הכשרה מקצועית לשופטים

בכל המדינות המקיימות מערכת שיפוטית בלתי-תלויה קיימת מסגרת כלשהי של הכשרת שופטים. תכני ההכשרה ומסגרתה אינם אחידים, אך באופן כללי אפשר למנות שתי גישות שונות לעיצוב תכני ההכשרה: הגישה הקלסית המדגישה ידיעה כללית של החוק, לעומת הגישה המודרנית השמה דגש על מומחיות, מיומנויות ניהול ומידע, ונושאים בין-תחומיים.

בכל המדינות המקיימות מערכת שיפוטית בלתי-תלויה קיימת מסגרת כלשהי של הכשרת שופטים. תכני ההכשרה ומסגרתה אינם אחידים, אך באופן כללי אפשר למנות שתי גישות שונות לעיצוב תכני ההכשרה: הגישה הקלסית המדגישה ידיעה כללית של החוק, לעומת הגישה המודרנית השמה דגש על מומחיות, מיומנויות ניהול ומידע, ונושאים בין-תחומיים.

ההכשרות לובשות צורות שונות, אך מתחלקות לשתי קטיגוריות עיקריות: הכשרה ראשונית ארוכה שהיא תנאי קבלה למקצוע השיפוט, והכשרה נמשכת המלווה את העבודה השיפוטית וכוללת גם הכשרות אוריינטציה קצרות לשופטים חדשים.

כל ההכשרות הראשוניות ארוכות הטווח מייעדות את בוגריהן לתפקידי שיפוט ותביעה. מדינות שאינן מחייבות הכשרה ראשונית (ארצות הברית, אנגליה, קנדה) מייחדות את ההכשרות הנמשכות לציבור השופטים בלבד. גופי ההכשרה נוסדו באופנים שונים: חלקם מכוח חוק (קנדה, ארצות הברית), מקצתם על בסיס מסמך הבנה בין משרדים ממשלתיים (ניו-זילנד, אנגליה), ואחרים הפועלים כארגונים פרטיים לצד מוסדות ההכשרה המדינתיים ובתיאום עמם. מוסדות להכשרת שופטים כפופים ישירות למשרד המשפטים או להנהלת בתי המשפט, ואחרים פועלים כגופים אוטונומיים.

צרפת נמנית על המדינות המקיימות הכשרה ראשונית. באורח ייחודי נעשית בה הבחנה בין שופטים ומשפטנים בשירות הציבורי לבין עורכי דין פרטיים ואחרים. מקצוע השיפוט נפרד לחלוטין ואינו נתפס - כמו באנגליה, בארצות הברית או בישראל - כביטוי למצויינות ולניסיון במסלול הרגיל של עיסוק במשפטנות.

סטודנטים צרפתים למשפטים בוחרים כבר במהלך לימודיהם את מגמת ההתמחות. השואפים לעסוק בשיפוט צריכים להתקבל למסלול לימודים נפרד ב-École Nationale de la Magistrature הכפוף למשרד המשפטים הצרפתי. השופטים המסיימים שנתיים וחצי של הכשרה הם חלק מן האליטה של השירות הציבורי, הנחשב לכשעצמו כשירות של מצויינות.

בניגוד לארצות הברית ולאנגליה, ובדומה ליוון, פורטוגל וספרד מקיימות גם הן הכשרות ראשוניות. בשל אופי השיטה, הממונים לשפיטה הם עורכי דין צעירים ולא פרקליטים מנוסים מאוד.

גם בהולנד מתקיימת תכנית הכשרה ראשונית המשתרעת על פני שש שנים והמיועדת לבעלי תואר במשפטים שסיימו זה עתה את לימודיהם (תנאי קבלה הוא גיל 30 לכל היותר). התכנית מאפשרת מתחילתה השתלבות בעבודת השיפוט. המועמדים לתכנית זו עוברים בשלבים המתקדמים כמה מבחני אישיות על-ידי ועדה המורכבת משופטים, תובעים, פקידי משרד המשפטים ומשפטנים בעלי ניסיון וידע. הוועדה מגישה את המלצותיה למשרד המשפטים, האחראי על תיאום המיונים.

