דחיקה ובעקבותיה נסיגה

המאמר מתאר את הנסיגה בהשתתפות הפוליטית של הערבים כמו שזו משתקפת בבחירות לכנסת מאז ראשית שנות האלפיים. מוחמד דראושה קושר נסיגה זאת לתחושה של חוסר אפקטיביות והיעדר יכולת השפעה בשל אי-ייצוג בתהליכי קבלת ההחלטות. בעקבות דחיקתו של הציבור הערבי ממעגל מקבלי ההחלטות ונסיגתו מהשתתפות בבחירות, התחזקו המגמות של התכנסות סביב תמות לאומיות ודתיות, התנועה האסלאמית התחזקה וכך גם החיבור התרבותי עם העולם הערבי שמעבר לגבולות המדינה.

השתתפות פוליטית של מיעוטים היא אחת האינדיקציות החשובות לבחינת טיבה של חברה דמוקרטית. לכן נסיגתם של האזרחים הערבים מהמערכת הפוליטית הישראלית מאז ראשית שנות האלפיים צריכה להיות בבחינת נורת אזהרה לכל מי שחפץ בחברה יציבה וסולידרית ובדמוקרטיה משגשגת.

שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים ירד מ-75% בבחירות ב-1999 ל-53.4% בבחירות שהתקיימו ב-2009, שפל חסר תקדים מאז קום המדינה. בבחירות האחרונות, 2013, אמנם חל תיקון קטן שהתבטא בעלייה מתונה בשיעור ההצבעה (כ-57%), אך נתון זה אינו מצביע על חזרתו של הציבור הערבי לזירה הפוליטית הישראלית, אלא על בלימתה הזמנית של מגמת ההתבדלות. מהן הסיבות לנסיגה זו?

רבים בציבור הערבי טוענים כי את השתתפותם של האזרחים הערבים בפוליטיקה הישראלית ניתן להגדיר כלא אפקטיבית במיוחד. אכן, חופש הבחירה וחופש הביטוי הם שני ערכים חשובים בכל דמוקרטיה, ומבחינה זו האזרחים הערבים נהנים מדמוקרטיה ייצוגית - הם רשאים להצביע בבחירות ונציגיהם מביעים את דעתם; ואולם הבעה של עמדות, ובעיקר רגשות של תסכול ומחאה, כשהיא לעצמה איננה מבטיחה אפקטיביות.

מאז קום המדינה לא איישו נציגיו של הציבור הערבי עמדות חשובות בזירה הפוליטית בישראל. הם אינם חלק מ"הדירקטוריון" המנהל את המדינה. ממשלות ישראל לדורותיהן, רובן ככולן, הקפידו להדיר אותם מתהליך קבלת ההחלטות. במקרה הטוב מונה ערבי לתפקיד סגן שר או שר, על גבול התפקיד הסמלי; ובמקרה הרע, כמו בממשלה המכהנת, 20% מאזרחי המדינה מודרים לחלוטין משורותיה של ממשלת ישראל.

שאלת האפקטיביות של הצבעה בבחירות עמדה במוקד מחקר שערכה קרן אברהם (בן-עמוס, 2012) לפני הבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) במטרה לבחון את הגורמים העשויים להעלות את שיעורי ההצבעה בקרב אזרחי ישראל הערבים. תחושת חוסר האפקטיביות הייתה רווחת וברורה: פחות מ-20% מכלל האזרחים הערבים סברו שהצבעה עשויה לקדם אותם ברמה המעשית ולשפר את חייהם. תחושה זו בלטה בייחוד בקרב מי שאינם מצביעים: 51% מהם אינם מאמינים שבכוחה של הצבעה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות. תחושת חוסר האפקטיביות בקרב הערבים השתקפה גם בקבוצות מיקוד שהשתתפו במחקר: "הצבענו לחברי הכנסת - גם יהודים וגם ערבים - וזה לא עזר לנו בכלל, שום דבר טוב לא יצא מהם", אמרה תושבת סח'נין.

האזרחים הערבים הביעו את רצונם להגדיל את ייצוגם בכנסת, אך במקביל הביעו התנגדות ל"ייצוג סרק". כך התסריט של שריון מקום לשר ערבי בממשלה מעלה את נכונותם להצביע אפילו יותר מהבטחת מכסה לחברי כנסת ערבים: 56% ו-49% בהתאמה השיבו שצעדים כאלה יגדילו את הסיכויים שיצביעו. האפשרות שמנהיגים יהודים יקראו לשתף הערבים בניהול ענייני המדינה מגדילה גם היא את סיכויי ההשתתפות בקרב יותר ממחצית הנשאלים. השאיפה הפרגמטית למקסם את כוח ההשפעה הופכת את רעיון האיחוד בין המפלגות הערביות למושך כל כך, שרעיון זה מעלה את סיכויי ההצבעה ל-59% בקרב משתתפי המחקר.

