פוליטיקה ירוקה במעבר מהחברה אל השלטון

באבולוציה של הפוליטיקה הירוקה יש שלבים אחדים – מהתגבשותה לרעיון ועד הפיכתה למפלגה בשלטון. רעיון איכות הסביבה נמצא במעגלי השתתפות והשפעה מגוונים במרחב המדיני. ראשיתו בשינויים ערכיים בחברה, והחברה היא מעגל ההשתתפות הרחב והכולל ביותר. שינויים במעגל זה הובילו להתארגנותן של תנועות חברתיות חדשות, וחלקן היו למפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט ואף לקחו חלק בממשלה. הממשלה היא המעגל המצומצם ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר.

מעגלי השתתפות והשפעה

באבולוציה של הפוליטיקה הירוקה יש שלבים אחדים - מהתגבשותה לרעיון ועד הפיכתה למפלגה בשלטון. רעיון איכות הסביבה נמצא במעגלי השתתפות והשפעה מגוונים במרחב המדיני. ראשיתו בשינויים ערכיים בחברה, והחברה היא מעגל ההשתתפות הרחב והכולל ביותר. שינויים במעגל זה הובילו להתארגנותן של תנועות חברתיות חדשות, וחלקן היו למפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט ואף לקחו חלק בממשלה. הממשלה היא המעגל המצומצם ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר.

לחצו כאן להורדת התרשים תרשים - מעגלי ההשפעה במדינה

מאחר שיש הבדלים מכריעים בין מעגלי ההשפעה שבתוכם הופיעו הייצוגים של הרעיונות הסביבתיים, גם הייצוג עצמו - תכניו ויעדיו - שונה ממסגרת למסגרת. להלן סקירה קצרה של סוגי הייצוגים:

• תנועות חברתיות ירוקות - בתוך החברה האזרחית עלו תנועות שביטאו אינטרסים חדשים שלא זכו לבימה במסגרת המוסד. תנועות אלו נעו בין התארגנות לא מחייבת ולא הייררכית של אנשים בעלי שאיפות משותפות לבין ארגונים מסודרים המפעילים מוסדות שמקדמים את ענייניהם מלמעלה (מוסדות) למטה (פעילים).

• מפלגות ירוקות - תנועות חברתיות שהיו קבוצות שואפות להשפיע על השלטון ומתפתחות ועולות להיות מפלגות המתחרות על השלטון. גם בהתפתחות זו יש להבחין בין שתי דרגות: השלב הראשון הוא עצם קיומה של המפלגה, והשלב השני הוא כניסתה של המפלגה לבית המחוקקים והפיכתה לסיעה.

• מפלגות ירוקות בשלטון - ירוקים השותפים בקואליציה נמצאים בממשלה, שהיא המעגל המרכזי והמצומצם ביותר מבחינת השתתפות.

 מי צריך מפלגה חדשה? המעבר מתנועה למפלגה

תנועות חברתיות וקבוצות אינטרס שחרתו על דגלן את נושא איכות הסביבה החלו לפעול באמצע שנות השישים באירופה (להרחבה ראו מאמר: 'סביבתנות'). הכר לפעולתן הוא החברה האזרחית, דהיינו המרחב שבין המגזר הציבורי למגזר הפרטי. בהשוואה לקבוצות אינטרס, התנועות החברתיות ממוסדות פחות, בדרך כלל הן מושתתות על גרעין של 'משוגעים לדבר' ולא על חברים קבועים, והן פועלות לשינוי סדר היום החברתי-פוליטי. בתהליך הדרגתי שהחל בשנות השישים המאוחרות התמסדו התנועות החברתיות, שבתחילה דחו את הפוליטיקה המפלגתית, והיו למפלגות בעצמן.

זליגתן של תנועות ירוקות אל עבר הפוליטיקה הממוסדת שנגדה יצאו בעבר היא חלק מהתפתחות כוללת בזירה המפלגתית, ויש לה הסברים אחדים:

• החיים המודרניים הציבו בפני המפלגות אתגרים שהן התקשו להתמודד עמם.
• ציבור הבוחרים השתנה ונהיה משכיל יותר.
• נגישותו של הציבור למקורות ידע חלופיים, כמו אמצעי תקשורת, התרחבה.
• יכולותיו של הציבור להתאגדויות חלופיות, כמו ארגוני מגזר שלישי ותנועות חברתיות, גברו.

