צבא של מדינה או מדינה של צבא? פיקוח של הדרג המדיני על הדרג הצבאי

'חסרות הגדרות ברורות לחלוקת הסמכויות, החובות והאחריות בענייני ביטחון בין [...] הממשלה וראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי'. כך קבעה בשנת 1974 ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום כיפור. ועדה זו תרמה תרומה משמעותית להסדרת יחסים אלו, בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, הן מבחינת נורמות הפיקוח הציבורי על הצבא, שמאז הפכו לגיטימיות, הן מבחינת ההשפעה המוסדית והחוקית.

יחסי צבא-מדינה

'חסרות הגדרות ברורות לחלוקת הסמכויות, החובות והאחריות בענייני ביטחון בין [...] הממשלה וראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי'. כך קבעה בשנת 1974 ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום כיפור. ועדה זו תרמה תרומה משמעותית להסדרת יחסים אלו, בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, הן מבחינת נורמות הפיקוח הציבורי על הצבא, שמאז הפכו לגיטימיות, הן מבחינת ההשפעה המוסדית והחוקית.

סוגיית היחסים בין החברה לבין הצבא היא סוגיה מורכבת בכל מדינה דמוקרטית שבה המערכת הצבאית אמורה להיות זרוע של הרשות המבצעת הכפופה להחלטות הדרג המדיני. הצבא ושאר זרועות הביטחון מוציאים לפועל מדיניות הנקבעת אצל נבחרי הציבור; והפיקוח על הצבא וכוחות הביטחון (הכוללים גם את המשטרה ואת השירותים החשאיים) הוא עניין מורכב במיוחד, משום שלצבא יש מעמד מיוחד, הנגזר מחשיבותו של נושא הביטחון, מהיותו שירות בסיסי לאזרח ומהאוטונומיה הביורוקרטית שלו.

בישראל הבעיה נובעת גם ממעמדו הרם של הצבא. מעמד זה הוא תולדה של התפיסה הביטחונית שלפיה המדינה נתונה באיום קיומי. במהלך השנים התגבשו אמצעי פיקוח פורמליים ובלתי פורמליים של הרשויות - המבצעת, המחוקקת והשופטת - על הצבא, בעקבות שינויים בתפיסה הביטחונית, חילופי מנהיגות, ובעקבות לקחים שהופקו מהמלחמות; בפרט ועדות החקירה שעסקו בנושאים ביטחוניים תרמו לעיצוב מסגרת חוקית ונורמטיבית של הפיקוח הפוליטי על כוחות הביטחון. חלק מהוועדות שעסקו בנושאים ביטחוניים הן ועדת אגרנט (1973), שקמה בעקבות מלחמת יום כיפור; ועדת כהן (1982), שקמה בעקבות הטבח בסברה ושתילה במלחמת לבנון; ועדת לנדוי (1986), שבדקה את שיטות החקירה בשב"כ; ועדת שמגר (1995), שבחנה את תפקודם של האחראים על אבטחת יצחק רבין; וועדת אור (2000), שדנה בהיתקלויות בין המשטרה לאזרחים באירועי אוקטובר 2000.

התפתחותה של מדיניות הביטחון בישראל

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל מזוהה עם דוד בן גוריון, והוא שטבע את מאפייניה וקבע את המטרות והיעדים של המוסדות האמונים על שמירת הביטחון. בן גוריון שימש במשך עשור וחצי בתפקיד ראש המפלגה הדומיננטית, ראש הממשלה ושר הביטחון. הדומיננטיות של מפלגתו העניקה לו בסיס יציב לשם קביעת מדיניות מתוך הכרה באורך הנשימה שמתאפשר מהיבחרותה החוזרת ונשנית של מפא"י. התפיסה הביטחונית של בן גוריון התבססה על ההנחה שישראל נתונה בסכסוך מתמשך שלא נפתר במלחמת השחרור. הנגזרת של סכסוך זה היא סכנת קיום מתמדת, משום שמטרתן של מדינות ערב היא השמדתה של מדינת ישראל.

אחד הראשונים שהתייחסו במחקר למדינה הנתונה במצב מלחמה מתמשך היה הרולד לאסוויל, והוא טבע את המונח 'garrison state', היינו מדינת חיל מצב. בעקבות הגדרה זו ראה יגאל אלון במדינת ישראל 'מדינת מצודה'. על פי מודל זה, לסוגיית הביטחון יש תפקיד מרכזי בהוויית המדינה, ומתוך כך המומחים לביטחון הופכים דומיננטיים במדינה. לדבריו של ראובן פדהצור, בן גוריון הצליח ליצור קונסנזוס סביב תפיסתו הביטחונית ולהביא את הציבור להאמין בסדר העדיפויות על סמך תפיסה זו, הכולל הקצאת תקציב גדולה לביטחון.