יתרה מזאת, גם מספסלי האופוזיציה חברי הכנסת הערבים מודרים מהחלטות חשובות בנוגע לציבור שהם מייצגים. הם מתקשים לקדם את האינטרסים החיוניים של הציבור הערבי בתחומים שבהם הוא משווע להתפתחויות חיוביות, ולא משום שהם אינם מודעים לכך או אינם עושים מאמצים בנדון, אלא משום שהם מודרים מהשיח. בהקשר זה לא בכדי תקופת כהונתה של ממשלת רבין נחשבת "תור הזהב" בחברה הערבית. כשנזקק רבין לרוב פרלמנטרי כדי לקבל החלטות מדיניות חשובות, הוא ראה בחברי הכנסת הערבים שותפים חצי-לגיטימיים לדרכו הפוליטית ולשותפות פוליטית, גם אם במסגרת הסדר ה"גוש החוסם". בתמורה לתמיכה הפוליטית, דרשו חברי הכנסת הערבים, וקיבלו, הקצאת משאבים ליישובים ערבים בתחומים כגון חינוך ותשתיות. נוסף על ההישגים בשטח, מדובר בתחושה החשובה שקולו וסדר יומו של הציבור הערבי הם חלק בלתי מבוטל מהמערכת הפוליטית הישראלית, כולל השתתפות בהחלטות בנושא שלום וביטחון.

תקופת כהונתה של ממשלת רבין משקפת עוד ממד בדחיקתו של הציבור הערבי-פלסטיני מהמערכת הפוליטית. זו הייתה הממשלה האחרונה שניהלה משא ומתן שנחשב אמיתי לקראת פיוס היסטורי על בסיס הפתרון של שתי המדינות. כיום רוב חברי הכנסת הערבים יסרבו להצעה של ראש הממשלה להתמנות לשר בתפקיד חשוב, שכן הם אינם יכולים לשבת בממשלה שאינה מחפשת שותפה לתהליך שמטרתו לסיים את הכיבוש, ואף יוזמת מבצעים צבאיים שאינם מקובלים על האזרח הערבי הממוצע. במחקר הנ"ל אמנם נמצא כי מבחינת המצביעים הערבים קיימים נושאים חברתיים-כלכליים כגון חינוך, תעסוקה ואלימות בחברה הערבית, החשובים יותר מהנושא המדיני, אך הערבים עדיין מצפים מהמפלגות הערביות שלא יזנחו את העניין הפלסטיני, שהגיע למקום הרביעי בסדר החשיבות של הנסקרים.

מאז ממשלת רבין התקבע אפוא בפוליטיקה הישראלית הנוהג שלפיו החלטות בכל התחומים, קל וחומר בתחום המדיני, מתקבלות ברוב יהודי בלבד. מנהיגים ערבים אינם נחשבים כשרים לקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות בשיתוף עם מנהיגים יהודים מעצם היותם ערבים, ללא קשר להבדלי הדעות והעמדות ביניהם. זה בדיוק תהליך הדה-לגיטימציה לאזרחותם של הערבים בישראל, שעם השנים נהפכה לאזרחות נכה, חלולה, שאין בה תוכן ואיננה מממשת את הפוטנציאל הטמון בה. אחת לארבע שנים בערך, במערכת הבחירות, אנו עדים לריטואל קבוע: ועדת הבחירות פוסלת מפלגה ערבית, ובג"ץ הופך החלטה זו על פיה. האזרחים הערבים כולם מקבלים את המסר שאזרחותם מותנית בדעות שהם יביעו. רק "ערבים טובים" רשאים לבחור לכנסת ולהיבחר אליה.

בשנים האחרונות הלך מסר זה וחלחל מטה-מטה: מדד הדמוקרטיה לשנת 2011 של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי רק כשני שלישים מהציבור היהודי רואים באזרחים הערבים "ישראלים". 77.9% מהיהודים תמכו בהדרת הציבור הערבי מתהליכי קבלת החלטות לא רק בנושאים של שלום וביטחון, אלא גם בנושאים חברתיים־כלכליים (הרמן ואחרים, 2011: 112, 154).

הנסיגה מהזירה הפוליטית היא אפוא תגובת הנגד של הציבור הערבי למגמות אלו. הוא אינו מעוניין להיות עלה התאנה של החברה הישראלית, לשחק את המשחק הדמוקרטי בשעה שברור שבמשחק הזה אין לו סיכוי לממש כראוי את אזרחותו הדמוקרטית. יודגש כי דווקא האזרחים הערבים שהאמינו במסגרות פוליטיות משותפות ליהודים וערבים - מתוך הנחה שניתן וצריך לקבל החלטות המכבדות את הזכויות והאינטרסים של יהודים וערבים כאחד - הם אלו שנסוגו מהמערכת הפוליטית בישראל. אלו קולות לא מבוטלים בציבור הערבי בישראל: מחקר בראשות פרופ' יצחק רייטר מצא כי בקרב האזרחים הערבים קיים רוב ל"עסקת חבילה" עם הרוב היהודי באשר להגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" וחוק השבות, בתנאי שהציבור הערבי בישראל יזכה להכרה כמיעוט לאומי ויממש את זכויותיו האזרחיות באופן מלא (מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011).

