אופוזיציה פוליטית

אופוזיציה פוליטית (ובעברית "נֶגְדָּה") - התנגדות לשלטון - קיימת בכל מקום שיש בו שלטון. מבחינה רעיונית אופוזיציה היא חלק בלתי נפרד מהרעיון הדמוקרטי, כזכות הבסיסית לחופש הביטוי גם של עמדות המנוגדות לשלטון. עם זאת לא תמיד ברור מה תפקידה של האופוזיציה בחברה דמוקרטית ומה תועלתה לה. במאמר זה נטען שהאופוזיציה הפוליטית, ובייחוד האופוזיציה הפרלמנטרית, חיונית להתנהלותה התקינה של הדמוקרטיה. כמו כן נתאר כיצד מאפיינים של המערכת הפוליטית משפיעים על אופייה, על התנהגותה ועל יכולת השפעתה של האופוזיציה. אך ראשית נסביר מהי אופוזיציה פוליטית בכלל ואופוזיציה פרלמנטרית בפרט.

מהי אופוזיציה?

המילה הלועזית Opposition פירושה התנגדות. בהתאם, אופוזיציה פוליטית, במובנה הרחב, מוגדרת ככל התנגדות לשלטון המחזיק בעוצמה פוליטית או התנגדות לאופן ההפעלה של אותה עוצמה (Ionescu and de Madariaga, 1968). המונח אופוזיציה מתייחס הן לפעולה והן לגוף המבצע, ולפיכך נגדיר אופוזיציה הן כאדם או קבוצה מאורגנת המתנגדים לפעולות הממשלה ולמדיניותה, והן כמגוון הפעולות שאלה עשויים לנקוט (Friedrich, 1966).

מהגדרה כללית זו עולה שאופוזיציה פוליטית היא תופעה מגוונת, והיא עשויה להתבטא במגוון אופנים, בכל מיני זירות ועל ידי סוגים רבים של שחקנים פוליטים. בלונדל (Blondel, 1997) טוען, בהמשך לדאהל (Dahl, 1966b), שאופוזיציות נבדלות זו מזו בשלושה היבטים: סוג הגוף האופוזיציוני (בכל הנוגע לזירת הפעולה שלו), מידת לכידותה של האופוזיציה וטיב מטרותיה:

סוג הגוף האופוזיציוני: תנועות מחאה, ערוצי תקשורת המונים, מפלגות וארגונים חברתיים, כל אלה ועוד יכולים להביע התנגדות לשלטון. יתרה מכך, אופוזיציה יכולה לנבוע גם "מבפנים", מתוך סיעות במפלגת השלטון, מהביורוקרטיה או מהשלטון המקומי נגד הממשלה, ממשרד מסוים כנגד מדיניותו של משרד אחר וכיוצא בזה (Wjatr and Przeworski, 1966). חשיבותה של זירת הפעולה או סוג הגוף האופוזיציוני משתנה ממדינה למדינה. כך למשל בבריטניה הפרלמנט הוא זירת העימות הפוליטי העיקרית, ולכן האופוזיציה הפרלמנטרית, ובעיקר מפלגת האופוזיציה הראשית, היא צורת הביטוי המובהקת של התנגדות לשלטון. בשווייץ לעומת זה האופוזיציה העיקרית מקורה בארגונים ובקבוצות לחץ, המסוגלים ליזום העברת משאל עם המנוגד למדיניות הממשלה, ובדרום אפריקה האופוזיציה פועלת מתוך מפלגת השלטון ומתוך הממשלה  (Church and Vatter, 2009; Johnson, 1997; Schrire, 2008).

