פוליטיקה ירוקה בישראל

מאז שנות התשעים של המאה העשרים אפשר לזהות בישראל תהליכים המעודדים את צמיחתו של שיח פוליטי, ובהם עלייה ברמת החיים וברמת ההשכלה. אחד הנושאים הבולטים בשיח הפוליטי החדש הוא איכות הסביבה (פוליטיקה ירוקה). מאמר זה סוקר זירות פעולה שונות של הפוליטיקה הירוקה – החברה האזרחית, המפלגות, הכנסת והממשלה.

מאז שנות התשעים של המאה העשרים אפשר לזהות בישראל תהליכים המעודדים את צמיחתו של שיח פוליטי, ובהם עלייה ברמת החיים וברמת ההשכלה. אחד הנושאים הבולטים בשיח הפוליטי החדש הוא איכות הסביבה (פוליטיקה ירוקה). מאמר זה סוקר זירות פעולה שונות של הפוליטיקה הירוקה - החברה האזרחית, המפלגות, הכנסת והממשלה.

מבוא: האם ישראל בשֵלה לפוליטיקה ירוקה?

סוגיית איכות הסביבה היא אחד הנושאים שמאפיינים את סדר היום של 'הפוליטיקה החדשה', כלומר פוליטיקה שחל בה שינוי בסולם הערכים של האזרחים: מערכים חומרניים לערכים בתר-חומרניים (ראו המאמר 'סביבתנות'). 'פוליטיקה חדשה' צומחת על מצע של שינויים בחברה ובכלכלה, ובהם עלייה ברמת החיים, עיור, ניידות חברתית, התרבות ארגונים וולונטריים, התרחבות ההשכלה בכלל וההשכלה האקדמית בפרט וגידול והתרחבות של התקשורת ומקורות המידע. במדינת ישראל החלו תהליכים כגון אלו בשנות התשעים של המאה העשרים, והם מעודדים בה את צמיחתו של שיח פוליטי, שהנושאים הבולטים בו הם שוויון זכויות ונושאי איכות סביבה (ישי, 1999).

אמנם תהליכים אלו מתרחשים במדינת ישראל, ואולם ראוי להוסיף כי בשונה ממדינות אירופה, שבהן הפוליטיקה הירוקה מתחזקת (ראו המאמר 'פוליטיקה ירוקה במעבר מהחברה אל השלטון'), בישראל השיח הפוליטי עדיין מרוכז בסוגיות חוץ וביטחון וחברה וכלכלה, ונושאי איכות הסביבה נדחקים לשוליים. עם זאת, בשני העשורים האחרונים מקומם של סוגיית איכות הסביבה ושיקולים סביבתיים גדל והולך הן בתהליכי קבלת ההחלטות הן בתודעת הציבור. סקרים שנערכו בשנות התשעים העידו שהישראלים מגלים עניין באיכות הסביבה ורבים רואים בה סוגיה חשובה שיש להקצות לה תקציבים ולהטיל מיסוי כדי לקדמה.

מאמר זה סוקר זירות פעולה שונות של הפוליטיקה הירוקה בישראל: החברה האזרחית, המפלגות, הכנסת והממשלה.

פוליטיקה ירוקה בחברה האזרחית

בשנת 2002 פעלו כ-160 ארגונים וולונטריים שאינם ממשלתיים ואינם פרטיים (ארגוני מגזר שלישי) שעניינם איכות הסביבה, לעומת כשמונים ארגונים בשנת 1996. כלומר, בתוך שמונה שנים הוכפל מספרם. למרות הגידול החד, עדיין שיעור הארגונים הירוקים בסך כל ארגוני המגזר השלישי הוא פחות מאחוז.

רוב מקורות המימון של הארגונים הם פילנתרופיים ועצמאיים, כלומר דמי החבר, ויש מגמה של ירידה בהשתתפות המדינה במימונם. חלק מהארגונים אינם חפצים בסיוע ממשלתי, כדי שיוכלו לשמור על עצמאותם ועל חופש הפעולה שלהם.

