'צדק חברתי' במסגרת יחסי יהודים-ערבים בישראל

מבוא

אף שראשיתה של המחאה החברתית במחאתם של בני מעמד הביניים שיוקר המחייה הוציאם לכיכרות ולרחובות לצעוד ולקרוא "העם רוצה צדק חברתי", התמיכה במחאה החברתית הקיפה את רוב הציבור, כך שכמעט 85% מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ תמכו בה ורבים השתתפו באירועים הקשורים בה. מסקר עמדות שערכנו בקרב מדגם מייצג שכלל 250 אזרחים ערבים בישראל עלה שתמיכתם במחאה החברתית הייתה אפילו רבה יותר מהרמה שנרשמה בקרב האזרחים היהודים והגיעה לכדי 95% מהמדגם. תמיכה מקיר לקיר זו לא הייתה מתקבלת אלמלא התחברה הדרישה לצדק חברתי לתחושות עמוקות ומתמשכות בקרבם של חוסר צדק משווע בחלוקת המשאבים במדינה. מבחינת האזרחים הערבים נתפסה המחאה החברתית כהזדמנות פז, שאולי לא תחזור בקרוב, לקדם שיח אזרחי המכיל גם אותם - שיח שסוף סוף מאפשר להם לצעוד יחד עם האזרחים היהודים כשכולם שותפים למטרה אחת: חיים טובים יותר בצלה של הקריאה לצדק חברתי לכול. קריאה זו כשהיא לעצמה היא קריאה ניטרלית, ולאף צד - יהא שיוכו הפוליטי, החברתי או הלאומי אשר יהא - אין יכולת או זכות לתבוע בעלות עליה. וכאן טמונה עוצמתה של קריאה זו כמנגנון שעשוי היה לאחד את "האזרחים הישראלים" על גווניהם הפוליטיים, החברתיים, הדתיים והלאומיים. כמה כותבים אף קבעו מפורשות שיש סימנים שהמחאה מצליחה לקרב למשל בין יהודים לערבים במסגרת מאבק משותף למען צדק חברתי (ראו שלג 2011).

ולמרות זאת סימנים אלו אינם אלא אשליה, והקרבה בין הערבים ובין היהודים אינה אלא קרבה מדומה ותוצר של רגע היסטורי חולף. קביעתנו זו מבוססת בין היתר על ממצאי הסקר שצוין למעלה. התמיכה הגורפת של האזרחים הערבים העלתה, ובצדק, את שאלת הקשר בין התמיכה וההשתתפות במחאה ובין התגברות תחושת השייכות של האזרחים הערבים לחברה הישראלית.

מממצאי הסקר עולה שכשני שלישים מהמשיבים דיווחו שההשתתפות באירועי המחאה החברתית לא גרמה להם להרגיש שייכות. לעומת זאת, כ-17% מהנשאלים ציינו שבעקבות ההשתתפות הרגישו שייכות במידה מועטה, 11% דיווחו שהרגישו שייכות במידה רבה ורק כ-5% הרגישו שייכות במידה רבה מאוד. יתרה מזאת, ההמנון - שממנו משתמעת הדרה של לא-יהודים במדינת ישראל ושהושמע בסוף כל הפגנה - יצר ניכור בקרב המשתתפים הערבים ולא סייע להם לפתח זיקה או שייכות לקולקטיב הישראלי על אף צעדתם המשותפת עם המפגינים היהודים והקריאה המשותפת ל"צדק חברתי".

בקריאתם ל"צדק חברתי" לא התכוונו האזרחים הערבים בהכרח לאותם דברים כמו עמיתיהם היהודים. בזמן שהאזרחים היהודים מחו על הפערים ההולכים ומתרחבים בין העניים לעשירים, על יוקר המחיה, על שחיקת היכולת הפיננסית של המעמד הבינוני, על רמת המיסוי וכדומה, ראו הערבים ב"צדק חברתי" מושג המתייחס לצרכים בסיסיים הרבה יותר, בין השאר להדרתם המתמשכת בכל הזירות - החברתית, הכלכלית, הפוליטית ואף הלאומית. במאמר זה אנו מנתחים את המושג "צדק חברתי" בהקשר של יחסי יהודים-ערבים מתוך התייחסות לתחומים האלה: צדק חברתי בתעסוקה, צדק חברתי בבריאות וצדק חברתי במרחב הציבורי. בכל תחום ננתח את חוסר הצדק הקיים ונראה שהשגת "צדק חברתי" משמעותו שוויון בלתי מותנה ועקירת הגזענות והאפליה הקשורה לה מן השורש.