מידת הלכידות של האופוזיציה: היבט זה מסמל את יחסי הכוחות בין גופי האופוזיציה. אם כוחם של כמה גופים (למשל מפלגות או קבוצות לחץ) שווה, האופוזיציה מבוזרת. זה למשל המצב בארצות הברית: הפרדת הרשויות, קיומם של שני בתי הפרלמנט והפדרליזם יוצרים מצב של ריבוי אופוזיציות, שבו האופוזיציה "נמצאת בכל מקום" (Polsby, 1997: 511), אבל הגופים אינם מסוגלים כמעט להתאחד לכדי פעולה משותפת. לעומת זאת, כשקיים גוף אופוזיציוני אחד שכוחו גדול במידה ניכרת מהאחרים, האופוזיציה תיחשב מלוכדת, כפי שמתואר המצב בבריטניה (Johnson, 1997).

מטרות האופוזיציה: היבט זה מתייחס למידת המחלוקת בין גופי האופוזיציה ובין הממשלה. ככלל מקובל להבחין בין שלושה דפוסי אופוזיציה אפשריים:
א. אופוזיציה עקרונית או אנטי-מערכתית, המערערת הן על מדיניות הממשלה והן על עקרונות המשטר.

ב. אופוזיציה לויאלית, קלסית או חוקתית, המקבלת את כללי המשטר ומכירה בלגיטימיות הממשלה אך מתנגדת למדיניותה.

ג. אופוזיציה אישית או סיעתית (factional) או מצב המכונה לעתים "הסרת האופוזיציה" (elimination of opposition), שבו אין בעצם מחלוקת על המדיניות או על עקרונות המשטר, אלא רק על זהות המחזיקים בשלטון. במצב זה יש תחרות פוליטית, אך ללא מחלוקת פוליטית (Kirchheimer, 1957; Parry, 1997; Sartori, 1966).

מהי אופוזיציה פרלמנטרית?

אופוזיציה פרלמנטרית נחשבת לאופן המתקדם והממוסד ביותר של המאבק הפוליטי ולסממן חשוב ואולי אף הכרחי של הדמוקרטיה (Ionescu and de Madariaga, 1968; Lipset, 1963). המושג "אופוזיציה פרלמנטרית" מתאר בדרך כלל את סך כל המפלגות המיוצגות בפרלמנט שאינן חברות בקואליציה. לעומת זאת במושג "האופוזיציה" הכוונה למפלגה הגדולה ביותר שאינה מרכיבה את הממשלה, זו המציבה עצמה כחלופה למפלגת השלטון, בייחוד במדינות כדוגמת בריטניה, שבהן יש שתי מפלגות גדולות - אחת בממשלה ואחת באופוזיציה (Morgenstern et al., 2008; Norton, 2008).

לאופוזיציה הפרלמנטרית שלושה תפקידים עיקריים: להעביר ביקורת על הממשלה; לפקח על פעולותיה; ולהציג חלופה שלטונית מהימנה. עוד ביכולתה להגן על מיעוטים, לייצג אינטרסים שונים מאלה שמייצג הרוב, לשמש כצינור להעברת מידע פוליטי ולאפשר שיח פוליטי (Sartori,1966).

חשיבותה של האופוזיציה הפרלמנטרית

מה מייחד את האופוזיציה הפרלמנטרית משאר ביטויי ההתנגדות לשלטון? כיום קבוצות אינטרס וארגונים גדולים משתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות וביישומן, ערוצי תקשורת ההמונים מעצבים את דעת הקהל, והאזרח הפשוט יכול להשמיע קולו ולהשפיע בקלות באמצעות האינטרנט. האם עדיין יש חשיבות לייצוג דעת המיעוט על ידי מפלגות וחברי פרלמנט? לטענתי ולטענת חוקרים רבים בהחלט כן, ולכך כמה סיבות:

• האופוזיציה הפרלמנטרית חיונית לשימור אחריות הדיווח (accountability) של השלטון. כגוף נבחר, הנשען על אותה לגיטימציה כמו השלטון, למפלגות האופוזיציה המבקרות את הממשלה ומפקחות עליה מעמד כבד משקל יותר מכל גוף בלתי-נבחר כדוגמת פקידי מדינה או עיתונאים (Helms, 2008).

