שירות נשים בצה"ל: בין צבא העם לשוויון מגדרי

עם הקמת צה"ל ופירוק המחתרות בשנת 1948, הוחלט לגייס גם נשים מכוח חוק גיוס חובה, צעד חריג שנבע מהיעדר כוח אדם מספק ולאור התפיסה שניסה להנחיל בן גוריון של "צבא העם". עם הזמן, ובעיקר בעשורים האחרונים, נכנס גם המושג שוויון למשוואה ויותר תפקידים נפתחו לשירות נשים. בעוד ששני השיקולים הראשונים יכולים להשתנות בהתאם לנקודות מבט שונות וצרכים של הצבא, אין ספק כי השיקול המגדרי וערך השוויון, הם הנושא שיש לשים לפתחנו בדיון על סוגיית גיוס הנשים בעת הזו.

צה״ל הוא אחד הצבאות היחידים בעולם שמגייס נשים לשורותיו מכוח חוק גיוס חובה. נשים שירתו בצה"ל עם הקמתו במאי 1948, ובשנת 1949 עוגן שירותן בחוק שירות הביטחון במסגרת חיל הנשים, שהוקם בפיקודן של קצינות יוצאות הצבא הבריטי. את ההחלטה לגייס נשים לצה״ל במסגרת גיוס חובה נימק ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בשני טעמים: גיוס החובה שירת את צורכי הביטחון של המדינה העברית הצעירה שנזקקה לכל כוח האדם האפשרי כדי להגן על הבית; ומחויבותו של הצבא לעקרון השוויון.

שני הטעמים הללו נתפסים לא פעם כעקרונות העומדים בבסיס המודל של צבא העם - שעל פיו הוקם צה״ל ממשיך להיות עמוד תווך קונצנזואלי כמעט ביחסי הצבא והחברה בישראל. ואכן, עד היום התפיסה שגיוס הנשים נובע מהיותו של צה"ל צבא העם – ועל כן יש לאמץ את עקרון השוויון ביחס לכל הקבוצות בחברה - נותרה בעינה במקביל לכורח הביטחוני המחייב את מיצוי פוטנציאל כוח האדם בחברה. עדות לתפיסה זו עולה ממסמך של דובר צה"ל משנת 2009 שמתייחס לחובת הגיוס של נשים:

"חובת השירות מבטאת בראש ובראשונה את תפיסת צה"ל כ"צבא העם" [הדגשה במקור], הרואה בשוויון בנשיאת נטל הביטחון ובשותפות כלל הרבדים של החברה בו ערך יסוד לבניין זהותו. אולם יותר מכך מבטאת שותפות הנשים בנשיאה בנטל הביטחון את ההכרח למצות את המשאב האנושי, על בסיס ההבנה שבמיצוי איכות המשאב האנושי טמונה עוצמתו של צה"ל, הנדרשת נוכח האיומים הנשקפים עדיין לביטחון ישראל".מתוך: סקירה מיוחדת: שירות נשים בצה״ל, דובר צה״ל, יולי 2009. 

ואולם על אף הפיתוי לראות במודל של צבא העם ערובה לקידומו של שוויון מגדרי, לא תמיד אתוס זה משקף את פני הדברים. כמו שנראה, העובדה שנשים מגויסות מכוח חוק גיוס חובה במסגרת המודל של צבא העם רחוקה מלהבטיח להן שוויון פורמלי, קל וחומר שוויון מהותי. במאמר זה אצביע על שלושה גורמים שבמשך השנים השפיעו על שילובן של נשים בצה״ל ועל ההחלטות בדבר פתיחת היחידות הצבאיות לשירותן:

1. תפיסת צה״ל כצבא העם.
2. צורכי הביטחון.
3. תהליכים חברתיים שתורמים לשוויון מגדרי או חותרים תחתיו.

כמו שנראה שלושת המניעים שלובים זה בזה – אם להלכה ואם למעשה – תמיד, אבל לעתים מניע אחד גובר על פני האחרים, והוא שמתווה את הדרך שבה נשים משולבות בפועל ביחידות צה״ל השונות.