אי-שוויון בתעסוקה ובחלוקת ההכנסות

במישור הכלכלי קיים חוסר צדק מאז הקמתה של מדינת ישראל, שבא לידי ביטוי בעיקר בהדרתם השיטתית של האזרחים הערבים מכלכלתה המרכזית של המדינה. הדרה זו לא תרמה לשיפור היחסים בין הערבים ליהודים, והתוצאה הייתה פגיעה בתחושת השייכות של האוכלוסייה הערבית ל"קולקטיב הישראלי". בהשוואה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית נמצא שהפערים בשוק העבודה גדולים ומעידים על אי-שוויון במגוון תחומים: כוח העבודה, תעסוקה, הכנסה ועוני. להלן נתייחס לכל תחום בנפרד.

כוח העבודה: במשך השנים היו שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הערבים בישראל נמוכים בהשוואה לשיעורי ההשתתפות בקרב היהודים. כך בשנת 2009 היה שיעור ההשתתפות בקרב הערבים 40.5% לעומת 60% בקרב היהודים. לשיעורי השתתפות נמוכים אלה שתי סיבות עיקריות: (א) שיעור השתתפות נמוך של נשים ערביות בכוח העבודה, הנמוך במידה ניכרת מזה של הגברים הערבים (24.6% לעומת 62.8% בהתאמה ב-2009). שיעור ההשתתפות של נשים ערביות נמוך מאוד גם בהשוואה לנשים יהודיות בישראל (68.4%); (ב) עזיבתם המוקדמת של הגברים הערבים את כוח העבודה (גיל 45) לעומת הגברים היהודים (גיל 55). גברים ערבים רבים מועסקים בענפים ובמשלחי יד הדורשים מאמץ פיזי, ולכן עם הירידה ביכולתם הפיזית בשנות הארבעים לחייהם חלה ירידה גם בשיעורי ההשתתפות שלהם.

בתחום התעסוקה והאבטלה: אי-השוויון בתעסוקה בין הערבים ליהודים בא לידי ביטוי בכמה דרכים: (א) במשך השנים היו שיעורי האבטלה בקרב הערבים גבוהים יחסית לאלה שבקרב היהודים. הנתונים מהשנים האחרונות מראים כי אף שמספר המובטלים בקרב היהודים ירד מ-192.8 אלף בשנת 2009 ל-171.8 אלף בשנת 2010, בקרב הערבים עלה מספר המובטלים באותן שנים מ-32 אלף ל- 32.4 אלף. בכך נרשמה ירדה בשיעור האבטלה בקרב היהודים מ-7.4% ל-6.4%, ואילו אצל הערבים הוא נשאר יציב ברמה של 8%. שיעורם של הבלתי מועסקים הערבים מכלל הבלתי מועסקים בישראל נמצא במגמת עלייה מאז שנת 1995, ובשנת 2010 הגיע ל-24%; (ב) הערבים נמצאים בשוליו של שוק העבודה, דבר היוצר חוסר ביטחון תעסוקתי, שכן שוק העבודה פולט אותם ראשונים בעתות שפל וקולט אותם אחרונים בעתות צמיחה; (ג) הערבים מרוכזים בענפים ובמשלחי יד המתאפיינים במיומנות נמוכה. בשנת 2009 כמעט 50% מהמועסקים הערבים בישראל עבדו בענפי הבינוי, המסחר והתעשייה, ואילו בענפים המתקדמים הייתה העסקתם באותה שנה מצומצמת. המועסקים היהודים, לעומת זאת, מרוכזים בענפים ובמשלחי יד הדורשים מיומנות גבוהה; (ד) סיכויו של עובד ערבי לעסוק במשלח יד ההולם את השכלתו נמוכים הרבה יותר מסיכוייו של יהודי בעל השכלה זהה (גרא וכהן, 2001); (ה) לערבים אין ייצוג הולם בשירות המדינה. מנתוני נציבות שירות המדינה לשנת 2009 עולה ששיעור המועסקים הערבים מכלל עובדי המדינה היה 7% בלבד למרות שיעורם הגבוה באוכלוסייה (20% מאוכלוסיית המדינה ו 16.8% מכלל האוכלוסייה בגיל העבודה); (ו) הכניסה הגדולה של עובדים זרים למשק הישראלי והחלפתם את העובדים הערבים.

