ממדף הספרים בחו"ל

בחירת מנהיג המפלגה נוסח יפן

על רקע המגמה ליתר דמוקרטיזציה בבחירת מועמדי מפלגות בישראל, מעניין לבחון את הנעשה במפלגה הליברלית-דמוקרטית ביפן (ה-LDP), אשר שלטה בפוליטיקה היפנית במשך 38 שנים עד לתבוסתה בבחירות שהתקיימו ביולי 1993. מנהיג המפלגה שימש לרוב גם ראש ממשלת יפן, ומכאן חשיבותו של תהליך בחירתו.

במשך שנות שלטונה התאפיינה הנהגת ה-LDP באליטיזם ובשמרנות בכל הנוגע לדמוקרטיה פנים-מפלגתית. ענייני המפלגה התנהלו רובם ככולם על-ידי חברי הסיעה בפרלמנט (DIET), המורכבת מחטיבות מוגדרות בעלות היררכיה פנימית נוקשה, אשר בראשה עומד מנהיג החטיבה הכמעט כל-יכול. החטיבות מתחרות בינן לבין עצמן הן על קבלת תרומות ותפקידים ממשלתיים, והן על גיוס חברים חדשים למפלגה, ולעתים מועמדיהן מתמודדים זה מול זה בבחירות לדיאט - דבר שמתאפשר עקב שיטת הבחירות הנהוגה ביפן המבוססת על מחוזות בחירה רב-נציגיים.

עד שנת 1978 נבחר מנהיג ה-LDP על-ידי וועידת המפלגה שמנתה כ-500 צירים, מהם כ- 90%-80% חברי הסיעה הפרלמנטרית משני בתי הדיאט והשאר חברים בסניפי המפלגה האזוריים. ב-1978 נפתח תהליך בחירת מנהיג המפלגה בפני החברים בסניפים, המזוהים אף הם עם החטיבות המיוצגות בסיעה הפרלמנטרית. אם כי הזכות להציג מועמדות הוגבלה כבעבר לחברי הפרלמנט בלבד, ניתנה אפשרות לחברים מן השורה להביע את העדפתם בין המתמודדים על ראשות המפלגה, תוך הפעלת שיטת ניקוד שבאמצעותה דורגו הסניפים על-פי מספר החברים הרשומים בהם. בשלב הבא, נדרשו חברי הסיעה הפרלמנטרית לבחור בין שני המועמדים אשר קיבלו את מירב קולות המצביעים בסניפים. כבר בפעם הראשונה שהופעלה שיטת הבחירה החדשה נרשמה השפעה להצבעת החברים מהסניפים. מנהיג המפלגה שכיהן באותה עת (FUKUDA) זכה במקום השני בקרב הבוחרים המקומיים, ועקב תוצאה זו הוא החליט להסיר את מועמדותו לפני ההתמודדות הסופית בדיאט.

במרוצת השנים ניסו האליטות במפלגה - דהיינו ראשי החטיבות - להגביל את הרפורמות הדמוקרטיות בדרכים שונות. ב-1982, לדוגמא, הם החליטו, כי בחירת מנהיג המפלגה תיפתח להצבעה בסניפים רק אם יציגו מועמדותו יותר משלושה אנשים. נסיון זה נכשל כאשר מועמד רביעי החליט להתמודד על התפקיד. נסיונות אחרים נשאו פרי, ורק בשנת 1991 ניתנה שוב אפשרות לחברי המפלגה מן השורה להשתתף בבחירת מנהיגם.