גיוס נשים כמובן מאליו

באוקטובר 1949, חודשים ספורים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ערך המכון למחקר חברתי שימושי סקר ובו נשאל הציבור האם הוא בעד שיווי זכויות לנשים. 92% היו בעד. עם זה בנוגע לשאלה האם יש לגייס נשים לצבא בימי שלום (כלומר להנהיג גיוס חובה) היו הדעות חלוקות: 52.5% היו בעד ו-47.5% התנגדו. קברניטי המדינה - ובראשם דוד בן-גוריון – לעומת זה לא התלבטו. בן-גוריון סבר שעל המדינה לתבוע מנשותיה למלא חובות כמו הגברים, ובמקביל להעניק להן שוויון זכויות.מדינת ישראל, המכון למחקר חברתי שימושי (אוקטובר 1949). דעת הקהל על… גיוס נשים לצבא ושיווי זכויות לנשים, פרסום 10 תפיסה זו באה לידי ביטוי בין היתר בהתנגדותו לשם שהוצע בתחילה לחיל הנשים ״חע״ן - חיל עזר לנשים", בנימוק שאין לראות בנשים מי שתפקידן לסייע, אלא יש להתייחס לשירותן באותה מידת חיוניות שמיוחסת לשירותם של הגברים.ראו למשל "ראשית ימי הח"ן", אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. כך אמר למשל בסיום קורס קצינות בראשית שנות החמישים:

"בהטילנו חובת השירות הצבאי על האשה - העלנו את האשה לשיא השוויון המוסרי בישראל [...] האשה בישראל נושאת באחריות העליונה של המדינה. באחריות הביטחון. שכם אחד עם הגבר" (צריפין, 1 במארס 1951).מתוך יחוד ויעוד, עמ' 156. מצוטט בסקירה המיוחדת: שירות נשים בצה״ל, דובר צה״ל, יולי 2009.

 

ואולם על אף עמדתו הנחרצת של בן-גוריון ביחס לשוויון הראוי, בתחילת הדרך הורשו נשים לשרת בצה״ל בעיקר בתפקידים של פקידות, אחיות ומורות – תפקידים שבאופן מסורתי נתפסו כתפקידים נשיים. בהתאם לכך, בפקודת ההקמה של חיל הנשים נקבע שנשים ישרתו בהגנת יישובים, בתפקידים מקצועיים, בתפקידים מנהלתיים ובתפקידי עזר, אבל לא בתפקידי לחימה. זה המקום להזכיר כי לפני הקמתו של צה"ל, הן ב"הגנה" והן באצ״ל שירתו נשים במגוון תפקידים, לרבות תפקידי לחימה מבצעיים וטיס; ואולם לאחר מלחמת העצמאות ובעקבות נפילת נשים בשבי האויב, הוחלט - כחלק מגלגוליו של חוק שירות הביטחון - על שלוש קטגוריות של תפקידים שלא יוטלו על נשים: מקצועות שדורשים כושר גופני, מקצועות שתנאי השירות בהם אינם מתאימים ומקצועות לחימה. 

בפועל קיבע אפוא חיל הנשים את שירותן כחלק אינטגרלי מצבא ההגנה לישראל, אבל הגדיר חלוקה מגדרית ברורה בין תפקידי החיילים הגברים ובין תפקידי החיילות: בניגוד לגברים, שיועדו לתפקידי לחימה, נשים גויסו בעיקר כתומכות בחיילים וכדי לפנות את הגברים לתפקידים מבצעיים. כמו שסיכמו קארין כרמית יפת ושולמית אלמוג: "צה"ל של הדור הראשון הוא צבא של גברים כמשרתי העם, ושל נשים כמשרתות הגברים."קארין כרמית יפת ושולמית אלמוג, "הדתה, הדרה וצבא: אפס ביחסי מגדר?", עיוני משפט לט (2016): 257.

מודעה שהופצה בצה"ל בשנת 1948

מעניין כי חרף האפליה המובנית, בימיו הראשונים של חיל הנשים היו תחושת השליחות והמוטיבציה של נשים לשרת גבוהות יחסית, כמו שעולה למשל מסקר שנערך בספטמבר 1948 בגדוד ח״ן 205. על פי המשאל 93% מהחיילות התגאו בהשתייכותן לחיל הנשים. עוד על תחושת החיילות בימים אלו אפשר ללמוד מעמוד התוצאות המובא בתמונה 2:

מתוך סקר ״מה חושבות החיילות בח״ן 1 לספטמבר 1948ארכיון צה״ל: http://www.archives.mod.gov.il/Exhib/hayalothn/Pages/ExhibitionsDocs.aspx?ExhbId=44

אפשר שהדבר נובע מההתאמה בין התפיסה הרווחת של שוויון מגדרי באותה תקופה ובין האופן שבו תפיסה זו באה לידי ביטוי בשילוב נשים בצבא.

