לא שוברים את הכלים
ממצאים ומסקנות ממדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2012
המאמר הוא תקציר של ממצאים ומסקנות ממדד יחסי ערבים-יהודים שערך פרופ' סמי סמוחה והתפרסם במלואו בהוצאת המכון לדמוקרטיה בשם לא שוברים את הכלים. על פי המחקר, בקרב הערבים ניכרת החרפה של עמדות בנוגע לקבלתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והשלמה עם היותה בעלת רוב יהודי. בציבור היהודי לעומת זה מסתמנת מגמת יציבות ואף התמתנות בעמדות כלפי המיעוט הערבי. סמוחה רואה בעשור האחרון עשור אבוד ביחסיהם של הערבים והיהודים בישראל, אך מזהה גורמים העשויים לתרום להמשך קיומו של דו-קיום ערבי-יהודי בעתיד.
מבוא
ישראל היא חברה שסועה לעומק בשל שני קווי השסע העמוקים המפלגים בין ערבים ליהודים ובין דתיים לחילונים. הבדלי התרבות בין האזרחים הערבים-פלסטינים ובין היהודים וההפרדה במוסדות ובקהילות הם קבועים וניכרים. בין שתי קבוצות הלאום הללו שוררת מחלוקת קשה על נושאים עקרוניים הנוגעים לאופי המדינה, לסכסוך עם העולם הערבי ולהשתלבות במרחב.
מאז רצח רבין ב־1995 התערערו עוד יותר יחסי הערבים–יהודים בשל התבדות התקוות הגדולות שנטעה ממשלה זו בערבים, כישלון הסכם אוסלו, מהומות אוקטובר 2000, דיכוי האינתיפאדה השנייה, הפעולות המלחמתיות במרוצת שנות האלפיים, צעדי חקיקה והגבלה לבלימת המאבק הלאומי של הציבור הערבי והנהגתו ואי־ייזום תכנית ממלכתית להשגת שוויון חברתי־כלכלי. למרות השסע העמוק וההידרדרות ביחסים בין ערבים ליהודים שמרה ישראל על השקט והיציבות, אך החששות מפני התמוטטות הדו־קיום ומפני התפרצויות אלימות גוברים.
מדד יחסי ערבים-יהודים
מדד יחסי ערבים–יהודים בודק את עמדותיהם של ערבים ויהודים אלה כלפי אלה וכלפי המדינה למן שנת 2003 ומשמש כלי לאיתור מגמות של שינוי בעמדות אלה לאורך זמן. המדד בוחן 16 סוגיות מפתח ביחסי מיעוט–רוב. הוא מבוסס על סקר ארצי מייצג של 700 אזרחים ערבים (בכללם דרוזים ובדווים) בני 18 ומעלה, שרואיינו בראיונות פנים אל פנים בערבית על בסיס שאלון סטנדרטי. בד בבד נערך סקר ארצי מייצג של 700 יהודים (בכללם עולים, חרדים, מתנחלים ותושבי קיבוצים ומושבים) בני 18 ומעלה שרואיינו בראיונות טלפוניים בעברית וברוסית על בסיס שאלון סטנדרטי. טעות הדגימה בכל סקר היא 3.7%. הנתונים נאספו מדי שנה בסתיו.
עיקרי הממצאים
עמדות הציבור הערבי
למרות ההרעה ביחסי ערבים–יהודים מאז רצח רבין, שהתבטאה בחידוד עמדותיהם של הערבים ובהתפשטות מחאתם, הציבור הערבי מציג גישה מציאותית באשר למעמדו כמיעוט בישראל. בסקר מדד 2012 נמצא כי 55.9% מהאזרחים הערבים משלימים עם ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי, 60.6% כמדינה שהשפה השלטת בה היא העברית, 53.2% כמדינה שתרבותה ישראלית עברית, ו־60.2% כמדינה שיום המנוחה שלה הוא שבת. כמו כן 54.7% מהערבים מעדיפים לחיות בישראל מבכל מדינה אחרת בעולם. השלמה עם אופייה היהודי של המדינה אין פירושה העדפה, שכן הערבים מעדיפים מדינה דו־לאומית על פני מדינה יהודית ודמוקרטית; פירושה גם אינו הצדקה של המצב כמו שהוא, משום ש־69.6% מהערבים סבורים שאין לישראל זכות קיום כמדינה השומרת על רוב יהודי. הערבים גם מגלים מחויבות גדולה וברורה להמשך הדו־קיום המבוסס על קבלת ישראל שבתחום הקו הירוק, ניהול יחסים בהתאם לנהלים דמוקרטיים וקיום יחסים מתוך בחירה ומעבר להכרחי. כך למשל 80.5% מהערבים הסכימו ש"בין האזרחים הערבים ליהודים צריכים להתקיים גם קשרים שאנשים בוחרים בהם מרצונם, כמו חברות אישית ופעילות בארגונים משותפים".