בדומה לצרפת, המתמחה זוכה עם הצטרפותו לתכנית ההכשרה למעמד של עובד בשירות הציבורי. בארבע השנים הראשונות של ההכשרה המתמחה מוצב בבית משפט מחוזי, ובמהלך תקופה זו ימלא את כל תפקידי השיפוט בהנחיית אחד מן השופטים או התובעים. מעמד "פקיד הציבור" המוענק למתמחים בהולנד ובצרפת מזכה אותם בקבלת שכר מן המדינה.

בהולנד מתקיימת גם תכנית הכשרה חיצונית המיועדת לעורכי דין בעלי שש שנות ניסיון ומעלה ואשר גילם למעלה מ-31 שנה. הכשרה זו נמשכת שנתיים ומחייבת נוכחות של יום או יומיים בשבוע בבתי משפט, במקביל להמשך עבודתם של המתלמדים כעורכי דין.

גם בארצות הברית - כמו בישראל, בדנמרק, באיטליה בניו-זילנד ובאוסטריה - לא מתקיימת הכשרה ראשונית כתנאי קבלה לשפיטה, ומבחינה חוקית אין כל קריטריון למינוי שופט. הדרישות למינויים התגבשו במשך הזמן על רקע עלייה במספר המשפטנים הזמינים (מועמדים רבים יותר בעלי השכלה פורמלית, נושאי תארים במשפטים רבים יותר). הדרישה המקובלת היום לקבלה לבתי משפט פדרליים היא התואר LL.B או JD מבית ספר למשפטים (הדרישה אינה קבועה בחוק, אך נהוגה בפועל).

שופטים פדרליים ממונים על-ידי הנשיא ובאישור הסנָט, ואילו שופטים מקומיים נבחרים בבחירות או מתמנים על-ידי המושל על סמך המלצת ועדה. נטייה גוברת קיימת היום למינויים על סמך הערכות של ועדות מקומיות ולגיבוש סטנדרטים, המבוססים על ניסיון והישגים, לגיוס ולמינוי של שופטים.

ב-1937 גיבשה לשכת עורכי הדין האמריקנית (ABA) מדדים להערכת שופטים, ומדינת מיזורי הייתה הראשונה לאמץ אותם במה שנודע כ-Missouri Plan. מדינות רבות הלכו גם הן בדרך זו, אך אין מדינה אחת דומה לרעותה במדיניות הכוללת של הערכה ומינוי, והמדדים לערכאה אחת אינם זהים לאלה של ערכאה אחרת. ה-ABA ולשכות עורכי דין אחרות פועלות במרץ למען החלת שיטת הערכה על-ידי ועדות למינוי שופטים במקום שיטת החירות, הפוגעת לדעתם בעצמאותה של המערכת השיפוטית.

לשכת עורכי הדין הייתה מעורבת גם בהקמת המרכז להכשרת שופטים (FJC), שנוסד ב-1967 מכוח חוק קונגרס כמרכז פדרלי של הזרוע השופטת. ה-FJC מעודד השתתפות שופטים גם בהכשרות אשר אינו קשור בהן, בשל העומס המוטל עליו והקשת הרחבה של נושאים שיש להכשיר בהם את השופטים. לפיכך הביע את התנגדותו בשנה שעברה להצעת חוק שביקשה לייחד לו בלעדיות בתחום ההכשרות. בכל שנה נערכות הכשרות שופטים מטעם אוניברסיטאות, לשכות עורכי דין, וברמה המקומית גם מטעם מוסדות הכשרה של המדינות, שתקציבן הכולל לצורך זה מוערך ב-14.5 מיליון דולר בשנה.

במבט השוואתי אפשר לומר כי פעילות ההכשרה הנהוגה בארצות הברית היא המגוונת ביותר מן הבחינה המוסדית. מוסדות מדינתיים, פרטיים, אקדמיים ומנהליים פועלים בהיקף רחב בתחום זה לצד המרכז הפדרלי. הגורם המניע היקף פעילות זה הוא ככל הנראה העניין הציבורי הרב בתהליך הגיוס, המיון וההכשרה של שופטים פדרליים ומקומיים.