בתחום השכר: נתוני שוק העבודה מעידים ששכרם של הערבים נמוך במידה ניכרת משכרם של היהודים במשך השנים. בשנת 2009 עמד השכר הראלי לשעה על כ-27 ש"ח בקרב הערבים, לעומת 44 ש"ח בקרב היהודים - פער של 62% לטובת היהודים. מיעארי, נבואני וחטאב (2011) הראו כי בשנים האחרונות המצב הורע, ומשנת 2004 ואילך שבו הפערים בשכר בין היהודים לערבים לעלות. חוקרים שחקרו את שוק העבודה הערבי הגיעו לידי מסקנה שהשכר הנמוך בקרב הערבים מקורו באפליה בשכר ובהיצע מצומצם של מקומות עבודה (למשל פלוג וקלינר-קסיר, 2001), בתשואה נמוכה יותר של תכונות הפרט (כמו השכלה) שמקבל שכיר ערבי בהשוואה לשכיר יהודי (Asali, 2006) ובירידה בשיעורם של הערבים הרוכשים השכלה אקדמית במקצועות המקנים תמורה גבוהה בשוק עבודה (זוסמן ופרידמן, 2008).

בתחום העוני: תעסוקה ושכר הולם הם גורם מכריע ביכולתו של משק הבית להתמודד עם עוני, ולכן תמונת המצב העולה מהנתונים אינה מעודדת. מנתוני המוסד לביטוח לאומי (2010) עולים פערים גדולים מאוד בתחולות העוני בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית במשך השנים, וייצוג גבוה מאוד לאוכלוסייה הערבית בקרב העניים. מנתוני שנת 2009 עולה שתחולת העוני של הערבים בשנת 2009 עמדה על 53.5% לעומת 15.2% בלבד בקרב היהודים. כלומר בקרב המשפחות הערביות תחולת העוני גבוהה ב-38.3% בהשוואה למשפחות היהודיות. יחס פער ההכנסות, המבטא את עומק העוני של המשפחות (כלומר את המרחק הממוצע של הכנסת העניים מקו העוני) היה 38.3 בקרב הערבים לעומת 33.1 בקרב היהודים. כלומר, לא רק שבקרב הערבים יש יותר עניים, הם גם עניים יותר. ואכן מדד FGT, המשקף את חומרת העוני ומשלב את השפעת תחולת העוני עם עומק העוני מתוך מתן משקל גבוה יותר לעניים יותר, היה 0.1204 בקרב הערבים לעומת 0.0284 בקרב היהודים.

בשנת 2009 כמעט 15 אלף משפחות התווספו למעגל העוני בישראל, מתוכן 14.3 אלף משפחות ערביות. מצבם של הערבים החמיר גם בשנת 2010: בזמן שבקרב היהודים תחולת העוני ירדה ל 14.3%, בקרב הערבים תחולת העוני התייצבה על אותה רמה כמו השנה הקודמת. ולכן חלקם של הערבים באוכלוסית העניים עלה מ-35.9% בשנת 2009 ל 37.8% בשנת 2010. משתמע מכך שהמשפחות הערביות שהתווספו למעגל העוני בשנת 2009 לא הצליחו בשנת 2010 לצאת ממעגל זה. עוד עולה מהדו"ח כי במשפחות שבהן שני מפרנסים (או יותר) עמדה תחולת העוני על 3.7% בלבד, ואילו במשפחות שבהן יש מפרנס אחד ובמשפחות שבהן אין כלל מפרנסים תחולת העוני עמדה על 24.9% ו 68.9%, בהתאמה. לפיכך ברורה החשיבות של השתתפות שני ראשי משק הבית בשוק העבודה.