היחלשות כוחן של המפלגות המסורתיות היא צד אחד של המטבע, ואילו צדו השני הוא הופעתן של מפלגות עם סדר יום חדש, ועם מבנה מודרני. אחד המודלים המסבירים את התרופפות הקשרים בין האזרח לבין המפלגה הוא מודל ההיערכות מחדש (realignment), ולפיו עם השנים צמחו בחברה אינטרסים חדשים, אך הם אינם זוכים לביטוי במפלגות המבוססות. אחד הביטויים לאינטרסים האלה הוא המפלגות הירוקות, שצמחו בחברה המערבית אל תוך מציאות של שלום ורווחה כלכלית. האינטרסים החדשים שלא זכו לייצוג מוסדי התגבשו לכדי תנועות, ומארגונים שמטרתם להשפיע הן נהפכו למפלגות שמטרתן לשלוט. בעקבות זאת המפלגות הוותיקות, המייצגות נושאים מסורתיים, נאלצו לפנות מקום למפלגות חדשות המבטאות נושאים שהעניין בהם הולך ומתגבר.

תהליכי המעבר של גופים ירוקים אל תוך הזירה הפוליטית לוו באתגרים אחדים, והעיקרי והעקרוני שבהם היה הצורך להצדיק את המעבר ממסגרות חוץ-פרלמנטריות קוראות תיגר אל תוך העשייה הפוליטית המוסדית. התנועות הירוקות היו חלק מ'פוליטיקה חדשה' שהתפתחה בתגובת-נגד לפוליטיקה הממוסדת (על פוליטיקה חדשה ראו מאמר: 'סביבתנות'). ההייררכייה של המוסדות המפלגתיים, הביורוקרטיה הפנימית, השאיפה לכוח, ההנעה מתוך אינטרסים וחוסר הנגישות, אלו מאפייני הפוליטיקה הישנה, ועליה קראו תיגר הארגונים החברתיים, והירוקים בתוכם. לפיכך השתתפות במערכת הפוליטית הממוסדת נתפסה במובנים רבים כנטישה של הערכים המרכזיים של כלל הארגונים החברתיים וכמתן לגיטימציה למוסדות הפוליטיים. כדי לעשות זאת היו צריכים הארגונים להצדיק את המהלך קודם כול בפני עצמם ובפני חבריהם למחנה.

על פי טלשיר (2002) המפלגות הירוקות הצדיקו את המעבר אל הפוליטיקה הממוסדת בדרכים אחדות:

• המעבר למפלגה הוא הבררה היחידה. הפעילות של התנועות הירוקות מחוץ למסגרת השלטון לא השפיעה על המדיניות, והדרך היחידה לקדם סדר יום סביבתי הוא מבפנים.
• מפלגה היא רק אמצעי פעולה אחד מתוך שלל האמצעים שארגונים ירוקים יכולים לנקוט. לפיכך המרכז נשאר אלטרנטיבי, אך בו בזמן הוא יכול להשתמש באמצעים מוסדיים כמו מפלגות ותביעות משפטיות.
• המפלגה הירוקה עצמה תהיה קריאת תיגר. לא רק שהמפלגה החדשה תעלה על סדר היום תוכן שונה, אלא גם המבנה שלה יערער את המבנה המפלגתי הקיים. היא תתפקד בתור מפלגה אנטי-מפלגתית, והפעילים (Grassroots) הם שיקבעו את סדר יומה. קריאת התיגר מתבטאת גם בדחיית הציר המסורתי של ימין-שמאל בטענה שהמפלגות הירוקות הן 'לא ימין ולא שמאל אלא קדימה'.