לכל זאת יש להוסיף את מצבו הכלכלי-חברתי העגום מאוד של הציבור הערבי בישראל. שלושה דו"חות שפורסמו לאחרונה מראים בבירור כי הציבור הערבי מודר מהמגרש הכלכלי-חברתי של החברה הישראלית: בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2012 פורסם כי רק 2.4% משטחי אזורי התעשייה מצויים ביישובים ערבים; רק 1% מגביית הארנונה על תעשייה ועסקים – במגזר הערבי; ולמשרד התמ"ת אין תכנית רב-שנתית לפיתוח אזורי תעסוקה ביישובים ערביים (מבקר המדינה, 2013: 1723-1768, פרק רביעי). מדד האשכולות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבוחן את מצבן של רשויות מקומיות על בסיס משתנים כגון השכלה, חינוך, שיעור תעסוקה ועוד, הראה כי קיים "ייצוג יתר" של יישובים ערבים באשכולות הנמוכים ביותר, וכי רשויות ערביות כגון ג'סר א-זרקא ובאקה אל-ג'רבייה אף נמצאות במגמת ירידה במדד זה (למ"ס, 2008). מחקר שפורסם לאחרונה מצא כי האזרחים הערבים סובלים מפערים עצומים בתחום ההשכלה: 25% מהם בעלי שמונה שנות לימוד ופחות ‏(לעומת 7.6% אצל היהודים‏), שיעור הנשירה מבית הספר התיכון עומד על 21% ‏(11% אצל היהודים‏), שיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא רק 45% ‏(לעומת 56% בקרב היהודים‏), ושיעור העומדים בתנאי הסף של המוסדות להשכלה גבוהה הוא רק 34% ‏(לעומת 48% בקרב היהודים)‏ (ישיב וקסיר, 2013). אלו בדיוק התחומים שהציבור הערבי מצפה מהמערכת הפוליטית שתפעל לטובתו, אך תוצאות חיוביות אין.

ההשלכות הקשות של דחיקת הציבור הערבי מהמערכת הפוליטית הישראלית כבר ניכרות בשטח. בפוליטיקה כידוע אין רִיק, והאזרחים הערבים מחפשים אפיקים חדשים להזדהות.  כיום הציבור הערבי נמצא במגמה של התכנסות פנימה סביב תמות לאומיות ודתיות. הממשק היהודי-הערבי מקבל חשיבות נמוכה, ותחתיו מתפתחות מגמות דוגמת התעצמותה של התנועה האסלאמית, הקוראת להחרמת הבחירות, או תנועת "בני הכפר", המדגישה את השיח הלאומי על פני האפשרות להשתלב בחברה הישראלית. במקביל הולך ומתגבר החיבור התרבותי עם העולם הערבי, בעיקר באמצעות צריכת אקטואליה ובידור דרך תחנות לוויין בטלוויזיה וזניחת התקשורת הישראלית. על כך יעיד המעקב הצמוד של הציבור הערבי אחר התכנית "אראב איידול" שבה זכה הצעיר העזתי מוחמד עסאף. בתכנית ההכתרה נראו שידורים של חוגגים ברחבת המעיין בנצרת, שם הוצבו מסכי ענק ששידרו את הטקס.

הציבור הערבי אינו מממש לא את אזרחותו ולא את הפוטנציאל הפוליטי שלו. לו היו אזרחי ישראל הערבים יוצאים להצביע בשיעור דומה לאזרחי ישראל היהודים, היה ייצוגם בכנסת מגיע לכדי 18 מנדטים. אבל ייצוג שאין בו תוחלת, שאינו מיתרגם לכוח השפעה, הוא חלופה לא ראויה בעיני האזרחים הערבים, ולכן ככל שתימשך המגמה לרוקן את אזרחותם, נהיה עדים למגמות בידול הולכות וגוברות של הציבור הערבי מהפוליטיקה הישראלית. כבר היום נשמעים פעילים פוליטים ערבים אומרים מדי פעם בפעם: "אין לנו שותפים פוליטים יהודים בבניית קואליציה עתידית, אין עם מי לרקוד את הטנגו הפוליטי בישראל".

מקורות

בן-עמוס, איה (עורכת), 2012. ההשתתפות הפוליטית של האזרחים הערבים בישראל - מחקר עמדות לקראת הבחירות לכנסת ה-19, נווה אילן: יוזמות קרן אברהם.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [למ"ס], 2008. אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2008, לוח א-2: מדד חברתי-כלכלי 2008 של הרשויות המקומיות, לי סדר עולה של ערכי המדד.

הרמן, תמר, ניר אטמור, כרמית הבר, אלה הלר, דרור וולטר, רפאל ונטורה ויובל לבל, 2011. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2011, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ישיב, ערן, וניצה קסיר, 2013. שוק העבודה של ערביי ישראל, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

מבקר המדינה, 2013. דוח שנתי 63ג לשנת 2012, ירושלים.

מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011. לקראת אזרחות ישראלית מכלילה, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

מוחמד דראושה, מנכ״ל שותף של עמותת יוזמות קרן אברהם. פרשן פוליטי בתחנות לוויין ערביות ובעבר ניהל את מערכת הבחירות של הרשימה הערבית המאוחדת. בעל תואר שני במינהל ציבורי.