"צדק חברתי" ובריאות

משמעותו של "צדק חברתי" בתחום הבריאות היא ביטול הזיקה שבין שייכותו של הפרט לקבוצה מסוימת, לאזור מסוים או לשכבת אוכלוסייה מסוימת ובין נגישותו לשירותי הבריאות במדינה. בהקשר זה יש להבחין בין פערים ברמת הבריאות שאינם תולדה של מצב חברתית-כלכלי או מרחבי נתון, אלא תוצר של הבדלים "טבעיים" (כגון הפערים בבריאות בין צעירים לזקנים, ההבדלים בין סוגי המחלות בין נשים לגברים או אפילו ההבדלים בבריאות בין אנשים מעשנים ללא מעשנים) ובין פערים בבריאות המשקפים מצב של "אי-צדק או אי-יושר" (Inequity). במצב זה הכוונה להבדלים ברמת הבריאות שמקורם באי-שוויון חברתי-כלכלי ומרחבי, היוצר נגישות דיפרנציאלית לשירותי הרפואה והבריאות הקיימים במדינה.

כשמדובר בפערים במצב הבריאות בישראל מאפיין הלאום הוא אחד המאפיינים החשובים. כך למשל למרות העלייה הכללית בתוחלת החיים בישראל בשנים האחרונות, הפער בתוחלת החיים בין ערבים ליהודים גדל מ-1.5 שנים ב-1996 ל-4.6 שנים ב-2006. הפער בתמותת תינוקות בין ערבים ליהודים לא הצטמצם במשך השנים. מחקרים מראים שערבים בישראל, בהשוואה ליהודים, סובלים יותר מעישון ומסרטן ריאות, מסרטן השד, מהשמנת יתר, ממחלות לב וכלי דם ומדיכאון. נוסף על הפערים לפי המדדים הבסיסיים ה"אובייקטיביים" של בריאות, יש עדות לפערים לפי דיווח עצמי המתייחס להערכה של מצב הבריאות, התחלואה הגופנית והנפשית, השימוש בשירותי בריאות וההתנהגויות הקשורות לבריאות (השנתון הסטטיסטי לישראל, 2006).

להבדל בשירותי הבריאות בין ערבים ליהודים בישראל כמה סיבות: ברמת המקרו נציין אי-שוויון בהכנסות;רודג'רס (Rodgers, 1979) היה הראשון שטען שאת האי-צדק בבריאות בין מדינות מסביר אי-שוויון בהכנסות: במדינות שבהן ההכנסה מתפזרת באופן שוויוני יותר, שיעורי התמותה נמוכים יותר. המשטר,הרחבת המודל של השפעת האי-שוויון על הבריאות מוסיפה את המשטר כגורם ראשוני משפיע. ממחקר שנעשה בתחום זה עולה שבמדינות נאו-ליברליות, לעומת מדינות סוציאל-דמוקרטיות, רווחת האוכלוסייה המצומצמת ומנגנון השוק הלא מבוקר משפיעים לכיוון של אי-שוויון בהכנסות, שבתורו מביא לידי עלייה ברמת העוני ולירידה בלכידות החברתית. שני הגורמים הללו משפיעים זה על זה הדדית, ויחד הם משפיעים לרעה על בריאות הציבור ועל רווחתו (Coburn, 2004). שעם השנים מתרחק מהתפיסה הסוציאל-דמוקרטית,"בשלושת העשורים האחרונים גדלו הפערים הכלכליים בישראל בצורה משמעותית. מבט משווה מלמד כי ישראל ממוקמת בצמרת הטבלה של המדינות המפותחות לפי מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסה הכספית. בשנותיה הראשונות של המדינה, ישראל הייתה קרובה מבחינת ממדי האי-שוויון למערב אירופה - בשנים האחרונות ישראל דומה יותר ויותר לארצות הברית" (דהן, ללא תאריך). וההון החברתיהון חברתי הוא פונקציה של התארגנות חברתית, השתתפות אזרחית, תמיכה ואמון, המשפיעים על שיתוף הפעולה בחברה למען השגת רווח הדדי (Kawachi et al., 1997). ככל שההון החברתי נמוך יותר ברמה הכלל חברתית, כך לכידות חברתית ופעולה למען השגת רווח הדדי נדירים יותר. הדל יחסית ברמה הכלל מדינית, המושפע משסעים חברתיים רבים. ברמת הקהילה והפרט נציין גורמים כמו השכלה, תעסוקה, מגדראף שלא נמצאו עדויות עקביות לקשר בין מגדר לבריאות (Manor et al., 2004: 458), יש לציין כמה עדויות לאי-שוויון מגדרי בבריאות בהקשר של מיעוטים (Cooper, 2002 ; Kaplan et al., 2009). ונגישות לשירותי בריאות. גורם נוסף שהשפעתו על מצב הבריאות הוכחה במדינות בעולם הוא חוויית האפליה על בסיס גזע (בישראל הנושא טרם נבדק לעומקו).