בעת שלטונו של בן גוריון הייתה הפרדה בין הפוליטיקה לבין הצבא, ואולם הפרדה זו נועדה בעיקר למנוע השפעות של המפלגות על המערכת הצבאית ולהשאיר את השליטה הבלעדית בידיו של בן גוריון. אמנם, כפי שצוין לעיל, צריכה להיות הפרדה בתפקודי הצבא והפוליטיקה כדי שהפוליטיקה תוכל לפקח על הצבא, אך במדינת ישראל בראשית דרכה ההפרדה המלאה של כל המגזר הביטחוני מהמגזר האזרחי נטרלה גם את יכולתם של גופים אזרחיים לפקח על הנעשה בצבא.

את הפיקוח האזרחי והביורוקרטי על הצבא החליף בן גוריון בפיקוח כריזמטי שלו עצמו. במשך תקופה ארוכה הוא התנגד לכינונה של ועדת שרים לענייני ביטחון; וועדה כזו קמה רק בשנת 1953, וגם אז היא לא תמיד הובאה בסוד העניינים. הממשלה והכנסת לא התערבו בדרך כלל בפעילותה של מערכת הביטחון, וההחלטות התקבלו בפורומים מצומצמים שבהם השתתפו מקורבים בלבד. בשנות החמישים המוקדמות תקציב הביטחון אף לא הובא לידיעת הכנסת, ובכלל פיקוח הממשלה על התקציב היה רופף, מכיוון שלא היו בידי הממשלה כלים לבדיקתו.

אחד הביטויים הבולטים לעליונותה של המערכת הצבאית בראשית ימיה של המדינה היה הנוהג שהרמטכ"ל השתתף בישיבות הממשלה ובישיבות של ועדת השרים לענייני ביטחון - לא בכפוף להם, אלא הוא היה אחד המשתתפים, שווה בין שווים. הדבר נבע בין השאר מאי-בהירות בעניין חלוקת הסמכויות בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, וכן בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - לפיכך לרמטכ"ל הייתה השפעה רבה על החלטות הממשלה. אולם עם השנים איבד הצבא את מעמדו האוטונומי שנתן לו בן גוריון.

המסגרת החוקית של הצבא

פקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח-1948, הסמיכה את הממשלה הזמנית להקים 'כוחות מזוינים ביבשה באוויר ובים' (סעיף 18), ומכוח פקודה זו חוקקה הממשלה את פקודת צבא הגנה לישראל. מקורה של חקיקה זו היה בטעות, שכן מי שהיה מוסמך לחוקק פקודה במעמד של חקיקת קבע הוא מועצת המדינה הזמנית, שלימים הייתה לכנסת, ולא הממשלה הזמנית. כלומר, על פי פקודת סדרי שלטון ומשפט ניתנה בידי הממשלה הזמנית הסמכות להקים כוחות מזוינים, אך לא לחוקק חוק המסדיר באופן קבוע את מעמדם של כוחות אלו. בחוק זה היה ניסיון להסדיר את היחסים בין שלושת הדרגים (ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל), ובפעם הראשונה הוגדרה מרותו של הדרג האזרחי על הצבא. עם זאת, הממשלה לא קבעה מי מוסמך לנהל את ענייני הביטחון; ורק בשנת 1968 נחקק חוק יסוד הממשלה, ובו עוגנה סמכותה השיורית של הממשלה בפיקוח על מערכת הביטחון. לאחר מלחמת יום כיפור, ובעקבות פרסום מסקנותיה של ועדת אגרנט, נחקק בשנת 1976 חוק יסוד הצבא, המגדיר את מקומה של המערכת הצבאית בתוך המסגרת המדינית.

