.