המעבר מארגון למפלגה וההתמודדות על השלטון מצריכים שינויים ארגוניים, כמו מַעבר לחשיבה המכוונת לתחרות אלקטורלית וליצירת קהל בוחרים. אל השינויים הארגוניים המשפיעים באופן מהותי על אופי הירוקים מצטרף גם הצורך בשינוי תוכני שמשמעו עיצוב אידאולוגיה פשרנית יותר המסוגלת למשא-ומתן.

הכניסה לשלטון

המעגל הפנימי ביותר של השתתפות והשפעה הוא השלטון - הגרעין המדיני - ובו ההחלטות מתקבלות והמדיניות מעוצבת. הכניסה לבית הנבחרים היא רק צעד אחד בדרך להשפעה, ולפעמים היא היעד הרחוק ביותר שמפלגה משיגה. לא תמיד מפלגת השלטון צריכה שותפים, ולא תמיד נדרשים לה כל השותפים בכוח. לדוגמה בבריטניה, שבה נהוגה השיטה הרובית, המייצרת שתי מפלגות גדולות, מפלגת השלטון אינה זקוקה לשותפוֹת קואליציוניות, ובמקרה כזה למפלגה ירוקה אין סיכוי להשתתף בשלטון.

עוד סיבות להישארותה של מפלגה ירוקה מחוץ לקואליציה:

• אם הנושא הסביבתי אינו מרכזי במדינה.
• אם גודלה של המפלגה זניח.
• אם המפלגה מצהירה כי היא תקדם סדר יום רדיקלי מבחינה סביבתית ואי-אפשר להגיע עמה לפשרות ולנסח קווי יסוד.

מנגד, למפלגות ירוקות יש גם יתרונות, שכן לא תמיד יש להן עמדה עקרונית בנושאים לא סביבתיים, והדבר מקל על המשא-ומתן.

השר הירוק הראשון התמנה ב-1995 בפינלנד, שם היו הירוקים חלק מהקואליציות משנת 1995 עד שנת 2002, ושוב ב-2007. בגרמניה היו הירוקים שותף בכיר בממשלותיו של שרדר בין 1998 ל-2005, ומנהיגם יושקה פישר היה שר חוץ - המשרה הרמה ביותר שהגיע אליה פוליטיקאי ירוק. באיטליה היה לירוקים נציג בממשלת המרכז-שמאל בשנים 1996-2001, ושוב מ-2006. באוסטריה אמנם עדיין לא כיהן שר ירוק, אך המפלגה היא השלישית בגודלה בפרלמנט (21 מתוך 183 מושבים). בניו זילנד (מאז שנת 1999) הירוקים אינם חלק פורמלי מהממשלה, אם כי הם מספקים לה תמיכה חיצונית תמורת השפעה על מדיניות (Toleration). לירוקים אין ולו מושב אחד בקנדה (למרות תמיכה של קרוב ל-4.5%), באוסטרליה (למרות תמיכה של למעלה מ-7%) ובבריטניה (עם תמיכה של 1%).

לחצו כאן להורדת הטבלה - המדינות שהשתתפו בהן הירוקים בשלטון

* קואליציית בתר-בחירות (post-election coalition) - מפלגת הירוקים מצטרפת לקואליציה לאחר הבחירות, בשני סוגי קואליציה:

• קואליציה מינימלית אשר זקוקה למנדטים של הירוקים.
• קואליציה עודפת שאינה זקוקה למנדטים של הירוקים.

** קואליציית טרום-בחירות (pre-election coalition) - מפלגת הירוקים מצטרפת לאיחוד של מפלגות אחדות המתמודדות בבחירות ברשימה אחת.

*** הצטרפות (co-optation) - נציג של מפלגה ירוקה מצטרף לממשלה, לאו דווקא עם תשתית מפלגתית מאחוריו.
מקור: Rihoux and Rüdig, 2006: 5-7

ב-14 ממדינות אירופה מפלגת הירוקים נכנסה לקואליציה והשתתפה בשלטון, באופנים כאלה ואחרים, נוסף על מפלגות ירוקים שתמכו בממשלה מחוצה לה, כמו בשוודיה, וכן בניו זילנד, אשר מחוץ לאירופה. מרבית המדינות שהשתתפו בממשלותיהן מפלגות ירוקים הן מדינות מזרח אירופה, בתקופה שמיד לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי.