בישראל, בדומה לשאר מדינות המערב, הפעילים בארגונים אלו הם בני המעמד הבינוני-גבוה ובעלי השכלה גבוהה. נוסף על כך נמצא קשר בין עמדות ליברליות בנושאים כמו שוויון בין המינים לבין תודעה סביבתית, דאגה לנושאים סביבתיים ונכונות לתשלום מסים ולהשקעות ציבוריות בנושאים סביבתיים.

את ראשית המאבק על איכות הסביבה בישראל בחברה האזרחית אפשר לזהות עם הקמת מלר"ז (המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום), בעקבות חקיקת החוק למניעת מפגעים (1961) הידוע בשם 'חוק כנוביץ''. בהיסטוריה הפוליטית החוק מוצג בתור דוגמה לחקיקה ריקה מתוכן, משום שלא תוקנו התקנות הדרושות לביצועו. אנשי קבוצת מלר"ז החליטו לאכוף את החוק שאסר על רעש, ריחות וזיהום אוויר. הקבוצה גם עמדה בראש המתנגדים להרחבת תחנת הכוח של חברת החשמל ברידינג ב-1965, ובמהלך שנות השבעים היא הייתה לכתובת בעניין מטרדים סביבתיים.

גופים ירוקים בחברה האזרחית פועלים במגוון דרכים, ואפשר לסווגם בחלוקות אחדות:

דרכי פעולה: מתונות או רדיקליות

דרכי הפעולה המתונות כוללות פגישות עם נציגי שלטון, פרסום בתקשורת, כתיבת מכתבים למקבלי החלטות, ארגון הפגנות ברישיון, פעולות משפטיות ומעורבות בוועדות התכנון. הגישה המתונה חותרת להידברות עם הרשויות ולהשגת פשרה. דרכי פעולה רדיקליות משמען שימוש בפעולה פוליטית לא מקובלת (הפגנה פרובוקטיבית, לדוגמה כבילה לדחפורים כדי למנוע סלילת כביש) והתנגדות לפשרה.

רוב הארגונים הירוקים בישראל אינם קוראים תיגר על מדיניות הממשלה ואינם נוקטים אמצעים רדיקליים לוחמניים בפעולתם, אלא מאמצים דרכי פעולה מתונות.

אופי הארגונים: ממסדי או עצמאי
השאלה אם ארגון הוא ממסדי או עצמאי יכולה להיבחן בשתי רמות:
אופי פעולתו - האם הוא שלוחה של השלטון או קורא תיגר על מדיניות הממשלה?
מקורות מימון - האם הוא נשען על תמיכה ממשלתית או על מימון ממקורות פילנתרופיים ועצמאיים?

בעבר הייתה החברה להגנת הטבע ארגון ממסדי שנתמך בתקציבים ממשלתיים וראה בעצמו חלק אינטגרלי ממוסדות המדינה. אולם עם התחזקות החברה האזרחית בשנות השמונים השתנה אופי פעולתו: ומשיתוף פעולה עם הממסד קיבל הארגון תפקיד של קריאת תיגר והפעלת לחץ על הממשלה.

מאז הקמתה ב-1954 ועד אמצע שנות השמונים החברה להגנת הטבע נטלה לעצמה תפקיד לאומי של הנחלת האהבה לארץ ולטבע בציבור. שיתוף הפעולה בינה ובין הממשלה הביא להקמת שמורות טבע ולהיווצרות הגוף המפקח 'רשות שמורות הטבע והגנים' ב-1963. מאמצע שנות השמונים התחזקה המודעות הסביבתנית של הארגון, ובמקום לקדם אינטרסים לאומיים, הדגש הועבר להגנה על הסביבה, ושינוי זה היה כרוך במאבקים נגד החלטות ממשלה, במחאה ציבורית, בעתירות לבתי המשפט ובהצגת התנגדויות בוועדות התכנון. עם זאת, החברה להגנת הטבע עדיין נוקטת גישה מתונה של שיתוף פעולה עם הממסד, והיא בעלת מעמד מייעץ בקבלת החלטות.