פוטנציאל השילוב בין יהודים לערבים, שממדי ההפרדה ביניהם הם מהגדולים בעולם, עדיין רחוק מאוד ממיצוי. 37.1% מהערבים רוצים שילדיהם ילמדו בבתי ספר תיכוניים יהודיים, 42.4% רוצים לגור בשכונות יהודיות, ו-72.8% רוצים שמפלגות ערביות יצטרפו לקואליציות ממשלתיות. יתרה מזאת, התמיכה הרחבה בשילוב אפילו גדולה יותר — 45.1% מסכימים שילדים ערבים ילמדו בבתי ספר תיכוניים יהודיים ו־55.3% מאשרים מגורי ערבים בשכונות יהודיות. בעיני הערבים השילוב יגביר את נגישותם למשאבים ולאורח חיים מסורתי פחות בלי שיצטרכו להתבולל ביהודים.
הגישה הפרגמטית של האזרחים הערבים ניכרת גם בעניין כינון חוקה חדשה לישראל. 48.2% אמרו שבמשאל עם יצביעו בעד חוקה "שמגדירה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומבטיחה זכויות אזרח מלאות לערבים". ב־2006 היה שיעור התמיכה בטיעון זה 70.9% ומאז צנח.
כלפי המנהיגות הערבית הציבור הערבי מפגין עמדה דו־ערכית. מצד אחד, לדעת רובו מוסדות ההנהגה הערביים הארציים מייצגים בנאמנות את האזרחים הערבים: המפלגות הערביות (61.9%), ועדת המעקב העליונה (62.7%) וּועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות (55.0%); מצד אחר ל־58.2% מהערבים אין אמון במנהיגים הערבים בישראל: 63.2% חושבים שהם אינם משרתים את האוכלוסייה הערבית בקידום פתרונות מעשיים לבעיותיה, 61.1% סבורים שהם אינם משרתים את האוכלוסייה הערבית כאשר הם מוחים נגד המדינה ומדיניותה, ו־76.0% בדעה שהם צריכים לעסוק יותר בפתרון בעיות היום־יום של הערבים ופחות בסכסוך עם הפלסטינים. יתרה מזאת, 62.4% תומכים באפשרות שהערבים ייאבקו יותר למען שוויון אזרחי וחברתי־כלכלי ופחות למען שלום ושינוי אופייה של המדינה (לעומת 25.5% בלבד המתנגדים לעמדה זו).
ביקורתו של הציבור הערבי על הממשלה ועל המדינה קשה יותר מביקורתו על המנהיגים הערבים. 70.5% אומרים שהממשלה היום נוהגת באזרחים הערבים כאזרחים מדרגה שנייה או כאזרחים עוינים שאינם ראויים לשוויון. תגובתם של רוב הערבים קשה למתן סמכויות לדחיית מועמדים לוועדות קבלה ביישובים קהילתיים, לחוקים להטלת קנסות על ציון הנכבה ולהענשת תומכי חרם על התנחלויות או להצעות חוק אחרות מסוג זה. ב־2011 הרגישו 76.2% מהערבים שחוקים אלה החלישו את אמונתם בחיים משותפים עם היהודים, ו־75.6% חשו שהם פגעו באמונתם בזכות הקיום של מדינת ישראל.
הערבים מרגישים מנוכרים ומאוימים בישראל. ב־2012 אמרו 55.5% מהם שבתור אזרחים ישראלים הם מרגישים זרים ודחויים בישראל (54.3% ב־2003), 62.4% הרגישו שאי־אפשר לתת אמון ברוב היהודים (55.6% ב־2003), 77.8% חששו מפגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם (71.1% ב־2003), ו־68.0% פחדו מטרנספר (55.4% ב־2003).
בשנים 2009-2012 דחו הנשאלים הערבים את כל 16 הצעדים שהאזרחים הערבים עשויים לנקוט כדי שהמדינה והיהודים יתייחסו אליהם בשוויון, בכבוד ובאמון. ב־2012 רק 34.4% הסכימו למשל שלשם כך על האזרחים הערבים למלא חובת שירות כלשהו למדינה (43.0% ב־2009), 35.3% הסכימו שהאזרחים הערבים יקבלו את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (40.3% ב־2009), ו־33.6% הסכימו שהמנהיגים הערבים יימנעו מהתבטאויות חריפות נגד המדינה (44.4% ב־2009).
הבדלים בעמדות בין קבוצות באוכלוסייה הערבית
קבוצות באוכלוסייה הערבית נבדלות זו מזו בעמדות הללו. עמדות ביקורתיות ורדיקליות יותר מביעים ערבים לא דרוזים, דתיים, בעלי זהות ערבית פלסטינית מובהקת ללא רכיב ישראלי, חסרי קשרים עם יהודים ומי שהם או משפחתם נפגעו מיהודים או ממוסדות המדינה (נתקלו באיומים, בהשפלות, במכות, באפליה, בהטרדה על ידי השלטונות, בהפקעת אדמות, בעקירה מיישובם). לא נמצאה השפעה של גיל, מגדר או השכלה.