אפיקי פיקוח של הדרג המדיני על הדרג הצבאי 

בישראל יש כמה אפיקי פיקוח על הדרג הצבאי:

• מבחינה רשמית, הכנסת היא הרשות העליונה משלוש הרשויות, שכן היא נבחרת ומקבלת את כוחה מהאזרחים. הכנסת מפקחת על הרשות המבצעת, ומבחינה עקרונית היא שצריכה לפקח על מערך הביטחון, ובתוכו הצבא. האמצעים לפיקוח זה הם הצגת שאילתות במליאה ופעילותה של ועדת חוץ וביטחון. בפועל יכולות הפיקוח של חברי הכנסת על הצבא מוגבלות, משום שאין הם יכולים להתחרות עם מערכת הביטחון בכמות המידע הרלוונטי ובאיכותו לשם בקרת מעשיה. מצב זה אמנם הולך ומשתנה, הן בזכות אפיקי ידע לא פורמליים, כמו היכרות אישית של חברי כנסת עם אנשי צבא שיכולים לספק להם מידע, הן בזכות אפיקים רשמיים, כמו המועצה לביטחון לאומי. מועצה זו פועלת על פי סעיף 7 לחוק הממשלה, תשס"א-2001; היא חלק ממשרד ראש הממשלה, ותפקידה לדווח לממשלה ולעומד בראשה על הנעשה בתחום הביטחון ולהמליץ על מדיניות. כך הדרג המדיני יכול לקבל מידע ביטחוני שאינו תלוי במידע שבידי הצבא.  

• בכל פעם מחדש הכנסת מגדירה את המצב הקיים 'מצב חירום'. מכוח תפקידה זה של הכנסת, יש ביכולתה להשתמש ב'תקנות לשעת חירום'. הדבר מאפשר דיון מחודש על מידת הצורך בהארכת 'מצב החירום'. גם אישור תקציב המדינה מותיר בידי הכנסת יכולות השפעה מסוימות על הצבא.

• בשנת 1974 גובש מנהג חוקתי שעל פיו יש צורך באישור של הכנסת בעת חתימת הסכמים בעלי אופי מדיני או צבאי.

• בהמשך הוכנסו בחוק יסוד הממשלה, 1992, תיקונים בהוראות הנוגעות לפיקוח האזרחי על הצבא. בסעיף 50 בחוק (בחוק יסוד הממשלה, 2001, סעיף 39) נקבע כי התקנות לשעת חירום אינן יכולות למנוע פנייה אל ערכאות בית משפט, אינן יכולות לאשר פגיעה למפרע ואינן מאפשרות לפגוע בכבוד האדם. תיקון זה קיבל חיזוק עם שריון חוקי היסוד שנוגעים לזכויות הפרט ושאינם יכולים להשתנות מתוקף התקנות לשעת חירום. כמו כן, סעיף 40 בחוק יסוד הממשלה היום קובע כי המדינה רשאית לפתוח במלחמה רק מתוקף החלטת ממשלה וכי על הממשלה לדווח על כך בהקדם האפשרי לוועדת חוץ וביטחון ובמליאת הכנסת.

• עוד גופים המבקרים את מערכת הביטחון הם מוסד מבקר המדינה, שכולל בדוח שלו גם סקירה על הצבא; ומערכת בתי המשפט, הבוחנת בעתירות שהוגשו לה את חוקיות הפעולות של זרועות הביטחון. בהקשר זה ראוי לציין כי משנת 1986 נפתחה האפשרות לערער בבג"ץ על החלטות של בית משפט צבאי; עד אז היה בית המשפט הצבאי ערכאה סגורה ואוטונומית.

ועדות חקירה

ועדות החקירה נמצאות במרחב שבין התחום המשפטי לתחום הפוליטי. בארץ היו חמש ועדות חקירה שנגעו למערכת הביטחון:

1. ועדת אגרנט, שבחנה בשנת 1973 את מוכנות הצבא לקראת מלחמת יום כיפור.

2. ועדת כהן, שהוקמה בשנת 1982 בעקבות הטבח במחנות סברה ושתילה במלחמת לבנון.

3. ועדת לנדוי, שהוקמה בשנת 1986 ובדקה את שיטות החקירה של שירותי הביטחון הכללי.

4. ועדת שמגר, שהוקמה בשנת 1995 בעקבות רצח רבין ובחנה את תפקודם של האחראים על אבטחתו של ראש הממשלה.

5. ועדת אור, שחקרה את תפקוד המשטרה באירועי אוקטובר 2000.