דוגמה לגוף אחר, עצמאי מבחינת מקורות המימון, נוקט דרכי פעולה מתונות וקורא תיגר על הממסד, אך הוא שותף לתהליכי קבלת ההחלטות, היא אגודת 'אדם טבע ודין - אגודה ישראלית לאיכות הסביבה'. האגודה פועלת בעיקר בפניות לבתי המשפט. היא הוקמה בשנת 1990 על ידי אנשי מקצוע מתחום המדע והמשפט וניצלה את מגמת המשפוט של הפוליטיקה והחברה ואת התרחבות החקיקה הסביבתית כדי לנהל מאבקים משפטיים למען איכות הסביבה. האגודה פועלת בשיתוף ארגונים מקומיים ומספקת להם ייעוץ וייצוג משפטי. בדומה לארגונים אחרים העוסקים באיכות הסביבה, גם היא שומרת על עצמאותה, ומקורות המימון שלה הם תרומות ודמי חבר. האגודה מפרסמת מדי שנה בשנה דוח עוני סביבתי ומפעילה קו ירוק לפניות הציבור בנוגע למפגעים סביבתיים. במהלך שנות קיומה קָצרה האגודה הצלחות, למשל בטיפול בשפכים עירוניים, בעתירה נגד 'מפעלי חיפה כימיקלים' בגין הזרמת שפכים שיש בהם חומציות גבוהה לנחל הקישון ועתירות בעניין בניית מרינות על קו החוף. האגודה אחראית גם ליזמות חקיקה בענייני איכות הסביבה. לדוגמה, היא ניסחה את הטיוטה הראשונית להצעת חוק אוויר נקי לישראל, תשס"ו-2006. האגודה גם מספקת ייעוץ למקבלי ההחלטות, ונציגיה משתתפים בוועדות תכנון ובוועדות ציבוריות בענייני איכות הסביבה.

ארגונים מקומיים

קיימים ארגונים רבים המוקמים אד-הוק לנוכח איום סביבתי מקומי. לדוגמה, אנז"א - אזרחים נגד זיהום אוויר - קבוצה שפעלה בחיפה במחאה על הזיהום מבתי הזיקוק ומתחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה; 'אזרחית למען הסביבה בגליל', התארגנות למען סגירת מפעל לתעשיות פטרוכימיות בעכו בשל זיהום וסכנת חומרים מסוכנים.

אחת התופעות המאפיינות התארגנויות מקומיות בנושא איכות הסביבה היא NIMBY (Not In My Back Yard), כלומר, התארגנות של קבוצות מקומיות כדי להרחיק מפגע מסוים (למשל, אתר לאיסוף פסולת או לטיהור מי קולחין) מ'החצר האחורית' שלהן. בדרך כלל הקבוצות שמצליחות להתארגן הן של אזרחים בעלי מעמד חברתי-כלכלי גבוה. כך נוצר מצב שבו בפועל החלטות על הקמת אתרים מסוכנים לסביבה מעין אלה אינן מבוססות על שיקולים סביבתיים אלא על שיקולים פוליטיים, דהיינו באיזה מקום ההתנגדות שתתעורר תהיה מעטה וחסרת כוח, ולמצער בדרך כלל מדובר באזורים שאוכלוסיותיהם חלשות מבחינה כלכלית ופוליטית ושמתקשות להתארגן ולהביע מחאה, וגם אם הן מביעות מחאה אין לה עצמה פוליטית בשל שוליותן בחברה (למשל, היזמה להקמת אתר הפסולת דודאים בנגב).

קואליציות של ארגונים

לעתים ארגונים ירוקים אחדים פועלים במשותף כדי להעצים את כוחם. למשל, קואליציית הארגונים 'ירושלים בת קיימא' ניהלה מאבק לשימור יער ירושלים ונאבקה נגד אישור 'תכנית ספדיה' לבנייה במערב העיר (התכנית אכן נדחתה במועצה הארצית לתכנון ובנייה באפריל 2007).