אפשר לזהות דפוסי פעולה שונים בין המפלגות הירוקות במזרח אירופה ובמערבה. במזרח אירופה פוליטיקאים ירוקים מובילים צורפו לממשלה (co-opted) ולעתים נשארו להשתתף בה גם בלא ייצוג פרלמנטרי רחב. כך היה באוקראינה, גאורגיה, אסטוניה, לטביה, בולגריה ורומניה. היו מקרים (בגאורגיה ובבולגריה) שבהם נציגים ירוקים בממשלה פרשו מהמפלגה הירוקה כדי להצטרף למפלגה חדשה. לעומת זאת המפלגות הירוקות במערב צמחו מתוך מעבר מתנועה למפלגה, ולפיכך שורשיהן עמוקים יותר בעשייה הפוליטית.

מתוך 14 המדינות, רק בגרמניה המפלגה הייתה שותפה משמעותית בממשלה: מפלגת הירוקים שם הייתה היחידה שזכתה למעמד של מפלגת ציר, וארבע שנים מאוחר יותר הירוקים היו השותף היחיד בקואליציה. היחידים שהתקרבו למעמד זה היו הירוקים בבלגיה, לאחר ששתי המפלגות הירוקות שם חברו זו לזו.

הדלטון משחית?

השפעת ההשתתפות בשלטון על המפלגות הירוקות
כניסתן של מפלגות ירוקות לשלטון מלווה בשינויים:

שינויים אידאולוגיים: הכניסה לשלטון דורשת מהמפלגות למתן את תביעותיהן בנושאים סביבתיים לאומיים, וכן בנושאי חוץ, כמו נושא הגרעין. מפלגה שרוצה להיות מוזמנת להשתתף בקואליציה אינה יכולה להיאבק ולהתבטא במידה ובאופן שארגון עצמאי ייאבק למען דעותיו. לדוגמה, לירוקים בגרמניה היו יחסים מתוחים עם הארגונים הסביבתיים בכל הנוגע לסוגיית הגרעין: הירוקים הגרמנים השתדלו במיוחד להחליש את הקשרים הישנים שלהם לתנועות נגד הגרעין, תנועות השלום, וכן הם הכחישו כל קשר עם התנועות החדשות נגד הגלובליזציה.

שינויים ארגוניים: מפלגה בקואליציה מעריכה מחדש את מטרותיה, דרכי פעולתה ומידת היעילות שלהן בהשגת המטרות. הדבר בולט בעיקר לאחר הפעם הראשונה שבה המפלגה משתתפת בממשלה, ובאור ההצלחה והשינוי במעמד המפלגה היא מתכננת מחדש את מטרותיה ומתאימה אותן למציאות.

ירוק בזירה הפוליטית

במחקר יש ניסיונות אחדים להגדיר את התנאים להצלחת המפלגות הירוקות ולפתח יכולות חיזוי על סיכוייהן להיכנס לממשלה. הצלחה יכולה להיות תוצר של תנאים מצטברים:

• שיטת בחירות - שיטת בחירות יחסית שיוצרת מערכת רב-מפלגתית ומצריכה שיתוף פעולה קואליציוני פותחת פתח לשיתופן של מפלגות ירוקות. לדוגמה, שינוי

    שיטת הבחירות באיטליה ובניו זילנד השפיע על המפלגות הירוקות.

• ניסיון לאומי - התמודדות עם מציאות, כמו משבר גרעין, עשויה לעודד מודעות ירוקה ולהשפיע על היכללותה של איכות הסביבה בנושאי ההצבעה.

• עמדותיה של המפלגה - מידת הנכונות של מפלגה ירוקה להתפשר, במיוחד בנושאי חוץ וכלכלה, וקבלת מדיניות הממשלה משפיעות על הנכונות של מפלגת השלטון להכניס אותה לממשלה ועל הנכונות של מפלגות אחרות להשתתף אתה בקואליציית טרום-בחירות. מפלגה רדיקלית אינה יכולה לצפות אלא לתמיכה מבחוץ.