שינויי חקיקה והקצאות תקציביות לבריאות ההולכות וקטנות עם השנים משפיעים גם הם על אי צמצום הפערים ואף הרחבתם. בשנת 1995 העתיד נראה מבטיח - עקרונות היסוד הכלולים בחוק ביטוח בריאות חובה, שנכנס לתוקפו בשנת 1995, ביטאו תפיסה שלפיה שירותי הבריאות הם משאב שיש להבטיח לכל פרט באוכלוסייה, בהתאם לצרכיו הרפואיים וללא קשר ליכולתו הכספית לשלם בעבור השימוש בו (בן נון, 2010) - ואולם במשך השנים, בשל תיקוני חקיקה שונים שנערכו בו, הלכה תרומתו של חוק זה ונשחקה.השינויים שחלו בחוק משנת 1998 שלכאורה נועדו "להגברת הגמישות, הסמכות והאחראיות של קופות החולים" רק הגדילו את תלותן של הקופות בתקציב המדינה (בין השאר בשל ביטול המס המקביל) ויצרו תמריצים לגיוסם של מקורות מימון ישירות מציבור החולים (ביטוח משלים). נוסף על מגמת ההפרטה של מקורות המימון של מערכת הבריאות, החלה מגמת ההפרטה גם במערך אספקת שירותי הבריאות (רפואה פרטית). שילובם של שני אלה פגע באופייה הציבורי של מערכת הבריאות והחליש את ממד הזכות לבריאות כזכות חברתית בישראל (בן נון, 2010).

מהתקציבים הדלים יותר לבריאות נפגעים ראשונים אזורי הפריפריה בישראל, המאופיינים בתוחלת חיים נמוכה יותר ו"סובלים" ממחסור במיטות ובכוח אדם בבתי החולים. זאת ועוד, נגישותה של האוכלוסייה הערבית, שרובה מתגוררת בפריפריה, לשירותים הרפואיים מוגבלת ביותר. כך למשל את שיעורן הנמוך של בדיקות הממוגרפיה בקרב הנשים הערביות מסבירות הנשים במרחק שעליהן לנסוע כדי לבצע את הבדיקה. נציין כי גם הנגשה תרבותית בהקשרים של שפה והבנת התרבות של האוכלוסייה הערבית חשובים מאוד. נוכחותם של אנשי מקצוע ערבים במרפאות הראשוניות ובקרב רופאים מומחים והספקת שירותי תרגום (בכלל זה עלוני מידע) חשובים מאוד במקרה הזה.

השפעת חוסר הנגישות השוויונית אל שירותי הבריאות וכן השפעתה של חוויית הגזענות על מצב הבריאות של האוכלוסייה הערבית בישראל טרם נחקרו לעומקם. אנו סבורים שטיפול בסוגיה חשובה זו הוא צעד הכרחי לקראת השגת "צדק חברתי" בתחום הבריאות.

"צדק חברתי" והמרחב הציבורי

אחת הדרכים למדידת הצדק בחברה היא לבדוק באיזו מידה הקבוצות השונות מיוצגות בעמדות מפתח ובתפקידי הנהגה במרחב הציבורי. תת-ייצוג מתמשך של קבוצת אוכלוסייה ספציפית מצביע על סיכוי נמוך יותר של אדם המשתייך לקבוצה זו להגיע לעמדות מפתח בחברה. פגיעה כזאת בשוויון ההזדמנויות היא פגיעה בצדק החברתי, ומכאן שההדרה והדחיקה לשוליים של הערבים אזרחי מדינת ישראל מהמרחב המשותף, כבר כמה עשרות שנים, היא פגיעה קשה בצדק החברתי במדינה.