איכות הסביבה ושיתוף אזרחים

נושא איכות הסביבה תורם לשיתוף אזרחים בתהליכי קבלת החלטות. על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, הרשות המקומית נדרשת לספק לאזרחים מידע על אודות תכנית תכנון עיר, ומי שרואה עצמו נפגע מן התכנית רשאי להגיש התנגדות, וההתנגדות נדונה בוועדה המחוזית. ואולם, מחוק זה מתברר ששיתוף האזרחים נעשה רק בדיעבד, בשלב שהתכנית כבר קיימת, ולא בשלב עיצוב התכנית, אם כי ישנן רשויות שמעודדות שיתוף של אזרחים וארגונים ירוקים גם בשלב התכנון.

אחד השינויים המשמעותיים שחלו בנושא התכנון בשנים האחרונות הוא עיגון חובה חוקית לייצוג של גופים ירוקים בוועדות התכנון המחוזיות ובוועדות ציבוריות בנושא איכות הסביבה (חוק ייצוג גופים ציבוריים שעניינם בשמירת איכות הסביבה [תיקוני חקיקה], תשס"ג-2002).

עוד דוגמה היא 'ועידת האזרחים'. זוהי יזמה מאורגנת של שיתוף אזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות בנושאים מורכבים, דיונים שבדרך כלל מומחים בלבד משתתפים בהם, ומטרתה לגבש עמדה אחראית ומוסכמת של אזרחים בעניין. נושא איכות הסביבה, שקרוב ללבם של אזרחים רבים, מתאים ליזמה מעין זו, שכן היא תורמת לחיזוק ההיבט הדמוקרטי של תהליך קבלת ההחלטות בענייני תכנון. ועידת האזרחים הראשונה בישראל נערכה בשנת 2000 ועסקה בעתיד התחבורה, ובמהלכה קבוצה של אזרחים נפגשה עם מגוון מומחים, נציגי ארגונים ירוקים ונציגי חברות הקשורים בנושא התחבורה והוציאה תחת ידה דוח המלצות מוסכם.

לסיכום, החברה האזרחית משמשת זירה מרכזית לפעילות ארגונים ירוקים בישראל ברמה המקומית והארצית. רוב הארגונים הירוקים מאמצים דרכי פעולה מתונות, משתלבים בתהליכי קבלת ההחלטות או עותרים לבתי המשפט כדי לשנות החלטות ולעורר מודעות לנושא.

פוליטיקה ירוקה במפלגות ובבחירות

התמודדות במישור הלאומי

באירופה מאז שנות השמונים מפלגות ירוקות השתלבו בפרלמנטים ואף היו חברות בקואליציות ממשלתיות (ראו המאמר 'פוליטיקה ירוקה במעבר מהחברה אל השלטון'), ואילו בישראל עד היום לא זכתה מפלגה ירוקה לייצוג בכנסת.

בשנת 1999 התמודדה בפעם הראשונה 'מפלגת הירוקים לאיכות החיים והסביבה בישראל' בבחירות לכנסת, אך היא לא עברה את אחוז החסימה (ראו לוח 1). בצד מפלגת הירוקים הופיעה מפלגת 'עלה ירוק', שהנושא העיקרי במצעה היה לגליזציה של סמים קלים, והיא הציגה את עצמה גם כמפלגה ירוקה. בבחירות אלו התמודדה גם מטעם מפלגת המרכז נחמה רונן, מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה לשעבר, לאחר שוויתרה על יזמתה לרוץ ברשימה משלה לבחירות לכנסת.

גם בבחירות ב-2003 נותר כוחן של המפלגות הירוקות בעינו והן לא עברו את אחוז החסימה. בבחירות 2006, שאופיינו בהצבעת מחאה, גדל באופן משמעותי כוחה של מפלגת הירוקים, והיא התקרבה אל אחוז החסימה (בבחירות אלו 2%, לעומת 1.5% במערכות הבחירות הקודמות).

