ממדף הספרים בחו"ל

רצח פוליטי על ידי יהודים

ספרו של נחמן בן-יהודה, בוחן את האופי והדגם של רציחות פוליטיות על ידי יהודים בפלשתינה ובישראל, ומתאר 91 התנקשויות פוליטיות (חלקן הצליחו וחלקן נכשלו) שבוצעו משנת 1890 ועד סוף שנות השמונים של המאה ה-20. הספר מציג שני מוקדים תיאורטיים: הראשון הנו חברתי-הסטורי, הבוחן את הרציחות הפוליטיות עצמן, את פירושן ואת המבנה הסוציולוגי שלהן; השני מתבסס על נקודת-השקפה סוציולוגית, ובאורח מוגדר יותר - הסוציולוגיה של הסטייה. מטרת המחקר היא לתאר, להסביר ולהבין את משמעותן של הרציחות הפוליטיות ותוצאותיהן בהקשר החברתי שלהן.

ההיסטוריה של הרציחות הפוליטיות ביהדות נבחנת החל מתקופת המקרא. המחבר מוצא כי הרציחות הפוליטיות היו למעשה אמצעי לשליטה חברתית ופוליטית במצבים שונים. שכיחות הרציחות הפוליטיות אינה גבוהה ביחס לתרבויות אחרות, והרציחות הפוליטיות על ידי יהודים דומות במבנה לאלו שהתרחשו באירופה.

קיימות שתי סיבות עיקריות לביצוע רצח פוליטי: האחת, נקמה או אזהרה; והשנייה, השפעה על תהליך של שינוי חברתי או פוליטי הקשור בקרבן הרצח. כמעט לכול התנקשות של יהודי קדם תהליך של דה-הומניזציה של הקורבן שכלל הכפשות ("בוגד", "משתף-פעולה עם האויב") והוצאה אל מחוץ לחיק היהדות.

עד לשנת 1939 בוצעו מרבית המקרים על ידי שלוש המחתרות. לאחר הקמת המדינה ירדה שכיחות הרציחות הפוליטית, והסיבה היא כי לפני 1949 הוצדק הרצח כאמצעי משום חסימת האפשרויות ל"צדק" בהעדר מערכת משפטית מסודרת.

ברוב מקרי הרצח אין המדובר ברוצח פנאטי אחד בפעולה מתוכננת מראש ומבוצעת על ידי קבוצה או נציג של קבוצה. הקבוצה מתכננת את הרצח הפוליטי, נותנת הצדקה מוסרית לביצועו, מספקת אמצעים מתאימים לתוצאתו לפועל ומכינה מקלט למבצעו.

מן המחקר נובעות שתי מסקנות עיקריות: האחת, קשורה באי הרצון של התרבות היהודית להריות מערבת באירועי הרציחות הפוליטיות. במקרה ומתרחשות רציחות כאלו, הן נובעות מתוך קבוצות אידיאולוגיות במסגרת מאבק להשגת עצמאות לאומית ועימות על הגדרת הגבולות המוסריים. המסקנה השנייה היא שצפוי כי תבניות דומות של רציחות פוליטיות תתקיימנה גם בתרבויות אחרות. לפי המחבר, רציחות פוליטיות הן בעלות אופי שיטתי ומתרחשות בתנאים מוגדרים מאוד ולכן אינן בלתי ניתנות לחיזוי. כמו כן, לא נודעו להן תוצאות משמעותיות, שכן קשה היה להשפיע ברמה החברתית-פוליטית.

Ben-Yehuda, Nachman, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice. Albany, N.Y.: State University of New York Press, 1993.

