"ייצוג הולם" לאוכלוסייה הערבית

בהשוואה לרוב היהודי, האוכלוסייה הערבית סובלת מרמת תעסוקה נמוכה יותר ואיכותית פחות. הגיע הזמן שלצעירים ערבים ייפתחו אפשרויות תעסוקה אמיתיות, מבלי שייכפה עליהם להתפרנס דווקא מעבודות קשות ומסוכנות כמו ענף הבנייה. נדרשת השקעה ניכרת בתחום החינוך והקצאת המשאבים הדרושים להבטחת בטיחות העובדים בענף זה

Flash 90

בראשית ימיה של המדינה הורכב כוח העבודה בענף הבניין מיהודים וערבים. בעקבות המלחמה בשנת 1967 ותום הממשל הצבאי שהטיל הגבלות על הערבים אזרחי ישראל, החלו רבים מקרב האוכלוסייה הערבית ופועלים פלסטינים לפקוד את אתרי הבנייה בשיעורים הולכים וגדלים, במקביל לירידה במספרם של העובדים היהודים.¹ האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בסוף שנות השמונים, יצרה שינויים רבים במדיניות ההעסקה ברבים מענפי המשק, בכללם ענף הבניין. בשנת 1988 עלה בדיוני הממשלה רעיון חדש: להביא לישראל מהגרי עבודה שיחליפו, או לפחות יפחיתו, את מספר הפלסטינים העובדים בתחומי הקו הירוק.² ואכן, בעקבות מדיניות הסגר שהשליטה ישראל בשטחים בראשית שנות התשעים וגלי העלייה הגדולים באותן השנים בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר שהגבירו את הצורך בבנייה רבה הוציאה המדינה אל הפועל את התוכנית למציאת כוח עבודה זול מעבר לים. על רקע זה בשנת 1993 החלו להגיע לישראל עובדים זרים, שעם השנים נעשו חלק חשוב משוק העבודה הישראלי – בסיעוד, בחקלאות וכן בענף הבניין.³

בשנת 2000, כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היו הערבים אזרחי מדינת ישראל 23% מכוח העבודה בענף הבנייה.⁴ כעבור שנים אחדות, שבהן שבו לענף גם העובדים הפלסטינים, זינק שיעורם של עובדי הבניין הערבים, ובשנת 2008 הוא עמד על כ-40%.⁵ כיום, לפי נתוני ארגון העובדים "מען", שיעורם של העובדים הערבים אזרחי ישראל בענף עומד על כ-36%. שיעור זהה תופסים העובדים הפלסטינים (חלקם עובדים באופן לא מוסדר), 20% נוספים הם עובדים יהודים, והיתר – 8% הם עובדים זרים ממדינות שונות.ר⁶ בשנת 2019, מתוך 86 עובדים שמצאו את מותם בתאונות העבודה – 34% (29) מההרוגים הם יהודים; 27% (23) הם ערבים אזרחי ישראל, ואחוז דומה של הרוגים – פלסטינים תושבי השטחים. עוד 10% מההרוגים הם עובדים זרים. באשר לזהות העובדים שנהרגו בתאונות עבודה בבניין, שיעור הערבים עולה באורח דרמטי – כ-32% מכלל ההרוגים, בהשוואה ל-9% מקרב היהודים.⁷

זהות אתנית של העובדים שנהרגו בתאונות עבודה בבניין, באחוזים

הפרופיל החברתי-כלכלי של פועלי הבניין הערבים בישראל

תעסוקה היא אחד הנושאים החשובים והמשפיעים על התפתחותן של קבוצות, בכללן גם האוכלוסייה הערבית בישראל, שמצבה הכלכלי נחות בהשוואה לזה של הציבור היהודי. תעסוקה הולמת, ששכר נאה בצידה, מספקת אפשרויות כלכליות ומאפשרת קידום ומציאת משמעות לחיים. בהשוואה לרוב היהודי האוכלוסייה הערבית סובלת מרמת תעסוקה נמוכה יותר ומתעסוקה איכותית פחות,⁸ והעבודה בענף הבניין – על השכר הזעום המשולם בו בהשוואה לסכנות הרבות שעבודה זו מעמידה – אינה משאת נפשם של הצעירים הערבים בישראל. לתנאים אלה חוברים גם הצורך להרחיק נדוד כפי שהעיד מוחמד חסאן מהעיר טמרה: "אחרי סיום הלימודים ביסודי יצאתי לעבוד כפועל בניין. עבדתי למעלה משלושים שנה כטפסן בחברות שונות ובאתרי בנייה ברחבי הארץ. עבדתי בירושלים ואפילו בשארם א שייח'"; וכן הפרישה המוקדמת הנכפית על רבים מהם בגיל צעיר יחסית בשל השחיקה הפיזית המאפיינת חלק מעבודת הבניין.⁹

