מאמר מערכת: בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה

אירועי התקופה האחרונה אפשרו בחינה מחודשת של מעמדה הרעוע של האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל. במאי 2012 התבשרנו באישון לילה שמפלגת האופוזיציה העיקרית, קדימה, חברה לקואליציה, והעומד בראשה, ח"כ שאול מופז, שכיהן כראש האופוזיציה, מונה למשנה לראש הממשלה. מהלך קואליציוני זה צמצם במידה רבה את גודלה של האופוזיציה, שרק 26 חברי כנסת נותרו לחבוש את ספסליה, וגם את יכולת הפעולה שלה בהיותה מפולגת בין ימין ושמאל, ללא מפלגת קדימה שהייתה גשר מרכזי ממתן בין הקצוות. מהלך זה גם חייב מינוי ראש אופוזיציה חדש (ח"כ שלי יחימוביץ') מסיעת העבודה, המונה בסך הכול שמונה חברי כנסת. אך ימיהם של אופוזיציה זו והעומדת בראשה היו קצרים, שכן בתום שבעים יום בגן העדן הקואליציוני שבה סיעת קדימה לאופוזיציה, והעומד בראשה, ח"כ מופז, החליף שוב את כובעו מהמשנה לראש הממשלה לראש האופוזיציה. תנודות אלה בגודלה של האופוזיציה, בהרכבה ובזהותו של העומד בראשה מלמדות עד כמה האופוזיציה בישראל שברירית. מצב זה מעורר דאגה משום שאופוזיציה חלשה פירושה דמוקרטיה בסכנה. האופוזיציה חיונית לדמוקרטיה, כמו שעולה מהדברים האלה:

"בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה - עצם חירות האדם נתונה בסכנה ותפקידה הממלכתי של האופוזיציה כפי שראינו גם בשנים האחרונות הוא כפול. הראשון - גלוי, האופוזיציה, לא רק זכותה, גם חובתה, לעמוד על המשמר; להתייצב נגד כל עוול; להילחם למען כל עניין צודק; להוקיע כל שגיאה; להתריע על כל סכנה. אבל יש גם תפקיד שני לה, הוא סמוי מן העין. והוא, כמקובל לומר, בונה בתכלית... זהו תפקיד המחדיר בנו גאווה: בהיותנו באופוזיציה, אנחנו, בצורה שאינה נראית לעין - אבל מעשית מאד, ממשית מאד - מיטיבים עם הציבור הסובל, חסר האמצעים. ואם יריבינו, על-ידי שייטיבו עם הציבור הזה, יעלו את רמת חייו, יעשו עמו צדק - ישכנעו אותו שיצביע בעדם, נקבל את השכנוע באהבה, אבל נדע: בגללנו, בגלל עלייתנו, כדי לנסות למנוע עליה נוספת, נעשה הדבר. זה התפקיד השני, סמוי מן העין, קונסטרוקטיבי מאד, חשוב מאד, חיובי מאד, חיוני מאד" (מנחם בגין, נאום עם הרכבת הממשלה, 16.12.1959).

בנאומו של ח"כ דאז מנחם בגין, כשעמד בראש תנועת חרות והיה במעמד ראש האופוזיציה (אם כי התפקיד לא הוכר אז רשמית), מוזכרים תפקידיה העיקריים של האופוזיציה הפרלמנטרית. ראשית הקביעה שבלא אופוזיציה אין דמוקרטיה, כלומר קיומה של אופוזיציה אמיתית, משמעותית, חיונית, בעלת יכולת לפעול, לפקח על מדיניות הממשלה ולבקר אותה היא אחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה. קיומם של קונפליקטים ומתחים בתוך כללי המשחק הפרלמנטריים הוא ערובה להגנה מפני תופעות שליליות כמו עריצות הרוב ומבטיח ייצוג של מגוון הקולות בחברה. לכן חיוני שבידי האופוזיציה יהיו כלים פרלמנטריים יעילים שיאפשרו לה לפקוח עין על מדיניות הממשלה.

בגין מצביע בדבריו על עוד תפקיד חיוני אם כי סמוי של האופוזיציה, שאפשר להגדירו כהשפעה עקיפה על מדיניות הממשלה אף שאינה שותפה בשלטון. יכולתה של האופוזיציה לעצב את המדיניות בלי להיות שותפה מלאה בתהליכי קבלת ההחלטות מקורה בחלופה שהאופוזיציה מעמידה לשלטון ולמדיניות הקיימת. היא אינה רק תגובתית או מבקרת, אלא גם מציגה פוטנציאל לשינוי. במילים אחרות, גם אם השלטון נותר בעינו, האופוזיציה יכולה להשפיע עליו על ידי שתפקח את עיניו של הציבור לאפשרות קיומה של מציאות חלופית וכן תבטא קולות אחרים העולים ממנו.