החרפת עמדות הערבים בעשור האחרון
מבחינה של המצב והשינוי בעמדות עולה שהשנים 2003 2012 היו עשור אבוד בכל הנוגע ליחסי ערבים ויהודים. שורה של התפתחויות פנים וחוץ (דיכוי האינתיפאדה, הענישה של צעירים ערבים שהתפרעו באירועי אוקטובר 2000 יחד עם אי-העמדה לדין של השוטרים שירו למוות במפגינים הערבים, מלחמת לבנון השנייה וסבל האוכלוסייה הערבית ממנה, המבצעים המלחמתיים נגד עזה והטלת המצור עליה, הקמפיין של ישראל ביתנו "בלי נאמנות אין אזרחות", החקיקה האנטי-ערבית בכנסת, קידום ההסדר הכפוי על הפזורה הבדווית בנגב, גידול בפשיעה ובאלימות הערבית והחמרת המצוקות הכלכליות במגזר הערבי) הביאה לידי העמקת הניכור והחרפת העמדות בציבור הערבי. שיעור הערבים השוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה עמד ב־1976 על 20.5%, ב־1995 על 6.8% (בזמן כהונת ממשלת רבין השנייה, שנחשבת תור הזהב ביחסי ערבים–יהודים), ב־2003 על 11.2% וב־2012 על 24.5%. ב־2012 82.2% האשימו את היהודים בנכבה (עלייה מ־65.3% ב־2003), ו־47.9% השתתפו אי פעם באירועים לציונה (עלייה מ־12.9% ב־2003). מאז 1996, ובייחוד מאז 2006, ניכרת החרפה רבה בעמדות הערבים בכל סוגיות המפתח. חלקם של בעלי העמדות הפשרניות והסתגלניות באוכלוסייה הערבית הלך וקטן ונהפך למיעוט.
העמקת מצוקתם של האזרחים הערבים, תסכולם מהמשך מדיניות הממשלה כלפיהם, זעמם על המשך הכיבוש והחרפת עמדותיהם כלפי היהודים והמדינה מתבטאים באופן שאינו משתמע לשתי פנים בהסכמה של 58.6% מהם ש"מוצדק שהפלסטינים בגדה וברצועה יפתחו באינתיפאדה שלישית אם יימשך הקיפאון המדיני"; ובהסכמה של 58.2% מהם ש"מוצדק שהאזרחים הערבים בישראל יפתחו באינתיפאדה משלהם אם מצבם לא ישתפר באופן ניכר".
עמדות הציבור היהודי
בניגוד להחרפה הבולטת בעמדות הערבים, בעמדות היהודים לא נמצאה במרוצת השנים החרפה דומה, אלא יציבות או התמתנות מסוימת. היהודים נשארו ציונים ונחושים לשמור על אופייה היהודי־ציוני של המדינה. רוב של 92.6% מהם הסכימו ב־2011 שמוצדק שישראל תשמור על רוב יהודי (95.3% ב־2006), ו־87.8% חשבו שליהודים צריכה להיות זכות שליטה במדינה (92.8% ב־2006), ובכך לא חל שינוי במרוצת השנים. ב־2012 תמכו 91.8% מהיהודים ביעד הציוני הגורס שלישראל יש זכות קיום כמדינה המשרתת את צורכי היהודים בארץ ובעולם.
רוב היהודים מקבלים את זכותם של הערבים לחיות בארץ כמיעוט למרות חששותיהם מפני הסכנות הכרוכות בכך. ב-2012 75.0% מהיהודים הסכימו שלערבים יש זכות לחיות במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות (72.6% ב־2003). רובם מכירים בזכויות הקולקטיביות של הערבים לחינוך, לתרבות ולדת נפרדים. כמו כן רוב של 58.3% מסכימים שהמדינה צריכה לתת לאזרחים הערבים סמכויות לניהול עצמי של מוסדות הדת, החינוך והתרבות שלהם (61.7% ב־2003). חלק ניכר מהיהודים גם מוכנים לקבל את האזרחים הערבים כשכנים (45.7% ב־2012 לעומת 34.5% ב־2003), כתלמידים בבתי ספר עבריים (54.8% ב־2012 ו־51.5% ב־2003) וכמפלגות ערביות בקואליציות ממשלתיות (52.8% ב־2012 ו־47.4% ב־2003). רובם מעדיפים שישראל תשתלב במערב ולא במזרח התיכון (65.0% ב־2012 ו־66.4% ב־2003).