לוח 1: מפלגות ירוקות בבחירות לכנסת, 1999-2006 (מספר הקולות ואחוז מסך הקולות בסוגריים)

	1999	2003	2006
'מפלגת הירוקים'	13,292 (0.4%)	12,833 (0.4%)	47,595 (1.5%)
'עלה ירוק'	34,029 (1%)	37,855 (1.2%)	40,353 (1.3%)
מפלגות נוספות	2,924 ('קול הטבע')

נתונים: אתר הכנסת: http://www.knesset.gov.il

למרות כישלונן של מפלגות ירוקות להשתלב בפוליטיקה הארצית, נושא איכות הסביבה ממלא מקום גדל והולך במצעי המפלגות. ב-1996 כללו המפלגות הגדולות סעיף במצען הנוגע לאיכות הסביבה. בבחירות אלו מרצ הציגה את המצע המפורט ביותר בענייני איכות הסביבה, והדבר משקף את התפיסה העצמית שלה כמפלגה ירוקה ואת העובדה שרבים מהבוחרים תופסים אותה ככזו. סקר שנערך בקרב פעילים ועובדים בחברה להגנת הטבע מצא שקרוב ל-70% מהם נתנו את קולם למרצ או למפלגת העבודה, ושיעור גבוה מבעלי המודעות הסביבתית העמוקה הם מצביעי מרצ.

בבחירות לכנסת השבע עשרה (2006) הוצגו עמדות ומטרות בנושא איכות הסביבה במצעיהן של כמעט כל המפלגות, והדבר מצביע על שינוי במעמדה של הסוגיה בתודעת הציבור. מפלגות מכל הקשת הפוליטית (מפד"ל, ש"ס, מפלגת העבודה, הליכוד, קדימה, מרצ וחד"ש) כללו במצעיהן סעיפים הקשורים לנושאים בעניין, ובהם שטחים פתוחים וחופים, זיהום תעשייתי, תחבורה ציבורית, מִחזור, הפחתת זיהום וקרינה מאנטנות סלולריות.

אשר לבוחרים, מחקרים הצביעו על חפיפה בין מעורבות ומחויבות לנושאים סביבתיים ובין נטייה פוליטית שמאלה. ככל הנראה הגורמים המתווכים הם רמת ההכנסה וההשכלה, שכן בישראל רמות הכנסה והשכלה גבוהות קשורות בהצבעה למפלגות השמאל, ונמצא שהן גם מנבאות תמיכה בערכים בתר-חומרניים ובנושאים של 'פוליטיקה חדשה' דוגמת איכות הסביבה.

הקושי של מפלגה ירוקה לעבור את אחוז החסימה נובע משוליות הנושא בתפיסתו של הבוחר הישראלי בהשוואה לסוגיות שעל פיהן הוא מכריע לאיזו מפלגה להצביע - ענייני חוץ וביטחון והמצב החברתי-כלכלי. למעשה, מפלגה ירוקה שמסתפקת בהצבת סדר יום בעניין איכות הסביבה בלבד אינה בעלת כוח משיכה אלקטורלי, משום שהנושא עדיין אינו נתפס כבעל חשיבות לאומית בהשוואה לנושאי חוץ וביטחון וחברה וכלכלה.

התמודדות במישור המקומי
לעומת זאת, מפלגות ירוקות קצרו הצלחה רבה יותר במישור המקומי ואף השתלבו בקואליציה העירונית בערים גדולות כמו תל אביב וחיפה. (ראו לוח 2) 

לוח 2: נציגי מפלגות ירוקות ברשויות המקומיות, 1998, 2003 

עיר	1993	2003
תל אביב	2	4
חיפה	5	6
ערים אחרות שיש בהן נציגים ירוקים	יהוד, מבשרת ציון, אשדוד	רמת השרון, פתח תקווה, שוהם

אפשר להציע שני הסברים עיקריים לכישלון ברמה הלאומית ולהצלחה היחסית ברמה המקומית:

• לנושא איכות הסביבה יש כוח משיכה פוליטי רב יותר כאשר מדובר בעניינים הנוגעים היישר ל'חצר האחורית' של התושבים.

• במישור המקומי לא עומדות על הפרק סוגיות חוץ וביטחון, ולכן נושאים חלופיים, ובהם איכות הסביבה, ממלאים מקום חשוב בעיני הבוחר. 