ב-1991 הופעלה שיטה הדומה לזו שהיתה נהוגה לפני 1978: ההתמודדות על ראשות המפלגה הוכרעה על-ידי כ-500 "קולות אלקטורליים", מהם כ-80% חברי הסיעה הפרלמנטרית, והקולות הנותרים מהסניפים האזוריים על-פי מספר החברים הרשומים בהם. השיטה שהונהגה השאירה, למעשה, את ההכרעה בידי החטיבות בסיעה אשר ניהלו מו"מ בינן לבין עצמן, תוך סגירת "עסקאות" על תמיכה במועמד זה או אחר. למרות שהיה ידוע מראש כי לקולותיהם של החברים מן השורה תהיה השפעה שולית בלבד, בעיקר בשל הנאמנות הכמעט עיוורת שלהם לחטיבות, הוצאו כספים רבים כדי לקיים את ההצבעה בסניפים. מיליונים הוצאו על-ידי המפלגה בהצבת 3000 קלפיות ברחבי המדינה, והחטיבות חילקו כספים רבים על מנת לקדם את המועמדים שלהן, התברר שהרחבת שורות הבוחרים הרחיבה גם כן את האפשרויות לתלות פיננסית בתורמים ולאי-סדרים כספיים.

ראוי לציין, כי להשתתפות חברי המפלגה בבחירת מנהיגם יכולה להיות השפעה ניכרת במקרה של התמודדות צמודה בין מועמדים, בתנאי שהחברים יפגינו עצמאות כלפי פטרונם במפלגה, כלומר יצביעו בניגוד להמלצת החטיבה אליה משתייכים. כדי שזה יקרה יהיה צורך, כמובן בשינוי יסודי של המסורת היפנית הטומנת בחובה נאמנות והכנעה למנהיג.

Malcolm Punnett. THE SELECTION OF THE PARTY LEADER - JAPANESE STYLE.
Strathclyde Papers on Government and Politics, 1992.

הקנדים ונבחרי הציבור- הציניות בעליה והאמון בירידה 

סקרים שנערכו בקנדה ב-20 השנים האחרונות מצביעים על ירידה מתמדת באמון הציבור בנבחריו: ב-1965 גרסו 49% מהקנדים, כי "הממשלה אינה מתחשבת בדעתו של הציבור", ואחוז המצדדים בקביעה זו עלה ל-70% ב-1990. לגבי רמת היושר האישי של חברי הפרלמנט, קבעו 39% של הציבור, ב-1982, כי היא "נמוכה" או "נמוכה מאד" - וכעבור עשור, נתמכה הערכה זו על-ידי 49% מהציבור.

דינן של מפלגות פוליטיות דומה: ב-1979 הביעו 22% של הקנדים חוסר אמון במפלגות; אחוז זה עלה ל-30% ב-1985 והגיע ל-49% ב-1993.

ניתן למנות מספר סיבות אפשריות לירידתו של אמון הציבור בנבחריו, ולעלייתה המקבילה של הציניות המאפיינת את אזרחי קנדה: הם מאשימים את הפוליטיקאים במצב הכלכלי המתדרדר, שהביא לאבטלה גוברת, צמצום השירותים החברתיים, וחובות לאומיים. עמדות אידיאולוגיות בהן דגלו המפלגות הגדולות בעשורים האחרונים - הן השמרניות והן הסוציאליסטיות - מתערערות, וקיימת נטיה גוברת לחפש פתרונות מהירים אצל מפלגות אשר עיקר עיסוקן הוא מחאה. הסבר שלישי נעוץ באכזבה הגוברת מהשיטה הפרלמנטרית בכלל, ומהשלכותיה על משמעת סיעתית נוקשה בפרט. קיימת גם סברה, כי יש ליחס את התדמית הירודה של הפוליטיקה לאופיה של הדמוקרטיה, אשר טומנת בחובה מידה של חשדנות כלפי השלטון.

למרות שהעתונות לא יצרה את תופעת הציניות, נראה כי היא חיזקה אותה: אמצעי התקשורת משדרים בעיקר את "החדשות הלא טובות", והסיקור הפרלמנטרי מתמקד לרוב בעימותים הנעשית בועדות. לאמצעי התקשורת תפקיד בהחזרת אמון הציבור בנבחריו. לצד הביקורת הנמתחת על הפעולות של הממשלה, הפרלמנט והמפלגות, רצוי שהעתונאים יציעו פתרונות קונקרטיים לבעיות, תוך השתתפות בקביעת הנושאים אשר יש להעלותם על סדר היום הציבורי.