בראשן של שלוש הוועדות הראשונות עמדו נשיאי בית המשפט העליון באותה התקופה, ובראש ועדת אור ישב המשנה לנשיא. מעמדו הרם של ראש הוועדה הקנה לוועדות החקירה הממלכתיות שדנו בנושאים הביטחוניים משנה תוקף משפטי וחשיבות רבה. לוועדת אגרנט הייתה תרומה חשובה למיסוד הקשרים בין הגוף הפוליטי לצבאי, והוועדות האחרות העניקו משמעות משפטית לאחריות המיניסטריאלית בנוגע לפעולות של זרועות הביטחון.

כל אחת מהמלחמות משנת 1967 ואילך הגבירה את הפיקוח הממלכתי בנושאים צבאיים:

• תוצאותיה ארוכות הטווח של מלחמת ששת הימים סימנו את הידוק הפיקוח על מערכת הביטחון, ואחד השינויים הראשונים לאחר המלחמה היה הפרדה בין תפקיד ראש הממשלה לתפקיד שר הביטחון (עד לוי אשכול ראש הממשלה היה גם שר הביטחון).

• לאחר מלחמת יום כיפור הוקמה ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט שדנה בחלוקת הסמכויות בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הקמתה של ועדה זו הייתה חריגה בנוהל החקירות הצבאיות - עד אז החקירות היו נתונות בידי הממשלה, והיא בחרה איזה מידע לחשוף לציבור. אמנם מרבית המלצותיה המבניות של ועדת אגרנט לא יושמו (ההמלצות האישיות יושמו), אולם חשיבותה הייתה בפתח שפתחה לביקורת ציבורית חיצונית גלויה על מערכת הביטחון. ועדת החקירה ביקרה את היעדרה של חלוקת סמכויות ברורה בין המדינה לבין הצבא, ואכן על פי המלצתה נחקק שנתיים לאחר מכן חוק יסוד הצבא, המסדיר את יחסי הכוחות בין שלושת הדרגים: ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל. החוק קובע כי 'הצבא נתון למרות הממשלה (סעיף 2א). השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון (סעיף 2ב). ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון (סעיף 3ב)'.

•  מימושה של המרות המדינית על הצבא, שנקבעה בחוק יסוד הצבא, היה לאחר מלחמת לבנון הראשונה. ועדת החקירה שהוקמה בעקבותיה קבעה כי לדרג המדיני יש אחריות עקיפה לטבח שבוצע במחנות הפליטים סברה ושתילה. ובכך הודגשה ההיררכיה בין הגופים והודקו הפיקוח והביקורת.

הגדרת הסמכויות הנתונות בידי כל אחד משלושת הדרגים משפיעה על מידת האחריות שיש לכל אחד מהם. לדוגמה, ועדת אגרנט בחרה שלא להטיל אחריות על הדרג המדיני, שכן לא הוקנו לו סמכויות המאפשרות התערבות בפעילות הצבאית. מכיוון שלא היו לדרג המדיני הערכות מודיעיניות משל עצמו, הוא לא היה יכול לגבש עמדה שונה מעמדתו של הדרג הצבאי. לטענת הוועדה אנשי הצבא לבדם, ולא אישים פוליטיים, הם הנושאים באחריות על מעשי הצבא, משום שהאחריות הכללית לצבא היא של הממשלה כולה, ואין להאשים את כל החברים בממשלה במעשים של הגוף המצוי תחת אחריותם הכללית, ומשום כך גם אין להאשים רק חברים אחדים בממשלה, כמו לדוגמה שר הביטחון. החלטה זו התקבלה אף שכבר היו חוקים שמייחדים את מעמדו של שר הביטחון בנוגע לצבא. עם זאת, כאמור, הוועדה המליצה להגדיר במפורש את סמכויותיו של הדרג המדיני ביחס לדרג הצבאי. ההמלצה השנייה הייתה הקמת גוף מודיעין עצמאי, והיא יושמה רק בשנים האחרונות, עם הקמת המועצה לביטחון לאומי במרץ 1999.

ועדת כהן, שהוקמה לשם בחינת הטבח במחנות הפליטים בלבנון, נקטה גישה שונה, והיא הטילה על הדרג המדיני אחריות אישית עקיפה על אירועי הדמים - אירועים, אשר על פי הוועדה, הדרג הצבאי היה יכול למנוע.(להרחבה על אודות אחריות מיניסטריאלית ראו המאמר 'אחריות מיניסטריאלית בראי ועדת החקירה') האחריות האישית העקיפה שהטילה הוועדה על שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מלמדת על הכרה בסמכויות הנרחבות הנתונות בידיו בנוגע לצבא. מהמלצותיה של הוועדה אפשר לראות במובהק שמידת האחריות קשורה קשר ישיר עם מידת הסמכויות - ככל שסמכויות הדרג המדיני בנוגע לצבא ברורות ורחבות יותר, כך אחריותו על המעשים של הדרג הצבאי ועל שיקול דעתו רבה יותר.