ייתכן כי הפוליטיקה הירוקה צריכה לעשות את צעדיה הראשונים בפוליטיקה המקומית, ורק כך תחדור לתודעת הבוחרים, ואולי בעתיד היא תוכל להשתלב בפסיפס הייצוג ברמה הלאומית.

פוליטיקה ירוקה בכנסת

כבר משנות השישים היו בישראל חברי כנסת פעילים בתחום איכות הסביבה. הבולט שבהם, יוסף תמיר, היה יושב ראש ועדת המשנה לאיכות הסביבה, הוא כיהן בראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת השביעית, השמינית והתשיעית, והיה הזוכה הראשון של פרס הכּנסת על הישגים בתחום איכות הסביבה. הוא זכה גם בפרס האומות המאוחדות בזכות תרומה מיוחדת במישור האקולוגי והסביבתי. תמיר הקים את ארגון הגג 'חיים וסביבה', המאגד תחתיו כמאה ארגונים סביבתיים ותכליתו 'לקדם מדיניות של פיתוח בר-קיימא וצדק סביבתי וחברתי תוך הכרה באחריות כלפי הדורות הבאים'; כן היה מיוזמי הקמתה של 'המועצה לישראל יפה' (1968), ארגון שפועל למען טיפוח הסביבה הקהילתית.

כאמור, במהלך השנים היו כמה חברי כנסת פעילים בנושא, אך בעיקר מאמצע שנות התשעים התרחבה הפעילות הפרלמנטרית בנושאי איכות הסביבה: חל גידול בחקיקה ובמספרן של שאילתות והצעות לסדר שעסקו בנושאי איכות הסביבה. כלומר, המודעות לנושא בכנסת הופיעה בעקבות התחזקות התודעה האזרחית בנושא במסגרת המגזר השלישי.

בכנסת אין ועדה מיוחדת לעניין איכות הסביבה, וועדת הפנים משמשת גם ועדה להגנת הסביבה. במהלך הכנסת הנוכחית עסקה הוועדה במגוון נושאים הקשורים להגנה על איכות הסביבה: ההשלכות של התחממות כדור הארץ על ישראל, הזרמת שפכים לנחל הקישון, קרינה לא מייננת, מקורות המים וזיהום מכלי רכב.

בשנים האחרונות קידמה הוועדה יזמות חקיקה רבות הקשורות לנושאי איכות הסביבה, ובהן חוק התניית מענקים למפעלי תעשייה בעמידה בתנאי סף סביבתיים, תשס"ו-2005 וחוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004. (על חוקים אחרים ראו המאמר 'חקיקה סביבתית בישראל ואמנות בין-לאומיות')

כמו כן בכנסת פועלת שדולה סביבתית שהוקמה ב-2003, וחברים בה כארבעים חברי כנסת. בכנסת השש עשרה עמדו בראש השדולה חברי הכנסת עמרי שרון ומיכאל מלכיאור, ובכנסת השבע עשרה חברי הכנסת דב חנין ומיכאל מלכיאור. השדולה דנה בעניינים סביבתיים ועורכת סיורים במוקדים של מפגעים סביבתיים.

נציבות הדורות הבאים בכנסת שותפה גם היא למאמץ להגן על הסביבה למען הדורות הבאים. הנציבות הוקמה ב-2001 על פי חוק הכנסת (פרק ח'), והיא רואה בעצמה את האחראית על הבטחת פיתוח בר קיימא, דהיינו פיתוח לטווח ארוך שיקיים גם את צורכיהם של הדורות הבאים. (על פיתוח בר קיימא ראו המאמר 'סביבתנות'). הנציבות 'שמה לה ליעד לאפשר לדורות הנוכחיים סביבת מחיה ותנאים חברתיים וכלכליים נאותים, תוך הבטחת קיומם של תנאים אלה, או לפחות הבטחת מרחב דומה גם לדורות הבאים, על מנת שאלה לא יעמדו בפני שוקת שבורה'. במאי 2003, בהסתמך על פעילותה של הנציבות, התקבלה בממשלה החלטה לקידום אסטרטגיה לפיתוח בר קיימא בישראל; תכנית זו מתבססת על שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה ומסתייעת בארגונים סביבתיים. על פי ההחלטה בכל אחד ממשרדי הממשלה צריך להיות תקן לאדם שיהיה אחראי על מדיניות פיתוח בר קיימא.