ישנם הסברים נוספים, ולכל אחד היתרונות והחסרונות שלו. בכל מקרה אין הסכמה בעניין המשתנים המשפיעים על המפלגות הירוקות, אך יש הסכמה בעניין אחד: חולשתן של המפלגות הירוקות. לחולשה זו יש סיבות אחדות:

• תלות במפלגות אחרות שיזמינו אותן להשתתף בקואליציה.

• בחלק מהמדינות (במיוחד בדרום אירופה) הירוקים נכנסים לממשלה בקואליציית טרום-בחירות, ודרך זו מצריכה התחשבות בסיעות אחרות בעת משא-ומתן קואליציוני.

• הסתמכות על קהל בוחרים מצומצם שבדרך כלל אינו נמצא בעמדות כוח כלכליות.

הסביבה היא של כולם, אך את מי היא מעניינת?

ההגנה על הסביבה תורמת לכל בני האדם, אך למרות הטווח הרחב של קהל בוחרים פוטנציאלי המפלגות הירוקות אינן נהנות מתמיכה רחבה.

אחד ההסברים הבסיסיים לכך הוא השתייכותן של המפלגות הירוקות למה שמכונה 'פוליטיקה פוסט-מטריאליסטית' (להרחבה ראו מאמר: 'הדאגה לאיכות הסביבה, לשימור הטבע ולמרקם האקולוגי'); פוליטיקה זו יכולה להתקיים רק במציאות שבה איומים מסורתיים, כמו איומים של ביטחון פיזי או סוציאלי, נחלשים. לפיכך במדינות שסוגיות ביטחון עדיין ממלאות בהן מקום מרכזי (כמו ישראל) אזרחים שטרם התפנו לעסוק ברווחה רואים בענייני סביבה נושא בלא השלכות דחופות, ולפיכך, כשיש נושאים בוערים, אין סיבה 'לבזבז' עליהם את הקול. (להרחבה ראו מאמר: 'פוליטיקה ירוקה בישראל')

אך גם במדינות במצב של שלום ורווחה כלכלית, קהל הבוחרים של הירוקים מצומצם, ונמנים בו בעיקר אנשי חינוך ובריאות וצעירים בעלי השכלה גבוהה. אפשר להסביר זאת בהיות המפלגה מפלגת נישה, מפלגה של נושא אחד, וכן בשל התפיסה שההצבעה בעבור מפלגה זו היא הצבעת מחאה. הצבעת מחאה מביאה לתוצאות במערכת בחירות אחת, אך אין היא מנבאת דפוסי הצבעה קבועים, ולא נאמנות מפלגתית.

נוסף על כך, נושאי איכות הסביבה נופלים קרבן ל'דיפוזיה של אחריות': היות שהם במעייניהם של הכול, אף אחד אינו רואה עצמו אחראי לדאוג להם, ויש הנחה שמישהו אחר כבר ידאג להם או שכל מעשה הוא כטיפה בים, והוא לא יתרום דבר לאיכותה של הסביבה.

מקורות

אריאן, אשר, ניר אטמור ויעל הדר, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2006: תמורות במערך המפלגות בישראל - התפוררות או היערכות מחדש, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ישי, יעל, 2003. בין גיוס לפיוס: החברה האזרחית בישראל, ירושלים: כרמל.

רובינשטיין, אלון, 2005. 'מסמך רקע בנושא המפלגות בעידן החדש', ירושלים: מרכז מחקר ומידע בכנסת, כ' בשבט תשס"ה, 30 בינואר.

Jordan, Grant., William A. Maloney, and Andrew M. McLaughlin, 1992. 'Insider, Outsider and Political Access?', British Interest Group Project Working Paper no. 3, University of Aberdeen.

Rihoux, Benoît, 2006. 'Governmental Participation and the Organizational Adaptation of Green Parties: On Access, Slack, Overload and Distress', European Journal of Political Research, 45: 69-98.

Rihoux, Benoît, and Wolfgang Rüdig, 2006. 'Analyzing Greens in Power: Setting the Agenda', European Journal of Political Research, 45: 1-34.
Talshir, Gayil, 2002. The Political Idiology of Green Parties, N.Y.: Palgrave.