היהודים מפחדים מהאזרחים הערבים וחשים כלפיהם אי־אמון, אך תחושות אלה פחתו במשך הזמן. 57.6% מהיהודים ב־2012 נמנעים מלהיכנס ליישובים ערביים בארץ בשל פחד או דחייה (73.1% ב־2003), 51.5% מפחדים מהילודה הגבוהה של הערבים בארץ (70.1% ב־2003), 64.9% מביעים חשש שהאזרחים הערבים מסכנים את המדינה בגלל מאבקם לשינוי אופייה היהודי (71.8% ב־2003), 27.9% תומכים בשלילת זכותם של הערבים להצביע לכנסת (35.9% ב־2003), 78.2% תומכים באמירה שלהחלטות על אופי המדינה וגבולותיה צריך להיות רוב יהודי (81.9% ב־2003), 69.4% מאמינים שאזרח ערבי שמגדיר את עצמו "ערבי פלסטיני בישראל" לא יוכל להיות נאמן למדינה ולחוקיה (75.6% ב־2003), 64.5% יבחרו באופייה היהודי של המדינה במקרה של סתירה בינו לבין אופייה הדמוקרטי (69.7% ב־2003), ו־39.4% (ב־2011) תומכים בסיפוח של חלק מיישובי המשולש למדינת פלסטין (45.3% ב־2003). עמדות אלו התמתנו, כאמור, בעשור של תקופת המדד.
היהודים מקבלים צעדים שיאפשרו לערבים להרגיש שישראל היא מדינתם ושהם אזרחים שווי זכויות בה בתנאי שצעדים אלה לא יפגעו בביטחון המדינה, לא יטשטשו את צביונה היהודי ולא ידרשו העדפה מתקנת לערבים. כך, ב־2012 הסכימו 51.9% מהיהודים שהמדינה תכיר ביישובים הערביים הלא מוכרים (65.1% ב־2009), 54.9% הסכימו שהמדינה תקבע בחוק שהאזרחים הערבים יקבלו ייצוג מתאים בכל מוסדות המדינה ובגופים ציבוריים אחרים (66.3% ב־2009), ו־55.9% הסכימו שהמדינה תקבע בחוק שהאזרחים הערבים יקבלו את חלקם היחסי בתקציב המדינה (69.0% ב־2009). לעומת זאת רק 26.9% הסכימו שהבדיקות הביטחוניות במעברי הגבול יהיו זהות ליהודים ולערבים (33.2% ב־2009), ורק 24.5% הסכימו לתת ביטוי בסמלי המדינה לערבים כדי שיוכלו להזדהות אִתה (36.3% ב־2009). שיעורי הסכמה אלה אינם מבוטלים כלל ועיקר, והירידה בהם קרתה בין 2009 ל־2010, כך שבשנים 2012-2010 יש יציבות בנכונותם של היהודים לנקוט צעדים משמעותיים כדי להגדיל את השילוב ואת השוויון של האזרחים הערבים ולהקנות להם תחושות של שייכות ומקובלות.
הבדלים בעמדות בין קבוצות באוכלוסייה היהודית
בין קבוצות באוכלוסייה היהודית התגלו הבדלים ניכרים בכל הנוגע לעמדות כלפי המיעוט הערבי. בעלי העמדות הביקורתיות והשליליות כוללים חרדים ודתיים, בני 18 24, חסרי השכלה אקדמית מלאה, מי ששייכותם החשובה ביותר היא הדת היהודית או העם היהודי (ולא האזרחות הישראלית), המשתייכים לימין המתון ולימין, מי שאין להם קשרי חברות או שאינם מבלים זמן עם ערבים ומי שנתקלו באיומים, בהשפלות או במכות מצד אזרחים ערבים.
יציבות או התמתנות בעמדות היהודים בעשור האחרון
בשנות המחקר של המדד, וגם במרוצת השנים מאז 1980, לא נמצאו עדויות להחרפה של עמדות היהודים כלפי האזרחים הערבים. ברוב המקרים נמצאה יציבות או התמתנות ולא הקשחה של עמדות אלה.
ממצאים אלו עומדים בניגוד לדעה הרווחת שבחברה היהודית יש סחף בלתי פוסק לכיוון הדת או הימין, ועל כן אי־סובלנותה למיעוט הערבי הולכת וגוברת. ממצאי המחקר תומכים בפרשנות חלופית הגורסת שלצד הגידול בכוח, בבולטות ובבוטות של הימין הרדיקלי, המגמה העיקרית בציבור היהודי ובפוליטיקה היהודית היא היווצרות מרכז פוליטי גדול ובר קיימא והתכנסות של הציבור אליו מכל צדי הקשת הפוליטית. שינוי זה גורם בסך הכול ליציבות ולמיתון עמדות (בעיקר התמתנות של תומכי ימין העוברים למרכז הפוליטי).
מסקנות
ניתוח ההתפתחויות מאז 1996, ממצאי המדד בשנים 2003 2012 וממצאיהם של סקרי עמדות של יהודים וערבים בשנים 1976 2012 מובילים לכמה מסקנות בנוגע ליחסי ערבים ויהודים בישראל.
החרפת עמדות הערבים מול יציבות בעמדות היהודים והתמתנות שלהם
בעשר שנות המדד (2003 2012) הסתמנה בקרב הערבים מגמה של חידוד הביקורת כלפי אופייה הלאומי של המדינה וכלפי הרוב היהודי, ואילו בציבור היהודי נשארו העמדות יציבות ואפילו התמתנו במידה מסוימת. ההחרפה בעמדות הערביות מקורה בראש ובראשונה בפער הגדול בין הציפיות הגבוהות שיצרה ממשלת רבין השנייה (1992 1995) ובין המציאות העגומה שבאה אחריה, המשך האפליה וההדרה, התמשכותם של הכיבוש, ההתנחלויות, האלימות, חוסר התוחלת והמתחים הגואים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומעל לכול — ההיוואשות הגוברת מהנוסחה הקיימת של מדינה יהודית ודמוקרטית.