הרחבת השירות של נשים

התפיסה של נשים בעורף וגברים בחזית רווחה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה, כמו שציינה עינת לחובר, אף שבראשות המדינה עמדה באופן חריג אישה, בלט אי-השוויון המגדרי כשנשים הודרו משלושת התפקידים העיקריים של המערך המלחמתי: ההגנה הצבאית, האדמיניסטרציה האזרחית והייצור המלחמתי.עינת לחובר, "נשים במלחמת ששת הימים: נקודת מבט תקשורתית", ישראל 13 (2008): 38. לאחר המלחמה, מתוך צורך לבנות כוח מסיבי, אימץ הצבא מדיניות חדשה ומרחיבה בנוגע לשיבוץ נשים, והן הוכשרו גם למקצועות שעד אז היו פתוחים לגברים בלבד. ואולם גם אז התבססה פתיחת המקצועות הנוספים על התפיסה שגיוס נשים מאפשר לפנות גברים מתפקידי עורף למערכי הלחימה, ועיקר מאמץ ההכשרה הופנה למערכי ההדרכה בשדה (מדריכות לחימה, נשקיות, נהגות, מכונאיות מטוסים, קשריות ועוד). בתקופה זו הוטבע גם המונח "נשים חליף גברים".פנינה שרביט, "מהו המודל הראוי לשירות נשים בצה"ל?", בתוך: מאיר אלרן וגבי שפר (עורכים), השירות הצבאי בישראל: אתגרים, חלופות ומשמעויות (מזכר 148), תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2015, עמ' 62.

ובכל זאת, בשנים אלה אפשר לזהות צעדים מרחיקי לכת בכל הנוגע לשירות הנשים בצה"ל כמו למשל הסרת המגבלות שהיו קיימות עד אז על נוכחות נשים בשטחי לחימה בכלל ומעבר לגבול בפרט (1982), והסרת הסעיף מחוק שירות הביטחון המונה את התפקידים ואת המקצועות הסגורים בפני נשים (1987). על הקשר בין נתון זה ובין הסוגיה של נפילת נשים בשבי, ראו אצל תא"ל רחל טבת-ויזל וסא"ל אריאל ויינר, "מסתערות למרות הכל", מערכות 456 (אוגוסט 2014 ): 39.אל״מ טליה לנקרי סבורה שבתקופה זו נזרעו הזרעים לצעדים לקראת שוויון מגדרי: ״מפקדי צה"ל החלו להכיר ולהוקיר את הפוטנציאל של הנשים, את רוח הלחימה שלהן ואת היכולות שהן הפגינו״. הכרה זו, לטענתה, היא שהייתה אות הפתיחה ״לעידן הליברלי של שנות ה־90״.אל"מ טליה לנקרי, "מסתערות קדימה: על שילוב נשים בדרג המסתער", מערכות 454 (אפריל 2014}: 39–43.

לסיכום, מיום הקמתו של צה״ל ועד שנות התשעים באה המחויבות לשוויון כלפי נשים לידי ביטוי בעיקר בעצם גיוסן ובעיגון חובת גיוסן בחוק. ואולם בכל הקשור לשיבוצן ביחידות ולהיקף ולאופי של היחידות הפתוחות בפניהן – בעניין זה התוו את המציאות הצה״לית בעיקר צורכי השעה וסטריאוטיפים מגדריים בנוגע לתפקידים ״נשיים״.

נקודת המפנה: בג״ץ אליס מילר (אמצע שנות התשעים)

את יחסו של צה״ל לשירות נשים אפשר לחלק במידה רבה לשתי תקופות: לפני בג״ץ אליס מילר (1995) - או ליתר דיוק לפני התיקון של חוק שירות הביטחון בשנת 2000 שנעשה בעקבות פסיקתו - ולאחריו. ההבדל המשמעותי בין התקופות אינו במספר היחידות שנפתחו לשירות נשים דווקא, שאמנם הואץ בעקבותיו, או בשיעור הנשים המתגייסות, שדווקא פחת; אלא בעיקר במניע לשילובן של הנשים ביחידות הצבא ובעיקרון העומד בבסיס היחס לשילוב הנשים ומיצוי שירותן בצה״ל.