הממשלה והגנת הסביבה

המשרד להגנת הסביבה (עד 2006 היה שמו המשרד לאיכות הסביבה)
ראשיתו של המשרד לאיכות הסביבה היא בשירות לאיכות הסביבה. גוף זה הוקם ב-1973 ושימש גוף מייעץ לממשלה ולמקבלי ההחלטות בעניינים סביבתיים ובתכנון. תחילה הוא פעל במסגרת משרד ראש הממשלה ואחר כך באחריות משרד הפנים.

המשרד לאיכות הסביבה הוקם ב-1988 כפועל יוצא של אילוצים קואליציוניים שבגינם נדרשה הוספת משרד, כדי למנות את רוני מילוא לשר בממשלת האחדות. הולדתו של המשרד ניבאה במובן מסוים את עתידו: חילופים תכופים של שרים בהתאם לצרכים הקואליציוניים. בשמונה עשרה השנים הראשונות לקיומו (1988-2006) כיהנו בו עשרה שרים, ותקופת הכהונה הממוצעת היא פחות משנתיים (21 חודשים) (ראו לוח 3). היות שתפקידו של המשרד לאיכות הסביבה ומעמדו אינם ממוסדים בהשוואה למשרדים ותיקים אחרים, עצמתו מושפעת במידה רבה ממידת מעורבותו ומחויבותו של העומד בראשו לתחום הסביבה: חלק מהשרים ראו בקבלת המשרד פחיתות כבוד בהשוואה למשרדים יוקרתיים אחרים (חינוך, פנים) או קרש קפיצה לתפקידים בכירים יותר, וחלקם ראו בו שליחות.

לוח 3: רשימת השרים לאיכות הסביבה ותקופות כהונתם,1988-2006

כנסת	שר	תקופת כהונה	משך כהונה בחודשים
12	רוני מילוא	דצמבר 1988- מרץ 1990	16
	יצחק שמיר*	יוני 1990- יולי 1992	25
13	אורה נמיר	יולי 1992- דצמבר 1992	6
	יוסי שריד	דצמבר 1992- יוני 1996	42
14	רפאל איתן	יוני 1996- יולי 1999	35
15	דליה איציק	יולי 1999- מרץ 2001	21
	צחי הנגבי	מרץ 2001- פברואר 2003	25
16	יהודית נאות	פברואר 2003- אוקטובר 2004	20
	אילן שלגי*	אוקטובר 2004- דצמבר 2004	3
	שלום שמחון	ינואר 2005- נובמבר 2005	11
	גדעון עזרא	ינואר 2006- מאי 2006	5
17	גדעון עזרא	מאי 2006-

* עמד בראש ממשלה צרה והשאיר את תיק איכות הסביבה בידיו.
** ממלא מקום.
מקור: 'כל השרים במשרד לאיכות הסביבה', אתר הכנסת:

http://www.knesset.gov.il/govt/heb/GovtByMinistry.asp?ministry=2

המשרד פועל ברמות אחדות:

• ברמה הארצית הוא אחראי לגיבוש מדיניות כוללת ולפיתוח תקנים.

• ברמה המחוזית המשרד פועל בשישה מחוזות לשם יישום המדיניות הסביבתית-לאומית ולקידום תהליכי התכנון הפיזי בהתאם לצרכים הסביבתיים הייחודיים של היישובים השייכים למחוז.

• ברמה המקומית המשרד תומך ב-47 יחידות סביבתיות שהוקמו בערים ובאיגודי ערים. היחידות הסביבתיות מוציאות לפועל את מדיניות המשרד ברמה המקומית ומייעצות לרשויות המקומיות בענייני איכות הסביבה.

המשרד אחראי למימוש, פיקוח ואכיפה של כ-240 חוקים, תקנות וצווים בנושאי איכות הסביבה.