• מפלגות האופוזיציה הן הגוף האופוזיציוני היחיד שאינו רק מתנגד לשלטון הקיים, אלא גם שואף לשלוט במקומו, לפחות בדרכים חוקיות. לכן ללא מפלגות אופוזיציה לא יוכלו האזרחים לבחור בין השלטון הקיים לשלטון חלופי ולא יוכלו להפיל את הממשלה שאליה הם מתנגדים (Dahl, 1966a; Christiansen and Damgaard, 2008). במילים אחרות, אופוזיציה פרלמנטרית איננה רק התנגדות, ביקורת ופיקוח. היא המיסוד של האפשרות המתמשכת לחלופה שלטונית (Johnson, 1997: 487).

התנהגות האופוזיציה הפרלמנטרית והגורמים המשפיעים עליה

האופוזיציה אינה פועלת בחלל ריק, והתנהגותה, מידת לכידותה בהתנגדותה לממשלה, עוצמת ההתנגדות ויכולתה להשפיע על מדיניות הממשלה מושפעות מההקשר שהיא פועלת בו. אפשר לזהות ארבעה סוגי מאפיינים המשפיעים על אופי האופוזיציה: מאפייני החברה, המסגרת הפוליטית הנקבעת על ידי מערכת המפלגות, המסגרת המוסדית הקובעת אילו כלים עומדים לרשות האופוזיציה ומערכת השיקולים האסטרטגיים הקובעים את יחסה של האופוזיציה לממשלה.

• מאפיינים חברתיים: ככלל, ככל שהקונצנזוס בחברה רחב יותר, מרחב הפעולה של האופוזיציה מצטמצם ולהפך: בחברות משוסעות מרחב המחיה של האופוזיציה גדול יותר. במדינות בעלות קונצנזוס רחב רוב החוקים והממשלות יהיו מקובלים על רוב האזרחים. עם זאת, קונצנזוס רחב מביא לידי כך שהמעטים המתנגדים לממשלה ולחוקיה צפויים להתקבל בהבנה פחותה, ומרחב האפשרויות שלהם להתבטא קטן יותר. לכן במדינות בעלות קונצנזוס רחב היכולת לבטא התנגדות לקונצנזוס תהיה מוגבלת בהשוואה למדינות בעלות קונצנזוס מצומצם (Dahl, 1965). מכאן משתמע שבמדינות בעלות קונצנזוס חברתי רחב אנו צפויים לראות אופוזיציה עם יכולת מועטה להשפיע על מדיניות הממשלה.
  גם מספר השסעים החברתיים (דתי, לשוני, אתני, לאומי, כלכלי, אידאולוגי וכו') והאופן שהם מחזקים זה את זה או מצטלבים ו"חותכים" זה את זה משפיעים על האופוזיציה. קיומן של תת-קבוצות רבות ומוגדרות היטב עשוי להגביר את עוצמת המאבק, אך  עשוי גם להביא את האליטות לידי ההבנה בדבר הצורך לשתף פעולה זו עם זו (Blondel, 1997; Lijphart, 1969).
• מערכת המפלגות: אופייה של מערכת המפלגות (דו-מפלגתית או רב-מפלגתית), הנגזר מההרכב החברתי, הוא גורם חשוב בעיצובה של האופוזיציה. ככל שהמדינה הומוגנית יותר, ככל שתת-הקבוצות בחברה מוגדרות פחות וככל שניתן לקבץ את העמדות בחברה לשני צְבירים או אשכולות עיקריים, כך ייווצרו שתי מפלגות גדולות שאחת מהן תרכיב את הממשלה והאחרת תהיה האופוזיציה העיקרית ותציג עצמה כממשלה חלופית (Dahl, 1965; Blondel, 1997). בבריטניה למשל האופוזציה נוהגת להקים "ממשלת צללים", שבמסגרתה מחולקים בין מנהיגיה של המפלגה תחומי אחריות החופפים למשרדי הממשלה, וכל "שר צללים" אחראי להציג לפני הציבור את המדיניות החלופית של האופוזיציה בתחום אחריותו. ואולם כאשר קיימים במדינה קבוצות רבות ושסעים המחזקים זה את זה, אלה ייטו לייצר מערכת מרובת מפלגות, שבה הממשלה מורכבת מקואליציה של מפלגות או ממפלגה המחזיקה במיעוט של מושבי הפרלמנט, והאופוזיציה תהיה מורכבת ממפלגות אחדות. אופוזיציה כזאת עשויה להיות מפולגת ולעתים -  כשמפלגות הקואליציה נמצאות במרכז המפה הפוליטית - אף מפוצלת בין מפלגות קיצון מהשמאל ומפלגות קיצון מהימין. אופוזיציה כזאת לא תוכל בדרך כלל להציג חזית אחידה מול הממשלה ולא תוכל להציג עצמה כממשלה חלופית, שכן אין מדובר במפלגת אופוזיציה אחת הטוענת לשלטון, אלא בכמה מפלגות שלרוב מתחרות לא רק בממשלה, אלא גם זו בזו. חוסר התיאום בין מפלגות האופוזיציה אינו מאפשר להן להציג מדיניות אחידה וגם לא לחלק ביניהן תיקים בממשלת צללים. גם אם יש מפלגת אופוזיציה עיקרית המבקשת להקים ממשלת צללים, במערכת שכזאת היא תתקשה לעשות זאת משום שהרכב הממשלות נקבע רק לאחר משא ומתן ואינו ידוע מראש, כך שכל ניסיון להציג לפני הציבור ממשלת צללים חלופית בסגנון הבריטי לא יהיה אמין.
  