כזכור, בעתירה שהגישה אליס מילר - בעקבות סירובו של צה״ל לזמנה למיונים לקורס טיס בשל היותה אישה - פסק בג״ץ כי נשים זכאיות לשוויון הזדמנויות פורמלי ומהותי בשירותן הצבאי וכי מדיניות הצבא הסוגרת לפניהן תפקידי טיס פסולה. עמדה זו עמדה בניגוד לטעמים שהציגה המדינה ולפיהם הדרה זו מוצדקת בשל הפער בין ההכשרה הארוכה והיקרה של טייסים ומשך שירות החובה הקצר יותר של נשים וההקלות המגיעות להן לעניין שירות המילואים.

פסיקה זו השפיעה כמובן השפעה עמוקה על מגוון היחידות שצה״ל הונחה לפתוח לשירות נשים, לרבות כאלה שנתפסו כבעלות מונופול גברי. ואולם נקודת המפנה שיצרה פסיקה זו איננה רק פרוצדורלית. בפסיקתו הורה למעשה בית המשפט לצה״ל לשלב נשים בשורותיו לא רק בהתאם לצורכי הביטחון הנגזרים מצורכי השעה, אלא גם בכפוף למחויבות מהותית לשוויון. הפסיקה ההיסטורית ביקשה להבהיר למדינה שערך השוויון אינו ממולא אם כל אימת שצירוף המילים ״צרכים ביטחוניים״ עולה לאוויר, הוא נדרש להתכופף לפניו. כדבריה של השופטת טובה שטרסברג-כהן:

"בהתנגשות בין ערך השוויון לבין ערך בטחון המדינה כפועל יוצא מצורכי הצבא, ניתן לראות את ביטחון המדינה כערך עדיף ובעל מעמד גבוה ממעמדו של ערך השוויון, על-אף חשיבותו של האחרון. אלא שביטחון המדינה איננו מילת קסם, ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו״.בג"ץ 4541/94 מילר נגד שר הבטחון, פ"ד מט (4) 94.

ועוד הוסיפה השופטת:

״חברה המכבדת את ערכי היסוד שלה ואת זכויות היסוד של חבריה צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר סביר על-מנת שערך השוויון לא יעמוד ככלי ריק מתוכן״.שם.

מבג״ץ מילר ועד היום

ב-1 בינואר 2000, בעקבות פסיקת בג״ץ, התקבל התיקון לחוק שירות הביטחון שקבע כי לכל אישה זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד. התפקיד הראשון שנפתח לשירות נשים היה טיס, ואחריו נפתחו בהדרגה 14 תפקידים כגון חובלות, לוחמות מג"ב, לוחמות נ"מ, לוחמות בגדוד קרקל ולוחמות רפואיות מוטסות.

מקצועות לחימה שנפתחו לנשים לפי שנים:

1995	1996	1997	2000	2001	2003	2006	2015	2017
טייסות	לוחמות במג״ב	לוחמות נ״מ, חובלות	לוחמות קרקל (גדוד מעורב ראשון), לוחמות רפואיות מוטסות, לוחמות תותחנים	מדריכות צניחה	לוחמות עוקץ, קצינות קשר גדודיות	לוחמות איסוף מודיעין שדה	לוחמות בגדוד אריות הירדן	לוחמות בגדוד לביא הבקעה (גדוד מעורב רביעי)

בשנת 2004 הוקם גדוד החי"ר המעורב הראשון - קרקל, ומאז שיעור המקצועות הצבאיים הפתוחים לנשים נתון בעלייה מתמשכת: בשנות השמונים היו פתוחים לנשים 55% מהתפקידים בצה״ל, בשנת 1995 עמד שיעורם על כ-73%, בשנת 2005 כ-88%, ומשנת 2012 92% מהיחידות בצה"ל פתוחות לפניהן.נטע משה, שירות נשים בצה״ל הכנסת, מרכז המחקר והמידע. (מוגש לוועדה לקידום מעמד האשה), מאי 2013. ראו גם אצל: מיטל עירן-יונה וכרמית פדן, "שירות נשים לוחמות בצה"ל: המהפכה הנבלמת", עדכן אסטרטגי 20 (4) (2018): 92.
זאת ועוד, לפי הנתונים שמפרסם צה"ל, בשנים 2013–2017 עלה מספר הלוחמות בזרוע היבשה ב- 350%, ובסך הכול משנת 2005 זינק מספר הלוחמות פי 7.