בראיונות העומק שעשיתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי על חוסר מעש של צעירים ערבים גיליתי שרוב העובדים בעבודת כפיים החלו לעבוד זמן קצר לאחר סיום לימודיהם, ויש שאף עזבו את הלימודים לפני שהשלימו אותם בגלל קשיים כלכליים של משפחותיהם, והשתלבו בענף הבנייה. זה המקום לציין כי לאחר שבשנים 2015–2017 כמה בני נוער מצאו את מותם באתרי בנייה, בשנת 2018 נאסרה עבודתם שם. מכל מקום, מהמחקר עלה כי רבים מהעוסקים בענף זה (ובעבודות פיזיות אחרות) מתוסכלים מעיסוקם, שכן ברור להם שכך לא יוכלו להגיע למסלול מקצועי מספק או מתגמל יותר. חלקם יכולים לעבוד בתחומים אחרים, ולכן התסכול רב יותר. בד בבד הם גם משלימים עם מצבם ומעריכים את העובדה שמצאו עבודה. יש בהם גם שמכירים בעובדה שהם הגיעו לעיסוקם זה בעקבות מצבם הכלכלי-חברתי.

סיכום

במסגרת התוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה מתקיים הפרויקט לייצוג הולם של האוכלוסייה הערבית בשירות הציבורי. משמעותו הצרה של "ייצוג הולם" היא ששיעור העובדים בשירות המדינה ישקף את שיעורו של המיעוט באוכלוסייה, במקרה זה הערבים אזרחי ישראל. מהמחקרים שנעשו במסגרת הפרויקט עולה שהדרך לייצוג הולם בשירות המדינה, בחברות הממשלתיות ובגופים סטטוטוריים המחויבים לייצוג הולם בחוק או לפי הדוקטרינה הפסיקתית – ארוכה, מפרכת וכרוכה באתגרים.¹⁰ מאמר זה מראה כי בתחום הבנייה יש דווקא ייצוג עודף של ערבים אזרחי ישראל,¹¹ וייצוג זה בא לידי ביטוי למרבה הצער גם במצבת ההרוגים.

אני סבורה כי תמונת המצב שבה "במשך שנים העדיפה מדינת ישראל להציב את האזרחים הערבים דווקא בתפקיד בוני ערי המסכנות",¹² במקום לפעול למימוש ההבטחה שניתנה במגילת העצמאות ולפיה הערבים מוזמנים "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים", מציירת תמונה עגומה של שילוב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל לאחר יותר משבעים שנה. הגיעה העת שלצעירים ערבים ייפתחו אפשרויות תעסוקה אמיתיות בלי שייכפה עליהם להתפרנס דווקא מעבודות קשות ומסוכנות כענף הבנייה.

לשם כך נדרשת השקעה ניכרת בתחום החינוך ובשורה של תחומים אחרים, ובמקביל על המדינה להקצות את המשאבים הדרושים כדי להבטיח שאף פועל לא ימצא את מותו על הפיגומים או על יד המנופים, תהא זהותו או השתייכותו הקבוצתית אשר תהא. אם לא ייעשה כן, תתגנב לה מחשבה מטרידה ביותר - כיצד הייתה המדינה נוהגת לו היו עובדי הבניין בעיקר יהודים; ועד שייעשה כן, חובתם המינימלית של המדינה ומוסדותיה להציג את הפרופיל של פועלי הבניין ושל הנפגעים מהתאונות בענף הבניין כהווייתו ולפי פילוחים מפורטים. גישת "עיוורון הצבעים" בנושא זה איננה ראויה.