תקציב המשרד

השינוי המשמעותי בתקציב המשרד להגנת הסביבה התרחש בשנים 1992-1996: מתקציב של כ-25 מיליון ₪ לתקציב של כ-160 מיליון ₪ (בתקופה שיוסי שריד היה השר לאיכות הסביבה. ראו תרשים 1). ועדיין, בשנת 2006 היה תקציב המשרד לאיכות הסביבה 0.06% מתקציב המדינה. למרות השינוי החשוב, שיעור זה של ההוצאה על איכות הסביבה נמוך בהשוואה למדינות מערביות אחרות, ובהן בריטניה, הולנד וארצות הברית, שבהן יותר מ-2% מהתקציב מוקצה לעניינים סביבתיים.

לחצו כאן להורדת תרשים 1 - בסיס התקציב של המשרד להגנת הסביבה, 1990-2006 (במיליוני ₪)

הנתונים מתוך אתר המשרד להגנת הסביבה.

פעילותם של משרדים אחרים משיקה גם היא לנושאי איכות הסביבה. לדוגמה, משרד הפנים אחראי על ועדות התכנון, משרד הבריאות ממונה על קביעת תקנים (איכות המים, איכות המזון), ומשרד החקלאות אחראי על רישוי חומרי הדברה ועל פיקוח תברואתי.

סיכום

הפוליטיקה הישראלית נמצאת בתווך בין 'פוליטיקה ישנה', שהסוגיה העיקרית בה היא הביטחון, לבין 'פוליטיקה חדשה', שאיכות הסביבה היא אחת הסוגיות החשובות בה. בראשית הדרך בשל צורכי הביטחון ואתגרי השעה (עלייה וקליטה) שיקולים של איכות הסביבה היו מותרות. אולם בשני העשורים האחרונים, בעקבות התעצמות הפעילות האזרחית בנושא איכות הסביבה והתגברות המודעות לחשיבות העניין בקרב האזרחים ומקבלי ההחלטות, הפוליטיקה הירוקה אינה נחשבת עוד לפוליטיקה נאיבית, אלא לפוליטיקה שמקדמת נושאים חשובים לעצם הקיום של אזרחי המדינה בהווה ובעתיד.

זירות הפעולה החשובות ובעלות העצמה לקידום נושאים של פוליטיקה ירוקה הן ארגוני החברה האזרחית, חלקם פועלים בפנייה לערכאות, והמפלגות ברשויות המקומיות. הכנסת תורמת את חלקה בחקיקה, והממשלה בהתוויית מדיניות ובאכיפת החקיקה. אולם הכנסת משתרכת אחרי ארגוני החברה האזרחית בקידום יזמות חקיקה בנושא, ומדיניות הממשלה מושפעת משיקולים רבים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם קידום נושאי איכות הסביבה. לפיכך נכון לומר שהפוליטיקה הירוקה בישראל צומחת מלמטה כלפי מעלה.

מקורות

 גופר, רונן (2002). 'רשות הדיבור לאזרחים', פנים, 21: 38-46.

גרוסמן, אבי, ולירן ברק (2006). 'סקירת מצעי המפלגות בנושאים ירוקים', משמר הסביבה, 2.

דה-שליט, אבנר (2004). אדום-ירוק: דמוקרטיה, צדק ואיכות הסביבה, תל אביב: בבל.

דה-שליט, אבנר (2006). 'עשרה דברות לכישלון חרוץ במסע הסברה אקולוגי', www.ecowave.org.il

וקסמן, אפרת, ודנה בלאנדר (2002). דגמים של שיתוף אזרחים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

טל, אלון (2006). הסביבה בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ישי, יעל (1999). 'פוליטיקה "ישנה" לעומת "חדשה" בבחירות 1996', אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל: 1996, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה: 171-201.

ישי, יעל (2003). בין גיוס לפיוס: החברה האזרחית בישראל, ירושלים: כרמל.

כץ, חגי, יעל אלון, בני גדרון ודבי בביס (2006). נתונים על המגזר השלישי בישראל: 2006, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי.

Morag-Levine, Noga (2003). 'Partners No More: Relational Transformation and the Turn to Litigation in Two Conservationist Organizations', Law and Society Review, 37 (2): 457-510.