תפקידים אלה של האופוזיציה ואחרים מפורטים במאמר הפותח של אור טוטנאור "אופוזיציה פוליטית - מה זה ולמה זה טוב?". המאמר גם מציג הגדרה של המונח אופוזיציה פוליטית ובוחן מהם הגורמים המשפיעים על פעולתה ועל מידת השפעתה. מהמאמר עולה ששני גורמים עיקריים משפיעים על אופייה של האופוזיציה: מבנה מערכת המפלגות ושיטת הבחירות. במערכות פוליטיות שבהן החברה משוסעת ונהוגה בהן שיטת בחירות יחסית נוצר מערך רב-מפלגתי ופירושו של דבר שבדרך כלל האופוזיציה מפוצלת לכמה מפלגות שעמדותיהן מנוגדות זו לזו, כלומר הקואליציה אינה לכידה ומאוחדת. יתרה מזאת, מערך מפלגות מפוצל עשוי להוליד גם נטייה לקואליציות רחבות, ופירושו של דבר שהאופוזיציה נותרת בעמדת מיעוט חסרת עוצמה פוליטית.

קיומה של אופוזיציה מפוצלת אל מול קואליציה רחבה הוא מראה שכיח במערכת הפוליטית בישראל. במאמרו " יש התנגדות? מאפיינים ומגבלות של האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל" משרטט אור טוטנאור קווים לדמותה של האופוזיציה בכנסת מתוך ניתוח עוצמתה המבנית בשלוש תקופות עיקריות. מהניתוח עולה כי עד 1969 (עידן המפלגה הדומיננטית) הייתה האופוזיציה קטנה ומקוטבת יחסית. בתקופה הבאה, בשנים 1969- 1996 (עידן המבנה הדו-גושי), הייתה האופוזיציה גדולה יותר ומקוטבת פחות. ומ-1996 ועד היום, בעידן של רסיסי המפלגות שהחל עם הבחירה הישירה לראש הממשלה, האופוזיציה בממוצע גדלה עוד, אך נעשתה מקוטבת יותר ובעיקר מפולגת יותר. עוד מפרט המאמר שורה של כלים פרלמנטריים העומדים לרשות האופוזיציה לצורך מילוי תפקידה כמו הצעות אי-אמון, שאילתות והשתתפות בדיוני ועדות הכנסת. מסקנתו היא כי כיום האופוזיציה בישראל אינה בעלת עוצמה פוליטית רבה ולכן יש לחזק את מעמדה.

אחד האמצעים שננקטו כדי להעלות את קרנה של האופוזיציה בישראל הוא עיגון מוסד ראש האופוזיציה. בשנת 2000 הועבר תיקון לחוק הכנסת המעגן בחוק את מעמדו, את סמכויותיו ואת זכויותיו של ראש האופוזיציה. במאמר "ראש לאופוזיציה או זנב לקואליציה" עוקבת דנה בלאנדר אחרי התגבשות מוסד ראש האופוזיציה בישראל ובוחנת את התפקיד בהשוואה לנהוג בדמוקרטיות אחרות ולנוכח הניסיון שהצטבר בישראל מאז חוקק החוק. המאמר מצביע על חולשת המוסד הקרוי ראש האופוזיציה בשל התנודות הרבות בכהונה בתפקיד. לטענתה מן הראוי לחזק את מעמדו של תפקיד זה כך שמי שימלא אותו ייצוק בו תוכן אופוזיציוני רחב יותר ממצע סיעתו, כלומר יקדם אינטרסים של האופוזיציה כולה כנגד "עריצות הקואליציה" וישמור על יכולת התמרון הפרלמנטרית של כל סיעות האופוזיציה.

התחושה שראש האופוזיציה אינו מייצג בהכרח את האופוזיציה כולה נשמעת גם מפיו של ח"כ לשעבר חיים (ג'ומס) אורון בריאיון שערכנו עמו לכבוד הגיליון. ח"כ אורון כיהן בכנסת 23 שנים, מהן 20 שנה כחבר אופוזיציה. בריאיון הוא מדגיש את חשיבותה של אופוזיציה לוחמת למשטר הדמוקרטי וטוען שחולשת האופוזיציה קשורה למגמת ההתפוררות של המפלגות וירידתן מנכסיהן האידאולוגיים מתוך טשטוש ההבדלים ביניהן. הוא רואה ערך רב בייצוג הציבור ובהצגת חלופה שלטונית באמצעות פעילות בשורות האופוזיציה.

מאמרי הגיליון מלמדים שבעיניהם של חברי הכנסת והמפלגות סר חנה של האופוזיציה. על אף תפקידה החיוני בדמוקרטיה ולמרות יכולת ההשפעה שלה על המדיניות והחשיבות שבעצם הצגתה של מציאות חלופית לפני האזרחים, האופוזיציה איננה קורצת לחברי הכנסת. נראה שכל עוד האופוזיציה בישראל קטנה ומפוצלת, ובעיקר כל זמן שהיא נתפסת כתחנה בלבד בדרך לקואליציה, הסיכוי שהיא תהפוך לאופוזיציה לוחמת - קלוש.