אחד הממדים החשובים ביותר של המרחב המשותף הוא מרחב העבודה והתעסוקה. לפי אלפורט, שוני מעמדי בין קבוצת הרוב והמיעוט בתעסוקה הוא גורם פעיל בייצור ובשימור דעות קדומות. לטענתו, מיגור של אפליה ודעות קדומות בתעסוקה צריך להתחיל בשילוב אנשים המשתייכים לקבוצת מיעוט בדרגים הגבוהים של הארגון. אלפורט הציע את "היפותזת המגע" להפחתת דעות קדומות, שבמרוצת השנים נהפכה לתאוריה פסיכולוגית-חברתית מרכזית שמטרתה לשפר יחסים בין קבוצתיים. על פי ההיפותזה, מגע בין קבוצתי עשוי בתנאים מסוימים להפחית דעות קדומות, ואחד התנאים החשובים לכך הוא שהמגע ייעשה במצב של סטטוס שווה לשני הצדדים או שלמשתייך לקבוצת המיעוט יהיה סטטוס גבוה יותר (Allport, 1954: 250-268).

שימור האוכלוסייה הערבית בשולי המרחב הציבורי וחסימת התקדמותם של חבריה לתפקידי ניהול בעולם התעסוקה מייצרת דימוי שלילי, כאילו ערבים אינם יכולים או אינם מתאימים להשתתף באופן שווה בשוק העבודה. זאת ועוד, המחסור באופק תעסוקתי עשוי להנמיך את הציפיות התעסוקתיות של בני נוער ערבים, ובכך לתרום גם כן לשימור האי שוויון. תהליכים אלו תורמים ליצירת "מעגל קסמים" שבו האי-שוויון בחברה נשמר ומיוצר מחדש באופן תמידי.

למרות תת-הייצוג החמור של האוכלוסייה הערבית בתפקידי ניהול, יש ניצנים של שינוי. בשנים האחרונות אזרחים ערבים מצליחים להגיע לתפקידי ניהול לא רק בכלכלת המובלעת ביישובים הערבים, אלא גם בשוק העבודה הכללי בתפקידים שבהם הם ממונים על עובדים יהודים ועובדים מול לקוחות יהודים. אף שבשלב זה מדובר בשיעורים קטנים, יש בתהליך פוטנציאל להפחתת הדעות הקדומות והמתחים בין הקבוצות ולהגדלת הנכונות לשיתוף פעולה וחיים משותפים.

עם זאת, בד בבד עם תהליך זה מתגברות המגמות גזעניות והקריאות להדרה רחבה יותר ועמוקה יותר של האוכלוסייה הערבית, הן במישור החקיקה בכנסת (כמו למשל חוק הנכבה, חוק הנאמנות, חוק ההמנון, חוק היישובים הקהילתיים או חוק האזרחות) והן במישור הציבורי, כמו למשל הוצאת פסקי ההלכה האוסרים על יהודים להשכיר או למכור בתים לערבים. מימושו של צדק חברתי במדינת ישראל מחייב תמיכה במגמות השילוב של האוכלוסייה הערבית על בסיס שוויוני, אך מנגד מחייב גם סיכול של יוזמות חקיקה גזעניות ויוזמות ציבוריות להחרמת הציבור הערבי ודחיקתו לשוליים. כמו כן דרושות פעולות חינוך והסברה נרחבות כדי להגביר את מודעות הציבור לכך ש"צדק חברתי" בישראל לא יתקיים כל עוד נוכחותם של האזרחים הערבים במרחב הציבורי המשותף נתפסת כלא לגטימית או לא רצויה.

במחקר שנערך בימים אלו במכון אנו בוחנים אם נוכחותו של אדם ערבי בתפקיד ניהול מעצבת מחדש את תפיסותיהם של העובדים הערבים והיהודים על קבוצת ה"אחר". השערת המחקר היא שהיכרות עם אדם ערבי בתפקיד ניהול עשויה להפחית דעות קדומות ולעודד סובלנות וקבלה של אופייה הרב תרבותי של החברה הישראלית. המחקר יסייע במדידת תרומתם של שינויים חיוביים שכבר מתרחשים בשטח ליצירת שינוי תודעתי, שיאיץ את תהליך ההשתלבות של האוכלוסייה הערבית ויסלול את הדרך לחברה ישראלית צודקת יותר.