מגמה דומה נצפתה גם בשלושה עשורים וחצי שלאחר יום האדמה הראשון (1976 2012), המסמן את תחילת שלב המחאה בתולדות יחסיהם של הערבים והיהודים. עמדות הערבים שלאחר 1996 חריפות יותר מעמדותיהם לפני כן וחריפותן עלתה מדרגה מאז 2006. לעומת זאת, מאז 1980 אין מגמה של החרפה בעמדות היהודים כלפי המיעוט הערבי בישראל.
אי-נכונות לנקיטת צעדים לשם שיפור היחסים
בדיקה נרחבת של העמדות בעניין הצעדים לשיפור יחסי ערבים–יהודים מראה שהיהודים אמנם פתוחים לשינוי מסוים, אך הערבים תופסים את עצמם כקורבן מוחלט, מצפים מהמדינה ומהיהודים לעשות ויתורים ומסרבים לנקוט צעד כלשהו כדי לזכות באמונם וברצונם הטוב של המדינה והיהודים או כדי להניעם לשינוי. מסמכי החזון העתידי, למשל, מבוססים על ההנחה של דו־קיום בתוך ישראל שבתחום הקו הירוק ועל מאבק ערבי במסגרת החוק והכללים הדמוקרטיים, אולם בעיני היהודים והמדינה הם מציבים מטרה קיצונית ומטילים את כל כובד האחריות לשינוי עליהם בלבד. לפי המסמכים הללו, השינויים הנדרשים מהערבים עצמם הם שינויים חברתיים פנימיים בלבד, האמורים לשפר את סגנון חייהם ולדרבנם למאבק נמרץ יותר לשם הפיכת ישראל למדינה דו־לאומית.
החרפת המאבק הלאומי הערבי
מאז 1967 עברו האזרחים הערבים פוליטיזציה והעצמה, פועל יוצא של השינויים שקרו בסביבתם. ישראל עברה תהליך דמוקרטיזציה מקיף (עם נסיגה מסוימת בזמן כהונתה של הממשלה הימנית ביותר בישראל, בשנים 2009 2012) והתפשטות של תנועות מחאה יהודיות. כל אלה יחד יצרו לערבים הזדמנויות להתארגן ולהילחם באפליה ובהדרה שמהן הם סובלים. הערבים צברו כוח וגבו מחיר על הטיפול המפלה בהם. מתחילת שנות השבעים, בהנהגת רק"ח, הם מיקדו את מאבקם בשוויון אזרחי ובכינון שלום לפי הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. הסכמי אוסלו נתנו להם את התחושה ששתי המטרות הללו עומדות להתגשם, אך רצח רבין קטע את תקוותיהם. השיפור ביחסה של המדינה אליהם ואל בני עמם נפסק, והאלימות שהתפשטה טפחה על פניהם. הם גם הבינו שהישועה לא תצמח מההנהגה הפלסטינית וממדינה פלסטינית עתידית, ולכן המירו מחאה במאבק לאומי. ההנהגה הערבית של חד"ש, בל"ד ורע"ם־תע"ל שוב אינה מסתפקת במחאה לביעור האפליה, להשגת שוויון אזרחי ולהקמת מדינת לאום פלסטינית לצד ישראל, אלא חותרת לשינוי מעמדם של הערבים כלאום, למחיקת זהותה היהודית של המדינה ולכינון מדינה דו־לאומית במקום מדינת הלאום היהודית. מאבק זה קיבל ביטוי פורמלי במסמכי החזון העתידי, המאתגרים הן את המדינה היהודית והן את התנועה הלאומית הפלסטינית. הרעיון של מדינה דו־לאומית תובע מהיהודים לוותר על הפרויקט הציוני ועל המדינה היהודית ומאותת לראשי הפלסטינים שהמדינה הפלסטינית אינה מענה מספק לחלק הישראלי בעם הפלסטיני. מטרתו של המאבק הלאומי שהערבים מנהלים מול מדינת ישראל ומול התנועה הלאומית הפלסטינית היא להיחלץ משוליותם הכפולה — בתוך החברה הישראלית ועוד יותר בקרב הפלסטינים — ולזכות בתשומת לב, בכבוד ובעזרה משני הצדדים.
המדינה והרוב היהודי, המונהגים על ידי הימין, רואים במאבק הלאומי הערבי איום קיומי, ונשמעים מתוכם קולות המכריזים במפורש שהאיום מבית של הערבים בישראל חמור יותר מהאיום הפלסטיני החיצוני או מצד אויבים אחרים באזור. הדמוקרטיה היהודית המתגוננת נכנסה לקרב בלימה. החקיקה האנטי־ערבית בכנסת היא איתות של ראשי המדינה להנהגה הערבית שעליה לעצור, מאחר שמאבקה נמצא על סף חציית הקווים האדומים.