מספר הלוחמות בזרוע היבשה 2005–2017דובר צה"ל.

במקביל לעלייה בשיעור הלוחמות, מדווחים בצה"ל גם על ירידה בשיעור הנשים המשרתות בתפקידי פקידות (תרשים 2).

שיעור הפקידות מקרב כלל המשרתותמתוך: סקירה מיוחדת: שירות נשים בצה״ל, דובר צה״ל יולי 2009.

בד בבד עם הרחבת התפקידים הפתוחים לפני נשים, נקטו בצה״ל מהלך יזום שעיקרו שינוי התפיסה בנוגע לשירות נשים בצה״ל. כחלק ממהלך זה פורק בשנת 2001 חיל הנשים, ובמקומו הוקמה היחידה של יועצת הרמטכ״ל לענייני נשים (יוהל"ן) (שבהמשך שינתה את שמה ליועצת הרמטכ״ל לענייני מגדר - יוהל"ם). היחידה קמה מתוך התפיסה שבצבא אין טיפול מגדרי מיוחד לנשים, אלא שבכל דבר ועניין הן כפופות למפקדיהן, כמו חיילים גברים בדיוק. פרט לטיפול במאפיינים הייחודיים לנשים, כולל תפקידה של היחידה, בהגדרתו, גם את קידום שוויון ההזדמנויות לנשים בצה״ל.בסקירה שפרסם דובר צה״ל נכתב כי ״בניגוד לחיל הנשים שבמידה רבה קיבע את תפקיד הנשים בצבא, תפקידה של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (היוהל״ן) לקדם את התנאים לשוויון הזדמנויות, למיצוי כישוריהן ויכולותיהן של נשים בצבא ולספק לנשים המשרתות בצה״ל סביבה בטוחה וחופשית מאפליה״ –סקירה מיוחדת: שירות נשים בצה״ל, דובר צה״ל יולי 2009. מהלך זה נתפס בצה״ל כאבן דרך משמעותית בעיצוב התפיסה בדבר שילוב הנשים בצבא.

בספטמבר 2007 פורסם דו"ח של הוועדה לעיצוב שירות הנשים בצה"ל בראיית העשור הבא בראשותו של אלוף (מיל') יהודה שגב. הוועדה קבעה את עקרון האדם הנכון במקום הנכון, שעל פיו "גברים ונשים ימוצו בשירות באופן זהה, לפי קריטריונים ענייניים המשקפים את צורכי צה"ל, את מרצם, יכולותיהם, ותכונותיהם האישיות של המתגייסים, ולא את מינם". עוד קבעה הוועדה כי "לא יהיו תפקידים או מערכים הסגורים קטגורית לנשים או לגברים".מתוך דו"ח ועדת שגב.

אף שרוב המלצותיה של ועדת שגב לא יושמו - בין היתר בשל לחץ של גורמים דתיים שהתנגדו לו - מאז בג״ץ מילר ועד היום המחויבות לשוויון מגדרי היא הכוח המניע העיקרי המנווט את שילוב הנשים בצה״ל, אף שאין חולק על התפיסה שבסיס ההחלטה על פתיחת יחידות נוספות לנשים עומדת גם הזדקקותו של צה״ל לכוח אדם, בעיקר כזה בעל מוטיבציה גבוהה לשירות. ביטוי לכך אפשר למצוא בדבריו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ב-2009, אז הציב את צה"ל - בהיותו צבא העם - כראש החץ בחתירה אל השוויון המגדרי ובמימוש שלו:

"כצבא העם המהווה גורם מעצב באתוס הלאומי של מדינת ישראל מחייב צה"ל מבחינה ערכית, ציבורית וחברתית להיות נושא הדגל בתחום שילוב הנשים [...] זוהי חובה מוסרית מלבד הצורך הארגוני: הצורך לשמור על צה"ל כארגון חזק, מקצועי ומנצח".סקירה מיוחדת: שירות נשים בצה״ל, דובר צה״ל, יולי 2009.

באיגרת זו קשר הרמטכ"ל דאז את שלושת המניעים לשילוב שוויוני של נשים בצה״ל: על נשים לשרת בצבא מכיוון שצה״ל הוא צבא העם; במסגרת היותו צבא העם הצבא מחויב מבחינה ערכית לשילוב נשים; ולבסוף, נשים משולבות בצה״ל כחלק מצרכים מבצעיים, שחיוניים לשמירה עליו כצבא חזק ומקצועי. ואולם על אף המגמה הברורה של פתיחת הצבא בפני נשים, דווקא בעת האחרונה מאותגר שוויון זה מכיוונים חדשים.