  מערכת המפלגות מושפעת גם משיטת הבחירות לפרלמנט. ככל ששיטת הבחירות רוביתשיטת בחירות רובית יותר ככל שהיא מעניקה יתרון רב יותר למפלגות הגדולות. השיטה הרובית המקובלת ביותר היא שיטת המחוז החד-נציגי ברוב פשוט (Plurality Single Member District), שבה כל המדינה מחולקת למחוזות, וכל מחוז בוחר נציג אחד. הנציג הנבחר הוא המועמד שקיבל את מרב הקולות. יותר, מספר המפלגות המיוצגות קטן. מפלגות מעטות יביאו בדרך כלל לידי אופוזיציה מאוחדת ומלוכדת (Blondel, 1997). לעומת זאת, כללים המגבירים את שוויון ההזדמנויות הפוליטי בין מפלגות גדולות לקטנות ובין אלה בממשלה ובין אלה באופוזיציה - כדוגמת שיטת הבחירות היחסית ומימון מפלגות - מאפשרים קיום מערכת מפלגות רב-מפלגתית ואופוזיציה מרובת מפלגות (Giulj, 1981; Helms, 2008).
  
  מערכת המפלגות משפיעה על כוחה של האופוזיציה גם בכך שהיא משפיעה על גודל הממשלה. ככל שהממשלה קטנה יותר והאופוזיציה גדולה יותר, כך השפעתה של האופוזיציה גדלה בדרך כלל. בייחוד הדברים אמורים כשהממשלה היא ממשלת מיעוט. במצב זה האופוזיציה יכולה להשפיע על מדיניות הממשלה בשתי דרכים: ראשית, היא עשויה להשיג ויתורים מהממשלה בתמורה לתמיכה בה; שנית, היא יכולה להשפיע בעקיפין בכך שהממשלה תצפה את תגובותיה ותשנה את המדיניות המוצעת בהתאם (Christiansen and Damgaard, 2008). לעומת זאת, כשמדובר בממשלה רחבה מאוד, סביר שהאופוזיציה תהיה קטנה וחלשה מאוד. אם מדובר בממשלת אחדות המרוכזת סביב המרכז הפוליטי, האופוזיציה תהיה לא רק קטנה, אלא גם מפולגת בין שני הקטבים הפוליטיים, וחלשה עוד יותר.
• מוסדות וכלים פרלמנטריים - יכולת ההשפעה של האופוזיציה תלויה גם ביכולתה להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות. בפרלמנטים הנבחרים בשיטת בחירה רוביות, כלומר כאלה שיש בהם בדרך כלל שתי מפלגות גדולות - האחת מפלגת הרוב בשלטון והאחרת מפלגת האופוזיציה במיעוט - הרוב יכול לקבוע מדיניות ללא שיתוף המיעוט. במילים אחרות, במדינות שבהן שיטת הבחירות נוטה ליצור ממשלה חד-מפלגתית ואופוזיציה לכידה הנטייה היא שלא לאפשר לאופוזיציה להשתתף בקביעת המדיניות. לעומת זאת, במדינות שבהן שיטת הבחירות יחסית ומאפשרת ריבוי מפלגות, הנטייה היא לשתף את האופוזיציה בקביעת המדיניות, בעיקר באמצעות עבודת הוועדות הפרלמנטריות (Powell, 1989).
  