אי-אמון במנהיגות הערבית
המנהיגות והציבור היהודיים רואים במנהיגות הערבית מנהיגות לא אמינה, לא מייצגת ולא יעילה, ואילו הציבור הערבי רואה בה מנהיגות מייצגת, אך לא אמינה ולא יעילה. מצב זה מקשה על קידום יחסי ערבים–יהודים, משום שמנהיגות אמינה, מייצגת ויעילה של המיעוט בעיני קבוצת המיעוט עצמה, בעיני קבוצת הרוב ובעיני המדינה היא גורם עיקרי בקידום יחסי מיעוט–רוב. בהיעדר שותפות בשלטון, המנהיגות הערבית האידאולוגית עוסקת במחאה ובמאבק לאומי, ואולם הציבור הערבי הפרגמטי מצפה ממנה להשתתף בשלטון, לשנות מדיניות, לעסוק בבעיות היום־יום ולמצוא פתרונות מעשיים.
המנהיגות היהודית אינה חשה צורך או אחריות ציבורית להביא לידי שינוי יסודי במצב, ואילו המנהיגות הערבית אינה מוכנה לשנות את האסטרטגיה שלה כדי לחולל תמורה במדיניות ובעמדות של המנהיגות היהודית והציבור היהודי. במצב זה שורר קיפאון. הן הצד היהודי והן הצד הערבי מתנערים מאחריות ציבורית ואינם נוקטים צעדים של ממש לשינוי.
גשר או מכשול לשלום?
במשך השנים העלו רבים את ההשקפה או את התקווה שהערבים בישראל ישמשו "גשר לשלום" עם הפלסטינים והעולם הערבי, בהיותם קבוצה בעלת זיקה לשני הצדדים ובעלת אינטרס עליון בהשכנת שלום. ואולם מדובר בציפייה לא מציאותית. הערבים אינם יכולים למלא תפקיד של משכיני שלום, משום שהם תומכים תמיכה חד־משמעית בצד הערבי ולפיכך אינם יכולים לשמש מתווך הוגן. עוד אין בידיהם העוצמה או שפע המשאבים החיוניים לגורם המנהל סכסוכים (כמו לארצות הברית למשל).
לעומת זאת המיעוט הערבי עלול דווקא למלא תפקיד של "מחבל בשלום". האזרחים הערבים יכולים להקשות על השגת הסכם שלום עם הפלסטינים ועל ייצובו אם ינהלו מאבק לכלול בו את דרישותיהם, אם יפתחו באינתיפאדה משלהם, אם יצטרפו לאינתיפאדה פלסטינית או אם יצביעו נגד הסדר קבע עם הפלסטינים שלא יתייחס לתביעותיהם מהמדינה. שיפור מצבם של הערבים בישראל עשוי לתרום לבלימתה של התפתחות רעה זו.
המשך קיומה של תשתית לדו-קיום ערבי-יהודי
למרות השסע העמוק בין ערבים ליהודים ומגמת ההחרפה בעמדות הערבים, ממצאי המדד מצביעים על המשך קיומה של תשתית לדו־קיום ערבי–יהודי בישראל. רוב הערבים ורוב היהודים מאמינים בחברה משותפת, מקבלים את המדינה בתחום הקו הירוק כמסגרת שבה יתקיימו היחסים ביניהם, חשים שישראל היא מקום טוב לחיות בו, מחויבים לדמוקרטיה כמנגנון להסדרת היחסים ביניהם ומסכימים ששוויון אזרחי הוא הבסיס לדו־קיום ויעד ממלכתי חשוב.
רוב הערבים, כ־55%, גם מקבל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומשלים עמה כבעלת רוב יהודי, שפה עברית שלטת, תרבות ישראלית־עברית ולוח שנה עברי. השלמתם של הערבים עם מדינה יהודית מותנית בשוויון אזרחי מלא ובמילוי מאווייהם הלאומיים על ידי הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. ברור שבבסיס ההשלמה ניצבת א־סימטרייה חדה של כוח בין המדינה והרוב היהודי ובין המיעוט הערבי, אך אין היא הגורם העיקרי לשקט וליציבות — א־סימטרייה חדה שוררת גם בין ישראל לפלסטינים הכבושים, אך היא לא מנעה טרור, התקוממויות עממיות, מאבק במגוון אמצעים ודיכוי.