Stephane Dion. "Rising Cynicism: Who is to Blame?", CANADIAN PARLIAMENTARY REVIEW, Winter 1993-94.

הגבלת כהונות של פוליטיקאים- מדוע לא?

תיקון מספר 22 לחוקה האמריקנית, אשר אושרר בשנת 1951, קובע כי אדם זכאי להבחר לנשיאות לכל היותר פעמיים, כלומר לשתי כהונות בנות ארבע שנים כל אחת. בשנות ה-1980 קמה תנועה ציבורית בארה"ב, אשר מטרתה היתה קידום חקיקה שתגביל את כהונותיהם של פוליטיקאים נוספים, הן בבתי המחוקקים של המדינות והן בקונגרס האמריקני. הצלחה ראשונה נרשמה ב-1990 כאשר במדינות קליפורניה ואוקלהומה חוקקו חוקים אשר הגבילו את כהונותיהם של נבחרי ציבור, פרט לפוליטיקאים המייצגים את אותן מדינות בדרג הלאומי. ב-1992, באמצעות משאלי-עם שנערכו ב-15 מדינות, הועמדה סוגיית הגבלת כהונות (TERM LIMITS) להכרעת תושבי אותן מדינות וזכתה לרוב בכולן. החידוש במשאלים הללו טמן בחובו הרחבת מעגל הכהונות לסנאטורים וצירים בקונגרס, דהיינו פוליטיקאים בדרג הלאומי.

הטענה העיקרית של המצדדים ב-TERM LIMITS היא, שאי-ההגבלה מטיבה באופן מובהק עם המכהנים בתפקיד (ה-INCUMBENTS) ומהווה סיכון לדמוקרטיה. בבחירות לבית הנבחרים בשנת 1986 ו-1988, נבחרו לכהונה נוספת 98% של ה-INCUMBENTS אשר ביקשו להבחר מחדש - ובשנת 1990, עמד השיעור על 96%. הסיבות העיקריות הן שתיים: האפשרות של המכהנים בתפקיד לגייס תרומות גדולות למסע הבחירות והאפשרות שלהם להעניק טובות הנאה לאזור הבחירה למתגוררים בו.

לטענת המחברת, הגבלת כהונות איננה דרושה במשטרים פרלמנטריים, בהם המפלגות ממלאות תפקיד מרכזי במערכת הפוליטית. במדעי בחירות מושם הדגש בעיקר על המפלגה המתמודדת על אמון הציבור ופחות על המועמד הבודד. כמו כן, צרכי התרומות של המועמד הבודד קטנים לאין ארוך משל עמיתיו בארה"ב. נראה גם כי המפלגות סיגלו לעצמן דרכים מגוונות כדי להבטיח שהקביעות בתפקיד לא תהיה ארוכה מדי.

להגבלת כהונות עלויות לא מבוטלות. האובדן המתמשך של מחוקקים מנוסים מביא בהכרח להגדלת השפעתם של גורמים אחרים בהם תלויים הפוליטיקאים, דוגמת אנשי השירות הציבורי וקבוצות אינטרס שונות. יתר על כן, כהונות מוגבלות מולידות מנהיגים משותקים (LAME DUCKS) שאינם מסוגלים להפעיל סמכות אמיתית בכהונתם האחרונה, מפני שידוע לכל כי דרכם הפוליטית מתקרבת לסופה.

חרף מגרעותיה, השיטה הפרלמנטרית המבוססת על מפלגות חזקות, מעניקה לפוליטיקה מימד ממלכתי שאינו מצוי בארה"ב ומפעילה משמעת חיובית על נבחריה. ייתכן שאפשר "לקנות" משרה ציבורית פעם אחת, אולם ספק אם ניתן יהיה לרכוש כהונות נוספות.

Glyn Davis. "Why Not Limit the Terms of Politicians?", LEGISLATIVE STUDIES, Autumn 1993.