  עוד כלים מוסדיים המעצבים את מבנה ההזדמנויות של האופוזיציה הם הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותה - שאילתות, שאלות בעל פה, הצעות לסדר היום, הגשת הצעות חוק והצבעות אי-אמון (Helms, 2008). רוב הכלים הללו - כמו זמן שאלות, הצעות לסדר היום והצבעות אי-אמון - יכולים לעזור לאופוזיציה להגדיל את החשיפה התקשורתית לעמדותיה ולאתגר את הממשלה דרך דיון ציבורי. כך למשל האופוזיציה הבריטית משתמשת בזמן השאלות ובימים המוקדשים לסדר היום של האופוזיציה בכדי לנגח את הממשלה ואת מדיניותה (Johnson, 1997). לבסוף, לרשות האופוזיציה עומדת גם האפשרות לפנות לערוצי פעולה מחוץ לכותלי הפרלמנט כמו פנייה ליועץ המשפטי לממשלה או עתירה לבית המשפט העליון או לבית המשפט לחוקה.
• היחסים עם הממשלה והשיקולים שבבסיסם - מפלגות אופוזיציה שואפות בדרך כלל לא רק להפיל את הממשלה, אלא גם לקדם מדיניות כלשהי. לפעמים הדרך לעשות זאת היא בשיתוף פעולה עם הממשלה, ולכן ישיבתה של מפלגה באופוזיציה אין משמעותה התנגדות תמידית למדיניות הממשלה. לכאורה, אם את מפלגות האופוזיציה מניע הרצון שהמדיניות המתקבלת בפרלמנט תתאם את העדפותיהן, היינו מצפים לדעת אם מפלגה תתמוך בהצעת חוק או לא לפי המדיניות המוצעת והעדפותיה של המפלגה. אבל למפלגות יש מטרות נוספות, ובעיקר שיפור (או שימור) הישגים אלקטורליים והשגת השלטון. הסכמה רבה מדי עם הממשלה עלולה לעלות למפלגת אופוזיציה בקולות בבחירות הבאות. לכן ההחלטה אם לתמוך בהצעת חוק ממשלתית תנבע ממאזן התמריצים למפלגה בין השגת המדיניות הרצויה לה ובין הדגשת ההבדלים בינה ובין הממשלה (Stecker, 2011). מנגד יש הטוענים כי דווקא בשיתוף פעולה עם הממשלה מפלגות אופוזיציה יכולות להראות לבוחריהן שהן משפיעות על המדיניות ושהצבעה להן אינה חסרת תועלת. לפי טיעון זה דווקא מפלגות שאין להן סיכוי להתחרות עם הממשלה ייטו לשתף פעולה פחות מכאלה המתחרות עם הממשלה הקיימת על השלטון (Mujica and Sanchez-Cuenca, 2006). התנגדות למדיניות הממשלה יכולה להיות גם מהלך אסטרטגי שנועד להשיג מדיניות קרובה יותר להעדפות האופוזיציה. כאשר עמדות האופוזיציה והממשלה קרובות ואף חופפות זו לזו, האופוזיציה יכולה, בכך שתכריז על שלילה גורפת של כל מדיניות הממשלה, להכריח את הממשלה להסתמך על חבריה הנמצאים קרוב למרכז, ובכך לקרב את המדיניות המתקבלת לכיוונה של האופוזיציה (Dewan and Spirling, 2011). ולבסוף חשוב גם נושא החקיקה הנדון. ככל שהנושא בולט יותר בתקשורת וככל שהעמדות השנויות במחלוקת תואמות את החלוקה בין המפלגות בממשלה לאלה שבאופוזיציה, כך תיטה מפלגת האופוזיציה להתנגד לממשלה. לעומת זאת, הסכמה בין האופוזיציה לממשלה נפוצה בנושאים סבוכים שקשה להסבירם בתקשורת, כאלה הנוגעים לאינטרס כללי ולא לציבור בוחרים של מפלגה מסוימת, וכאלה שאף מפלגה לא התייחסה אליהם במצעה (Kerr, 1978; Steinack, 2011). במילים אחרות, הנושאים הגורמים למפלגות אופוזיציה להתנגד לממשלה ללא קשר למהות הצעת החוק הם אלה שיש בהם תועלת או סיכון אלקטורליים, אלה המשפיעים על ההישגים העתידיים של המפלגות בבחירות.