שירות נשים בהשוואה בינלאומית (נכון לחודש נובמבר, 2020)

צורכי ביטחון וצבא העם - תפנית בעלילה?

במקביל לפתיחתן של יותר ויותר יחידות לשירות נשים בעקבות בג"ץ אליס מילר, הלך ועלה משקלם של חובשי הכיפות הסרוגות בקרב הקצונה הלוחמת וכן עלה גם שיעור המתגייסים החרדים.ראו למשל בספרו של יניב מגל, סרוגים בקנה: סיפור השתלבות הציונות הדתית בצה״ל, תל אביב: ידיעות ספרים, 2016. או בספרו של יגיל לוי, המפקד האליון: התיאוקרטיזציה של הצבא בישראל, תל אביב: עם עובד, 2015. ההתנגשות בין המהפכה המגדרית בצה"ל ובין דרישותיהם של החיילים הדתיים הפכה בלתי נמנעת, ובעקבותיה הורה צה״ל על עבודת מטה שתסדיר כללים לשירות משותף ובהמשך תעגן אותם בפקודה. בתחילה (2002) נקראה הפקודה "פקודת השילוב הראוי", ונקבעו בה הסדרי מגורים נפרדים והגבלות צניעות לצד פירוט זכויותיהם של החיילים הדתיים כמו הימנעות מפעילויות מסוימות שכרוכות בשהות משותפת עם נשים. עם הזמן הצטברו תלונות נשים על פרשנות פוגענית של הפקודה שהביאה לידי אפליה והדרה של חיילות, והפקודה הושהתה. לאחר גלגולים רבים ובעודה מעוררת סערה ציבורית נדירה בממדיה עודכנה הפקודה באופן סופי בדצמבר 2017 בשם פקודת השירות המשותף. בדברי הפתיחה לפקודה נכתב:

"מדיניות השירות המשותף נועדה למלא את יִיעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית, והיא מושתתת על היותו של צה"ל צבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית – ועל תפיסת צבא העם [ההדגשה שלי], ולפיה משרתים בצה"ל חיילים בני כל המינים, הדתות והעדות. המדיניות קמה מתוך תפיסה ממלכתית, שוויונית וסובלנית, המעוגנת בעֶרכי כְּבוד האדם וברוח צה"ל".

 

הדיון הנוקב בפקודה התקבע כמאבק בין הציונות הדתית ובין ארגוני הנשים ונערך במקביל בשני ערוצים: ערוץ פורמלי, שהתנהל מול גורמי הצבא, וערוץ נוסף שבא לידי ביטוי בקמפיין ציבורי נרחב ובוטה. הסערה סביב הפקודה והאופן שטופלה בצה״ל מרתקת ומעלה שאלות וסוגיות רבות; ואולם במיוחד מעניין לשים לב ששני הגורמים - מודל צבא העם וצורכי הביטחון – שעם קום המדינה היו המניעים העיקריים לשילוב נשים בצה״ל, שימשו במסגרת הקמפיין - שאותו הוביל בעיקר הציבור הדתי-לאומי - כטענות מרכזיות דווקא נגד הרחבת שילובן של נשים ביחידות השונות. שוב ושוב נימקו הגורמים הדתיים את התנגדותם לשילוב נשים ביחידות מבצעיות בטענות כי שילוב כזה, שמושפע מאג׳נדות פמיניסטיות קיצוניות, חוטא לעיקרון של צבא העם ומעמיד בסכנה אמיתית את מבצעיותו של צה״ל ואת ביטחון המדינה.

כך למשל באחד העלונים שחולקו במסגרת הקמפיין נכתב כי "הצבא הוא לא כלי לקידום אג'נדות – הוא צבא העם", ועלון אחר הסביר במה פוגעת מגמת "השירות המשותף".