בגרמניה מושם דגש ייחודי בתקופת ההתמחות על התמחות אצל שופטים דווקא - המחייבת גם כתיבת פסקי דין - ולא אצל עורכי דין, כמקובל בישראל. צורת התמחות זו מעניקה להכשרה המעשית אוריינטציה שיפוטית על פני הפרקטיקה של עריכת דין. תכנית הכשרת השופטים בכללותה מיועדת לשופטים מכהנים ומתחילים, אך בדומה לארצות הברית אינה תנאי קבלה למקצוע השיפוט. גם בגרמניה המתמחה זוכה למעמד של "פקיד ציבור" וזכאי למשכורת מן המדינה.

בקנדה נהוגה צורת הכשרה ייחודית, באמצעות שיתוף פעולה עם ראשי הפקולטות למשפטים. תקופת שבתון לצורכי לימוד, מחקר והוראה באוניברסיטאות הקנדיות מוענקת במסגרת זו לשופטים אחדים. תקופת השבתון ותוכנה מותאמים לצרכיו של כל שופט ושופט וכן לצרכיו של המוסד המארח.

בדרום אפריקה מערכת השיפוט, כמו כל המוסדות השלטוניים, עוברת משבר ותהליך של שינוי כתוצאה מביקורת על תפקודה בזמן משטר האפרטהייד. במסגרת זו אימץ משרד המשפטים תכנית רפורמה, שמטרתה להפריט את פעילות הכשרת השופטים על-ידי שיתוף פעולה עם גופים לא-ממשלתיים ואוניברסיטאות, והנהגת הטרוגניות גזעית ותרבותית במינוי מדריכים להכשרות הללו.

מעצבי הרפורמה מסכימים כי המערכת השיפוטית המורכבת משופטים לבנים ממין זכר אינה מייצגת את החברה הדרום אפריקאית ופוגמת בעשיית הצדק, ועל כן יש לבחור ולמנות גם את חבריה על-פי קריטריונים של ייצוגיות. לאחרונה, העלו גופים בעלי עניין הצעות לרפורמה של הזרוע השופטת המתייחסות להטרוגניות הגזעית והתרבותית של דרום אפריקה, כמו ייצוגיות של הרכב השופטים, שינוי הפרוצדורות הנהוגות בבתי המשפט, כתיבת פסקי דין בלשון פשוטה, והעדפת פסיקה רפורמטיבית על פני זו הענישתית.

"המכללה למשפט" בפרטוריה ממשיכה לקיים כבעבר את פעילות ההכשרה המרכזית בדרום אפריקה. היא מייעדת את תכניות ההכשרה שלה לציבור השופטים המקומיים, התובעים ועובדי בתי המשפט. לצד מכללה זו - הנתונה בשנים האחרונות לביקורת קשה מצד אנשי המשטר החדש כמי שהייתה פעילה בתקופת המשטר הקודם ושירתה את מטרותיו - פועל מאז 1993 ה-Institute for Fundamental Rights שבמסגרתו נערכים קורסים המתמקדים בנושא זכויות האדם. הוא גם מוסמך להעריך מהותית את פעילות בית הספר לשופטים.

מאז 1994 קיימת קבוצת מחקר פעילה בנושא חוק, גזע ומין בתחום ההכשרות, המקיימת תכניות הכשרה בנושאים חברתיים ובנושא זכויות אדם. מסגרת הכשרה נוספת מתקיימת באוניברסיטה ביוהנסבורג, שגם היא מתמקדת בנושאים חוקתיים ובזכויות אדם.

הניסיון הרפורמטיבי הזה יציב את דרום אפריקה לצד אחדות מן המדינות שהוזכרו (צרפת, קנדה, פורטוגל, ואנגליה), המדגישות בהיקף רחב תחומים שמחוץ למשפט. האחרות - גרמניה, הולנד ואוסטרליה - החלו גם הן בשנים האחרונות בשילוב תכנים בין-תחומיים בהכשרות השופטים. ההנחה המקובלת כיום היא כי לקהל היעד המנוסה אין צורך רב בלימוד החוק המהותי תחת זאת הם נזקקים יותר מבעבר להיכרות עם נושאים תרבותיים, סוציו-אקונומיים וניהוליים.

הכתוב מבוסס על:

• Friedland , M. L.,A Place Apart: Judicial Independence and Accountability in Canada, Ottawa: Canadian Judicial Council, 1995.

• Standards on State Judicial Selection: Report of the Commission on State Judicial Selection Standards, American Bar Association Standing Committee on Judicial Independence, July 2000.

• France - École Nationale de la Magistrature(ENM)

• www.enm.justice.fr.