סיכום

במאמר זה הסברנו מהי אופוזיציה פוליטית בכלל ואופוזיציה פרלמנטרית בפרט. הראינו מה חשיבותה והסברנו אילו גורמים משפיעים על אופייה ועל התנהגותה. אף שיש מנגנונים אחרים המוצעים כחלופה לאופוזיציה הפרלמנטרית (בהם פדרליזם, קורפורטיזם ליברלי, דמוקרטיה הסדרית ודמוקרטיה ישירה של משאלי עם),להרחבה על מנגנונים אלה ראו: Andeweg, De Winter and Müller, 2008; Church and Vatter, 2009; Dahl, 1965; Friedrich, 1966 למנגנונים אלה חסרונות ניכרים בהשוואה לאופוזיציה הפרלמנטרית. מקצתם מבטיחים השפעה וייצוג רק לסוג מסוים של קבוצות מיעוט (למשל יחידות גאוגרפיות או תת-קבוצות תרבותיות), ומקצתם יוצרים בעיות חמורות של אחריותיות ו/או חוסר שוויון פוליטי.

לנוכח היעדר החלופה לאופוזיציה הפרלמנטרית מתחדדת חיוניותה לשימור האחריותיות של השלטון, לפיקוח עליו ולקיומה של חלופה שלטונית המאפשרת לאזרח לבחור מכמה חלופות. בכך האופוזיציה הפרלמנטרית נותנת משמעות למוסד הבחירות. ללא אופוזיציה פרלמנטרית השלטון כמעט שאינו מוגבל, לאזרח אין מוצעת בחירה אמיתית ולכן דבר אינו מאיים על הממשלה שתוחלף אם לא תיענה לרצון הציבור. למעשה, בלא אופוזיציה פרלמנטרית, עצם אופיו הדמוקרטי של המשטר מוטל בספק.

מקורות

Andeweg, Rudy B., Lieven De Winter and Wolfgang C. Müller, 2008. "Parliamentary Opposition in Post-Consociational Democracies: Austria, Belgium and the Netherlands", The Journal of Legislative Studies 14 (1-2): 77-112.

Blondel, Jean, 1997. "Political Opposition in the Contemporary World", Government and Opposition 32 (4): 462-486.