סיכום

כבר מראשיתה הוגדרה מדינת ישראל כמדינה שוויונית, אשר "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". עם זאת מהנתונים עולה שבין הדתות בישראל אין שוויון כזה, כמו שהדבר בא לידי ביטוי באי-שוויון בין הערבים ליהודים בתחום הכלכלי, בתחום הבריאות ובמרחב הציבורי המשותף. אי-שוויון זה בין הערבים ליהודים והשלכותיו על מצבם הכלכלי-חברתי ומעמדם הפוליטי של הערבים מציג את קריאתם ל"צדק חברתי" באור שונה מזה שנשמע בקרב האזרחים היהודים, דבר המדגיש את הצורך במדיניות ובהתערבות ממשלתית מעשית יותר שתתרום למימושו של "צדק חברתי" אמיתי.

מקורות

בן נון, גבי, 2010. "מחוק ביטוח בריאות ממלכתי ועד עידן הזהב והפלינום", בתוך: חיים דורון (עורך), מערכת הבריאות לאן? מחוק בריאות שוויוני לאי-שוויון בבריאות, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 7 49.

גרא, רמסיס, ורפאלה כהן, 2001. "עוני בקרב ערבים בישראל ומקורות לאי-שוויון בין ערבים ליהודים", רבעון לכלכלה 48(4): 543 571.

דהן, מומי, ללא תאריך. "אי-שוויון ומדיניות ציבורית", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

המוסד לביטוח לאומי, 2010. ממדי העוני והפערים החברתיים - דוח שנתי - 2009, ירושלים: מנהל המחקר והתכנון.

זוסמן, נעם, ועמית פרידמן, 2008. איכות כוח העבודה בישראל (סדרת מאמרים לדיון 2008.01), ירושלים: בנק ישראל, מחלקת המחקר.

מיעארי, סאמי, עולא נבואני, ונביל חטאב, 2011. "מגמות בפערי שכר בין ערבים ליהודים, 1997 2009", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

פלוג, קרנית, וניצה קלינר-קסיר, 2001. על עוני, עבודה ומה שביניהם (סדרת מאמרים לדיון 2001.08), ירושלים: בנק ישראל, מחלקת המחקר.

שלג, יאיר, 2011. הערות לסדר/ המחאה החברתית, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1.8.2011.

Allport, G. W., 1954. The Nature of Prejudice., Reading, MA: Addison-Wesley.

Asali, Muhammad, 2006. Why Do Arabs Earn Less than Jews in Israel? (Discussion Paper no. 06.03), Maurice Falk Institute for Economic Research in Israel.

Coburn, David, 2004. "Beyond the Income Inequality Hypothesis: Class, Neo-Liberalism, and Health Inequalities", Social Science & Medicine 58: 41-56.

Cooper , Helen , 2002. "Investigating Socio-Economic Explanations for Gender and Ethnic Inequalities in Health", Social Science a Medicine 54: 693-706.

Kaplan, Giora, Saralee Glasser, Havi Murad ,Ahmed Atamna, Gershon Alpert, Uri Goldbourt, and Ofra Kalter-Leibovici, 2009. "Depression among Arabs and Jews in Israel: A Population-Based Study", Social Psychiatry Epidemiology 45: 931-939.

Kawachi, Ichiro, Bruce Kennedy, Kimberly Lochner, and Deborah Prothrow-Stith, 1997. "Social Capital, Income Inequality and Mortality", American Journal of Public Health 87 (9): 1491-1498.

Manor, Orly, Zvi Eisenbach, Avi Israeli, Yechiel Friedlander and Jermy D. Kark, 2004. "Educational Differentials in Mortality from Cardiovascular Disease among Men and Women: The Israel Longitudinal Mortality Study", Annual Epidemiology 14: 453-460.

Rodgers, Gerry B., 1979. "Income Inequality, Poverty, and Population Health: Evidence from Recent Data for United States", Social Science Medicine 61: 2568-2576.