ועדות חקירה בנושאים ביטחוניים בעולם

הקמת ועדות (לאו דווקא ממלכתיות) לצורך חקירת מערכת הביטחון אינה בלעדית למדינת ישראל.

ארצות הברית
בארצות הברית, על פי הוראת הממשלה (Executive Order) הוקמה בסנאט בפברואר 2004 'ועדה לבחינת היכולות המודיעיניות של ארצות הברית בנוגע לנשק להשמדה המונית'. התמריץ להקמת הוועדה היה סערה ציבורית בעקבות הצהרה של דייוויד קיי, לשעבר ראש הצוות לחיפוש נשק להשמדה המונית, שקהיליית המודיעין טעתה לפני תחילת המלחמה בעירק במרץ 2003 כאשר סברה כי עירק מפתחת נשק להשמדה המונית. בעקבות כך הקים הנשיא ועדה בעלת סמכויות נרחבות.

הוועדה קבעה כי קהיליית המודיעין טעתה כמעט בכל הערכותיה בנוגע לקיומו של נשק להשמדה המונית. דוח הוועדה מתאר בפירוט את הפגמים השיטתיים באיסוף החומרים, בניתוחם ובהצגתם, ופגמים אלו הם שהביאו להערכות מוטעות. הפגמים העיקריים שהוזכרו היו כישלונן של הסוכנויות באיסוף המידע, בחינה לא מדוקדקת מספיק של המקורות, והגזמה בעת הצגת המידע לפני קובעי המדיניות. הדוח העלה המלצות, ובהצהרה פומבית מ-29 ביוני 2005 הצהיר הנשיא כי מתוך 74 ההמלצות שהוגשו לו, הוא מילא אחר 69 באופן מלא.

אוסטרליה
באוסטרליה הוקמה ועדת חקירה לבחינת שירותי המודיעין במדינה. באוגוסט 1974 הכריז ראש הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית משפט עליון כדי לחקור את התנהלותן של סוכנויות המודיעין האוסטרליות. בשנת 1977 הגישה הוועדה את מסקנותיה, ובהן המלצות רבות הנוגעות לשיפור יכולותיו של ארגון המודיעין האוסטרלי ASIO. הוועדה תמכה בהגברת הפיקוח המיניסטריאלי ודחפה לשיתוף פעולה הדוק יותר של ארגון המודיעין עם המשטרה ועם שירותי מודיעין זרים. בעקבות המסקנות של ועדת החקירה הורחבו סמכויות החקירה, והנושאים חבלה וטרור נוספו למושאי החקירה של הארגון. כמו כן קיבל הארגון סמכות חוקית, על פי צו בית משפט, לפתוח דברי דואר, להשתמש במכשירי האזנה וליירט מברקים והודעות בטלפון.

קנדה
בשנת 1994 הוקמה בקנדה ועדת חקירה כדי לבחון את פעולות הצבא. בשנת 1993 חברי גדוד עילית של צנחנים עינו ורצחו נער סומלי בן 16 והרגו נערים אחרים. בתגובה למהומה הציבורית שקמה בעקבות אירועים אלו והתעצמה בשנת 1994, הקים ראש הממשלה ועדת חקירה בראשות שופט. שמה הרשמי של הוועדה היה Somalia Commission of Inquiry, ותפקידה היה לחקור את האירוע. השימועים שלה שודרו יום-יום בתקשורת הפדרלית, בשתי השפות - אנגלית וצרפתית.

בעקבות ראיות שמצאה הוועדה ושדלפו לאמצעי התקשורת, בשנת 1995 הורה שר ההגנה על פירוק של גדוד הצנחנים. מפקד המטה הכללי לא הסכים עם מהלך זה והתפטר. ממלא מקומו אולץ להתפטר חודשים ספורים לאחר שקיבל את התפקיד החדש; שר ההגנה נאלץ להתפטר אף הוא, בין השאר בגלל פרשת סומליה.