Christiansen, Juul and Erik Damgaard, 2008. "Parliamentary Opposition under Minority Parliamentarism: Scandinavia", The Journal of Legislative Studies 14 (1-2): 46-76.

Church, Clive H. and Adrian Vatter, 2009. "Opposition in Consensual Switzerland: A Short but Significant Experiment", Government and Opposition 44 (4): 412-437.

Dahl, Robert A., 1965.  "Reflection on Opposition in Western Democracies", Government and Opposition 1 (1): 7-24.

Dahl, Robert A., 1966a. "Preface", in: Robert A. Dahl (ed.), Political Oppositions in Western Democracies, New Haven: Yale University Press, pp. xi-xxi.

Dahl, Robert A., 1966b. "Patterns of Opposition", in: Robert A. Dahl (ed.), Political Oppositions in Western Democracies, New Haven: Yale University Press, pp. 332-347.

Dewan, Torun and Arthur Spirling, 2011. "Strategic Opposition and Government Cohesion in Westminster Democracies", American Political Science Review 105 (2): 337-358.

Friedrich, Carl J., 1966. "Federalism and Opposition", Government and Opposition 1 (3): 286-296.

Giulj, Sylvie, 1981. "Confrontation or Conciliation: The Status of the Opposition in Europe", Government and Opposition 16 (4): 476-494.

Helms, Ludger, 2008. "Studying Parliamentary Opposition in Old and New Democracies: Issues and Perspectives", The Journal of Legislative Studies 14 (1-2): 6-19.

Ionescu, Ghita and Isabel De Madariaga, 1968. Opposition: Past and Present of a Political Institution, London: C.A. Watts & Co. LTD.

Johnson, Nevil, 1997. "Opposition in the British Political System", Government and Opposition 32 (4): 487-510.

Kerr, Henry H., Jr., 1978. "The Structure of Opposition in the Swiss Parliament", Legislative Studies Quarterly 3 (1): 51-62.

Kirchheimer, Otto, 1957. "The Waning of Opposition in Parliamentary Regimes", Social Research 24 (2): 127-156.

Lijphart, Arend, 1969. "Consociational Democracy", World Politics 21 (2): 207-225.

Lipset, Seymour Martin, 1963. The First New Nation: the United States in Historical and Comparative Perspective. London: Heinemann.

Morgenstern, Scott, Juan Javier Negri and Anibal Perez-Linan, 2008. "Parliamentary Opposition in Non-Parliamentary Regimes", The Journal of Legislative Studies 14 (1-2): 160-189.

Mujica, Alejandro and Ignacio Sanchez-Cuenca, 2006. "Consensus and Parliamentary Opposition: The Case of Spain", Government and Opposition 41 (1): 86-108.

Norton, Philip, 2008. "Making Sense of Opposition", The Journal of Legislative Studies 14 (1): 236-250.

Parry, Geraint, 1997. "Opposition Questions", Government and Opposition 32 (4): 457-461.

Polsby, Nelson W., 1997. "Political Opposition in the United States", Government and Opposition 32 (4): 511-521.

owell, G. Bingham, Jr., 1989. "Constitutional Design and Citizen Electoral Control", Journal of Theoretical Politics 1 (2): 107-130.

Sartori, Giovanni, 1966. "Opposition and Control Problems and Prospects", Government and Opposition 1 (2): 149-154.

Schrire, Robert A., 2008. "Parliamentary Opposition after Apartheid: South Africa", The Journal of Legislative Studies 14 (1-2): 190-211.

Stecker, Christian, 2011. Voting Patterns of the Parliamentary Opposition in Germany, Paper prepared for the meeting of the Italian Political Science Association in Palermo, very first draft.

Steinack, Katrin, 2011. "Two Patterns of Opposition: Party Group Interaction in the Bavarian State Parliament", The Journal of Legislative Studies 17 (1): 1-26.

Wjatr, Jerzy J. and Adam Przeworski, 1966. "Control without Opposition", Government and Opposition 1 (2): 227-239.