עלון במסגרת המאבק בפקודת השירות המשותף (2017)

פקודת השירות המשותף עודכנה לדברי צה״ל באופן סופי, אבל הסערה שהתעוררה בעקבותיה טרם שככה. לצד הבהרות בדבר מחויבותו של צה"ל לעקרון השוויון והכרה בחלקן של הנשים בתפקוד הצבא (כמו שאמר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט: "ירידה בשירות נשים תפגע בצה״ל ובתפקודו"http://www.israelhayom.co.il/article/514113 ), לאחרונה נשמעו מפי מפקדים בצבא אמירות שנדמה שגוררות את צה"ל לאחור. צורמת במיוחד אמירתו של ראש אכ״א, אלוף מוטי אלמוז, שבכנס של העיתון ״בשבע״ הבהיר:

"יש כאן עניין שאני חוזר עליו בתוך הצבא. אני לא חברת כוח אדם ולא חברה לשוויון חברתי. לי יש צורך מבצעי, וביום פקודה המערכים של צה"ל צריכים להיות כשירים גם פיזיולוגית. אני מצטער שאני מאכזב. יש מקומות שאני צריך נשים וזה לא יחידות קרביות. אני לא מנהל על פי אג’נדה, אלא מה יביא לניצחון לישראל וצה"ל".

אין חולק על העובדה כי על צה״ל להיות מוכן ביום פקודה וכי על מפקדיו לדאוג להצלחתו. ואולם דבריו של ראש אכ״א מלמדים כי הדרך להטמעת המסר שבית המשפט ביקש לשלוח - ולפיו שוויון איננו מותרות, כי אם ערך שגם הצבא מחויב לו – עדיין ארוכה.

מבחינה של ההתייחסויות לשירות נשים במשך השנים עולה ששני המניעים העיקריים שהובילו את שילוב הנשים בצה"ל מראשיתו - מודל צבא העם וצורכי הביטחון – הם כחומר ביד הטוען. ברצותו הם משמשים כטעמים בעד שילוב שוויוני, וברצותו כנגדו. מחויבות לשוויון מגדרי מהותי, לעומת זאת, היא המחויבות היחידה המגינה על האידיאל של שילוב נשים בצה"ל מפני נסיגה, ואליה הפנה בג"ץ בפסיקתו ההיסטורית כשהבהיר למדינה שזו חלה גם על הצבא, ואיננה נעצרת בשערי הבקו"ם.

נקודות ציון בשירות נשים בצה״ל

1949 – נחקק חוק שירות הביטחון הקובע חובת שירות לנשים. בעת חקיקת החוק עמדה תקופת השירות על 30 חודשים לגברים ועל 18 חודשים לנשים, ונקבע שנשים יוכלו לבקש שחרור מהצבא מטעמי דת או מצפון.
1952 - נקבעת רשימת תפקידים – 25 במספר - הפתוחים לפני נשים במסגרת תקנות שירות הביטחון. לצד הרשימה נקבע בתקנות כי נשים יוכלו להתנדב מרצונן לשירות בתפקידים נוספים.
1987 – מבוטלות שלוש ההגבלות הקבועות בחוק שירות הביטחון על שירות נשים ולפיהן נשים לא תשרתנה בתפקידי לחימה, במקצועות שתנאי השירות בהם אינם מתאימים לנשים, ובתפקידים שדורשים כוח פיזי.
1995 – בג"ץ אליס מילר. בית המשפט קובע שנשים זכאיות לשוויון הזדמנויות פורמלי ומהותי בשירותן הצבאי וכי מדיניות הצבא הסוגרת לפניהן תפקידי טיס פסולה.
1998 – בקורס טיס מסיימת הבוגרת הראשונה – נווטת הקרב שרי.
2000 – מתקבל תיקון לחוק שירות הביטחון הקובע כי לכל אישה זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד.
2000 – בקורס חובלים מסיימת הבוגרת הראשונה – אורה פלד.
2001 – חיל הנשים מבוטל.
2004 – מוקם גדוד קרקל ראשון.
2007 – מתפרסם דו״ח ועדת שגב. הדו"ח קובע בין היתר את עקרון שיבוץ על פי ״האדם הנכון במקום הנכון״ וכי לא יהיו תפקידים או מערכים הסגורים קטגורית לנשים או לגברים.
2011 – מתמנה האלופה הראשונה – אורנה ברביבאי היא ראשת אכ״א.
2014 – מתמנה מ״פ ראשונה בקורס קציני חי״ר – אור בן יהודה.
2016 – השם "יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן) משונה ל"יועצת הרמטכ"ל לעניינה מגדר" (יוהל"ם).
2017 – פקודת השירות המשותף מעודכנת באופן סופי.
2018 – לראשונה ממונה מפקדת טייסת.