בעלי העצמה בפרלמנט השבדי

על מנת לעמוד על טיבם של מוקדי העצמה הפנימיים בתוך ה-RIDSDAG, נתבקשו חברי הפרלמנט השבדי להתייחס לשתי סוגיות: (1) מידת השפעתם של קבוצות וגופים שונים על קביעת מדיניות; (2) מידת ההשפעה הרצויה של אותם קבוצות וגופים. כאן המקום להדגיש כי המדובר בהערכות סובייקטיביות של החברים ולאו דווקא בתיאור המצב בפועל.

הגופים שדורגו על-ידי הריקסדאג היו כדלקמן:
1. הועדות הפרלמנטריות;
2. היועצים המקצועיים של הועדות (עובדים שכירים);
3. הסיעות המפלגתיות;
4. מנהיגי המפלגות;
5. יושבי ראש הסיעות;
6. רכזי הסיעות (עובדים שכירים);
7. הממשלה;
8. חברי פרלמנט מן השורה.

תוצאות הסקר מראות, כי חברי הפרלמנט מעריכים שבידי הממשלה העצמה הרבה ביותר בקביעת מדיניות. במקומות הבאים דורגו מנהיגי המפלגות (מקום שני), הועדות הפרלמנטריות (מקום שלישי) והסיעות (מקום רביעי). עצמתם של החברים מן השורה דורגה במקום האחרון, כלומר במקום נמוך יותר מהעובדים השכירים המסונפים לועדות ולסיעות. לא נרשמו הבדלים משמעותיים בהערכות של החברים על-פי השתייכותם המפלגתית, אם כי נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית דירגו את הסיעות הפרלמנטריות במקום גבוה יותר מהועדות, וייחסו לחברים מן השורה עצמה רבה יותר מהיועצים המקצועיים של הועדות.

בנוגע להשפעה הרצויה של הגופים הללו, חברי הפרלמנט קבעו, כי עדיף לרכז את העצמה הרבה ביותר בידי הסיעות והועדות הפרלמנטריות. מידת ההשפעה הרצויה של הממשלה דורגה במקום הרביעי, וזו של החברים מן השורה במקום הששי. נראה כי חברי הריקסדאג מעדיפים לנתב את השפעתם של החברים דרך הסיעות והועדות ולמתן את ההשפעה העצמאית של החבר. היתה הסכמה כללית, כי יש להגביל את השפעתם של היועצים המקצועיים ורכזי הסיעות השכירים. בדירוג ההשפעות הרצויות היתה תמימות הדעים הבין-מפלגתית מצומצמת יותר, דבר שהתבטא בעיקר אצל המפלגות האנטי-ממסדיות (המפלגה השמאלנית ומפלגת הירוקים) אשר הביעו דעות שחרגו מהקונסנסוס.

הבדלים מסויימים בקביעת ההשפעה הרצויה נרשמו גם בקרב קבוצות של פרלמנטרים ממפלגות שונות: יותר חברים זוטרים (BACKBENCHERS) מעדיפים לרכז את העצמה בידי החברים מן השורה, הועדות והסיעות מאשר עמיתיהם הבכירים. העדפות דומות התגלו אצל חברות הפרלמנט, המעוניינות במיוחד להקטין את השפעתם של מנהיגי המפלגות והממשלה.

מן הממצאים ניתן להסיק, כי חברי הריקסדאג אינם שואפים לחולל "מהפכה" בכל הנוגע להתפלגות העצמה בתוך הפרלמנט, אם כי הועלה רצון מובהק מצד החברים לשנות את יחסי הכוחות במידה מסויימת ובכיוון מסויים. לגבי המלצות הנדונות עתה בשבדיה, על-פיהן ייקטנו אפשרויות הפרלמנט להתערב במדיניות הממשלה, צפוי שהריקסדאג, על מפלגותיו, ינהל מאבק עיקש: החברים אינם רוצים פרלמנט המובל על-ידי הממשלה, אלא ממשלה המובלת על-ידי הפרלמנט.

Peter Esaiasson tnd Soren Homberg. "Power in the Swedish Parliament", SCANDINAVIAN POLITICAL STUDIES, 1993.

(*) את המאמרים בשלמותם ניתן לקבל ממרכז המידע של המכון הישראלי לדמוקרטיה.