הגורמים השומרים על השקט ביחסי ערבים–יהודים
- הערבים עוברים תהליך של ישראליזציה המאזן את תהליכי הפלסטיניזציה והאסלאמיזציה בקרבם ומפחית אותו. ערבי בעזה או בשכם עובר פלסטיניזציה ללא ישראליזציה, ואילו ערבי בנצרת או ביפו עובר פלסטיניזציה עם ישראליזציה. ישראליזציה זו ממתנת את הפלסטיניזציה שהערבי חווה, קושרת אותו לישראל ומקרבת אותו ליהודים בשפה, בתרבות, באורח החיים ובדרכי המאבק. עמדתו כאזרח ישראלי מעצבת לו גורל שונה מגורלו של פלסטיני שאינו אזרח ישראלי. הישראליזציה גם מציבה גבולות לאסלאמיזציה. איש התנועה האסלאמית בישראל לא רק קשור לחייו כאזרח ישראלי ומושפע מהם, אלא גם מודע שהוא חלק ממיעוט מוסלמי שאין לו סיכוי להיהפך לרוב ולתפוס את השלטון. בכך הוא נעשה מתון יותר מאיש תנועה אסלאמית במצרים, באפגניסטן, בגדה המערבית או ברצועת עזה, שבהן האסלאמיזציה לא רק שאינה מציבה גבולות, אלא גם מעלה ציפיות למהפכה אסלאמית.
- ישראל היא מדינה חזקה השולטת במצב. היא מאפשרת לערבים לנהל מאבק חוקי ומסודר הודות לדמוקרטיזציה שהיא עוברת, מספקת להם שירותים והטבות ומקיימת מדיניות המבחינה בין פלסטינים אזרחים ובין פלסטינים לא אזרחים. ישראל היא מדינת חוק ודמוקרטיה נוהלית, המבטיחה לערבים השתתפות בפוליטיקה פרלמנטרית וחוץ־פרלמנטרית, כך שאין הכרח שיפנו לפוליטיקה לא חוקית. אם יפנו לחתרנות ולמאבק אלים, הם יינזקו וייכשלו. ישראל היא גם מדינת רווחה המיטיבה בייחוד עם הערבים: לפי הסטנדרטים הישראליים הם נמנים עם הנזקקים יותר, משפחותיהם גדולות יותר, הכנסותיהם נמוכות יותר ויישוביהם מפותחים פחות.
כמו כן המדינה אינה מתייחסת בשום אופן לאזרחיה הערבים כפי שהיא מתייחסת לפלסטינים מעבר לקו הירוק. לערבים בישראל יש חופש תנועה, נגישות לתעסוקה בכל הארץ, זכות הצבעה לכנסת, שירותי רווחה, תנאי חיים של אזרח ועתיד בתוך מדינה דמוקרטית; לעומת תנאי החיים והעתיד הלא ברור של מי שחיים כנתינים תחת כיבוש צבאי כבני עמם בגדה המערבית, ברצועת עזה ובפזורה. - הרוב היהודי מתמרכז והולך בעקבות המדינה בהבחנה בין פלסטינים משני עברי הקו הירוק. הפוליטיקה הישראלית עוברת תהליך של התמרכזות. יש מעבר מהשמאל ומהימין למרכז, שנעשה גדול ומושך למרות אי־יציבותו. תומכי ימין הזזים למרכז מתמתנים בעמדותיהם הפוליטיות ונעשים סובלנים יותר כלפי האזרחים הערבים. עובדה זו מסבירה את היעדר ההחרפה בעמדות הציבור היהודי. עם זאת התפתח בישראל ימין יהודי רדיקלי קולני הממנף את כוחו על ידי שינויים מסוימים בחוק ובחקיקה, התקפות על המיעוט הערבי ויצירת אווירה לאומנית ולא דמוקרטית. אך ימין רדיקלי זה כשל בתפיסת השלטון וברדיקליזציה של הציבור היהודי, אם כי הצליח להגביר את הניכור של המיעוט הערבי ויצר חרדה מתפשטת מפני קריסת הדמוקרטיה בקרב האליטות היהודיות במרכז ובשמאל.
- התנועה הלאומית הפלסטינית מקצה לפלסטינים בישראל את תפקיד השדולה הפוליטית למען העם הפלסטיני ואינה מצפה מהם להצטרף לתנועת ההתנגדות הפלסטינית ולחתור תחת קיום המדינה. בדומה לממשלות ישראל, אש"ף והרשות הפלסטינית מבדילים בין הפלסטינים מחוץ לישראל (כולל ערביי מזרח ירושלים) ובין הפלסטינים שבתוכה ("ערביי הפנים"). הם אינם רואים את עצמם מייצגים את האזרחים הערבים, אינם דוחים את מדיניות הממשלה בישראל הגורסת כי בעיותיהם של האזרחים הערבים הן ענייני פנים, אינם מגייסים אותם לטרור ולמלחמה נגד ישראל ואינם קוראים להם להחרים את הבחירות לכנסת ולהפר חוק וסדר. הם מחשיבים אותם חלק בלתי נפרד מישראל וממריצים אותם לתמוך בתנועת השלום הישראלית ולפעול במישור הפוליטי לקידום ענייניו של העם הפלסטיני. גישה זו נותנת לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל ולהמשך קיומו של מיעוט ערבי פלסטיני בתוכה. רק במצבים מיוחדים הרשות הפלסטינית מתחשבת בצורכי הערבים בישראל. דרישתה של ממשלת נתניהו שהרשות הפלסטינית תכיר בישראל כמדינתו של העם היהודי, למשל, נדחית בלחץ מנהיגי המיעוט הערבי, הרואים בכך קיבוע של האופי היהודי־ציוני של המדינה, אך גם, ובעיקר, משום שהכרה כזאת עלולה לסתום את הגולל על זכות השיבה לישראל של הפליטים הערבים. אבל גם במקרים חריגים אלה הרשות הפלסטינית איננה מתערבת ישירות ביחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. ואכן לאזרחים הערבים יש תחושה המעוגנת במציאות שהם שוליים לעם הפלסטיני, כפי שהם שוליים לחברה הישראלית. המניע העיקרי לכתיבת מסמכי החזון העתידי היה התחושה שהתנועה הלאומית הפלסטינית אינה מייצגת אותם, האינטרסים שלהם נבדלים מהאינטרסים של יתר בני עמם, ולפיכך עליהם להיאבק ישירות מול מדינת ישראל לשם שיפור מעמדם.