החקירה נמשכה עד שנת 1997, ואולם חודשים אחדים לפני הבחירות באותה השנה הפסיקה הממשלה בפתאומיות את עבודת הוועדה, בטענה שהוועדה חרגה מהמנדט שניתן לה - הוועדה חרגה הרבה מעבר לתקציב ולמסגרת הזמן שהוקצבו לה, ועדיין לא הצליחה לבחון את הליך קבלת ההחלטות בדרגים הגבוהים. הדוח שפרסמה הוועדה עם סיום החקירה השתרע על חמישה כרכים והעלה בעיות של הנהגה חלשה, בשטח ובבית, אימונים לא מספקים והכנה לא מתאימה למשימה, מערכת פגומה של דיווח ושל משמעת ופעולות חיפוי שיטתיות בדרגים הגבוהים; הוועדה גם ביקרה את ההליכים שנקט משרד הביטחון הקנדי. יושב ראש ועדת החקירה קבע כי מטרות הפעולה של כוחות הביטחון הוסבו בדצמבר 1992 ממשימות שלום לשירות אקטיבי מלחמתי. לדבריו, פריסת כוחות לצורך מלחמה לא נדונה בפרלמנט, והממשלה הוליכה שולל את הציבור הקנדי כשיצרה בו את הרושם שכוחות הצבא נמצאים בסומליה לצורך משימות שלום.

סיכום

פיקוח הדרג המדיני על הדרג הצבאי התפתח בישראל בהדרגה, הן מבחינה פורמלית, על ידי בנייתה של מסגרת חוקית המאפשרת פיקוח, הן על ידי שינויים בנורמות החברתיות, הרואות היום בביקורת על מערכת הביטחון מעשה לגיטימי. לוועדות החקירה הממלכתיות, שמהוות נדבך חשוב ביכולת הביקורת של האזרחים, יש תפקיד מרכזי בעיצובן של נורמות אלו. ועדת אגרנט לא רק פתחה את מערכת הביטחון לביקורת ציבורית, אלא היא אף קבעה מסמרות חוקתיים, בדמותו של חוק יסוד הצבא שנוסח בעקבות המלצותיה. אמנם מידת הביקורת תלויה במרכזיותו של הצבא בחברה, והיא מושפעת מהמצב הביטחוני שהמדינה נתונה בו, אך המקרה בקנדה מלמד כי משבר גדול יכול להתגלות גם בעת שלום. לפיכך, הפיקוח על הצבא חשוב לכל מדינה המעוניינת לשמר עקרונות ליברליים; ודווקא כאשר הצבא והביטחון מרכזיים כל כך בחייה של מדינה, עולה הצורך בקווים מנחים ברורים שייתנו מענה למקרים התכופים שבהם נעשה שימוש במוסדות אלו.

מקורות

ספרים ומאמרים
הופנונג, מנחם, 1991. ישראל: ביטחון המדינה מול שלטון החוק, ירושלים: נבו: 259-276.

הופנונג, מנחם, תשנ"ו. 'הפיקוח האזרחי על הביטחון', בתוך: משה ליסק וברוך קני-פז (עורכים), ישראל לקראת שנות האלפיים, ירושלים: מאגנס: 233-253.

פדהצור, ראובן, 'תרבות הביטחון הישראלי: מקורותיה והשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית', 2003. פוליטיקה 10: 87-117.

פרי, יורם, 'יחסי חברה צבא בישראל במשבר', 1999. מגמות לט(4): 375-399.

רובינשטיין, אמנון, 2005. המשפט החוקתי של מדינת ישראל, ב, ירושלים ותל אביב: שוקן: 978-995.

Cheeseman, Graeme, 'Canada's Post-Cold War Military Blues and the Lessons for Australia', 2001. Pasifica Review 13(2): 171-192

Lasswell, Harold, 'The Garrison State', 1941. The American Journal of Sociology 46(4): 445-468

חוקים
פקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח-1948:
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/law_and_order.htm

חוק יסוד: הממשלה, תשס"א-2001:
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod14.htm

חוק הממשלה, תשס"א-2001:
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/goverment_law.htm

חוק יסוד: הצבא:
http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod11.htm

ועדות חקירה
ועדת חקירה ממלכתית בנושא מודיעין וביטחון באוסטרליה. אתר ה-ASIO, המודיעין האוסטרלי: http://www.asio.gov.au/About/Timeline/Content/main.htm

הוועדה לבחינת היכולות המודיעיניות של ארצות הברית בנוגע לנשק להשמדה המונית:
http://www.wmd.gov/report/

דוח ועדת החקירה של הצבא הקנדי בפרשת סומליה, http://www.dnd.ca/somalia/somaliae.htm