- הקהילה הבין-לאומית אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של ישראל ובמדיניותה כלפי המיעוט הערבי. האומות המאוחדות, האיחוד האירופי וארגונים לא ממשלתיים בין-לאומיים תומכים בארגוני החברה האזרחית הערבית, בעיקר בכסף, אך אינם לוחצים על ישראל לשנות את אופייה או את מדיניותה כלפיהם. החלטת החלוקה של האומות המאוחדות מ־1947 מכירה בישראל כמדינה יהודית, והיא מקובלת על רוב המדינות בעולם חוץ ממדינות ערב. הביקורת והלחצים הבין-לאומיים על ישראל ממוקדים בסיום הכיבוש ובצורך להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל.
הקווים האדומים של הצדדים
ההחרפה בעמדות הערבים היא תולדה של היחלשות מסוימת של הגורמים הללו, אך מוקדי לכידות בין־קבוצתיים אלה עדיין איתנים דיים להבטחת מודוס ויוונדי בין הצדדים. לא לערבים ולא ליהודים, ולא כל שכן למדינה, יש רצון לשבור את הכלים. כל צד נזהר שלא לחצות את הקווים האדומים שמציב לו הצד האחר.
הקווים האדומים שהמדינה והציבור היהודי מציבים לאזרחים הערבים הם אי־ביצוע של עברות ביטחון, אי־הפרה של חוק וסדר מחוץ ליישובים הערביים, אי־נקיטת צעדים שיביאו לידי התערבות בין-לאומית בענייני הפנים של ישראל ואי־פגיעה באופייה היהודי והציוני של המדינה. המבחן הוא בהתנהגות הערבים ולא כל כך בעמדותיהם, ולכן ההחרפה בעמדות הערבים אינה מדליקה נורה אדומה אצל השלטונות.
הקווים האדומים שהערבים והנהגתם מציבים למדינה ולציבור היהודי כוללים בין השאר אי־שלילה של זכויות יסוד של הערבים, אי־הפקעה המונית של אדמותיהם, אי־הטלת ממשל צבאי עליהם, אי־חיובם בחובת שירות אזרחי או צבאי, אי־אפלייתם באופן בוטה ובגלוי במתן שירותים ומשאבים ואי־הפעלת טרור נגדם.
הכיבוד ההדדי של הקווים האדומים הוא אינטרס משותף. לשום צד אין עניין לחצותם, מאחר שהמחיר שכל צד עלול לשלם גבוה. כך התברר ממהומות אוקטובר 2000, שחידדו את הקווים האדומים.
התמודדות עתידית עם השסע הערבי-יהודי
כדי להתמודד טוב יותר עם השסע, עם המחלוקות ועם הקונפליקטים בין האזרחים הערבים ליהודים, חיוני להגיע לשלום עם הפלסטינים והעולם הערבי. הסכם כזה ישים קץ למעמדו של המיעוט הערבי-פלסטיני כחלק מאויב פעיל. כמו כן יש לגבש נוסחה מאוזנת יותר של מדינה יהודית ודמוקרטית, שתהיה הוגנת יותר לערבים ונסבלת בעיני היהודים. בישראל החדשה והמתוקנת, שלצדה תתקיים מדינת לאום פלסטינית ידידותית, יבוטלו האפליות וההדרות ויוענקו לערבים שוויון אזרחי מלא, הכרה כמיעוט לאומי פלסטיני, אוטונומיה תרבותית, ייצוג בשלטון, נתח מידתי בתקציב המדינה וחובת התייעצות של המדינה עם ראשי המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת בעניינים חיוניים להם. הערבים, כמו היהודים, ימלאו חובת שירות למדינה. בכך יתמלאו רוב התביעות שמציבים מסמכי החזון העתידי. הערבים יחדלו ממאבק להפוך את ישראל למדינה דו־לאומית ויקבלו את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
פרופ' סמי סמוחה הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשס"ח. חוקר את החברה והמשטר בישראל בפרספקטיבה השוואתית ומתמקד בשסע הערבי-יהודי.