אלימות פוליטית בישראל

המחבר גורס כי 'אלימות פוליטית' בהגדרתה הצרה מופעלת לשם כיבוש השלטון, השפעה עליו, מחאה נגדו ואף הגנה עליו או לחלופין נגד קבוצה בעלת עצמה חברתית-פוליטית הנתפסת כמסוכנת על ידי מפעילי האלימות. טווח התופעות במציאות המוגדרות כ'אלימות פוליטית' נע בין אלימות מילולית לבין פעולה טרוריסטית. המחבר מוצא שישה משתנים מקדימים לגלישה לאלימות כזאת: עצמת הנוגדנים נגד אלימות בחברה, רמת הדה-לגיטימציה מצד הקבוצה האלימה כלפי יריביה, החלטה רציונלית של מנהיגי הקבוצה שפעולה אלימה היא כדאית, ניסיון קודם בפעולה אלימה, קיומו של גירוי אלים מוקדם מצד היריב ונוכחותם של מנהיגים ופעילים בעלי אישיות אלימה.

המחבר מציג מודל בן שבעה שלבים: שלב ראשון (1957-1949) עוסק במשקעים שהותירו המחתרות ומתאפיין בנחישותו של בן-גוריון לפעולה ביד קשה נגד כל התפרצות אלימה. לאחר שלב "תור הזהב" של הפוליטיקה הפרלמנטרית (1957-1967), שני השלבים הבאים (1973-1967 ו-1978-1973) התאפיינו במחאה אנטי-פרלמנטרית פריפריאלית. לפני 1973 עלו השמאל והימין החוץ-פרלמנטרים, אך השפעתם הייתה מוגבלת. אחרי 1973 פחתה יכולת ההתמודדות של השלטון, וחלק מן המחאה אף הופנה כלפניו, הוקמו 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו', שיצרו בסיס של דה-לגיטימציה זו כלפי זו.

השלב הבא (1984-1978) הגיע לשיא אלים ברצח אמיל גרינצוויג (10.2.83). התקופה התאפיינה בהתנגשויות רחוב בין אנשי כ"ך לבין ערבים ובין תומכי הליכוד לבין יהודים מהשמאל סביב בחירות 1981 ומלחמת לבנון. המחבר מצביע על החרפת האלימות המילולית, שפורשה על ידי גורמים מסוימים כקריאה למעשים, אולם גם בשיא האירועים לא כוונה הדה-לגיטימציה נגד השלטון עצמו. השלב הבא (1992-1984) מתאפיין בבלימת האלימות הקיצונית של התקופה הקודמת.

השלב האחרון (משנת 1992 ואילך) מצטיין במספר מגמות. עד הסכם אוסלו המשיך קו הדה-רדיקליזציה. הסכם אוסלו הביא להתארגנות למאבק ציבורי פרלמנטרי וחוץ-פרלמנטרי תוך התנתקות במוצהר מגורמים קיצוניים. מאידך, לא ננקטו אמצעים נגד ההתלהמות הרטורית כמו גם הצגת ראש הממשלה רבין כבוגד; אם כי לטענת המחבר הייתה לראש הממשלה עצמו השפעה על הידרדרות היחסים בשל חוסר נכונותו להבין לכאבם של המתנחלים. שאלת הלגיטימיות של השלטון באה לידי ביטוי בפסקי הלכה על אפשרות פינוי התנחלויות.

המחבר מצביע על שתי סיבות עיקריות לרמה הנמוכה של אלימות פוליטית בהסטוריה הישראלית. אחת קשורה לנוגדנים שפיתח העם היהודי במהלך אלפי שנות גלותו. הסיבה השנייה קשורה לנחרצות השלטון בפעולתו נגד קבוצות אלימות.
לגבי מגזר האלימות האידיאולוגית-מדינית הוא מציע שלושה תרחישים: 'מלחמת אחים', 'מאבק חוץ-פרלמנטרי חריף עם גלישה בלתי מבוקרת לאלימות' ו'מאבק חוץ-פרלמנטרי חריף עם ריסון מרבי של קיצוניות ואלימות אקראית'. המחבר רואה סיכוי גבוה לתרחיש האחרון, אם הממשלה תפעל בתבונה ומציג את המלצותיו להתמודדות עם פינוי יישובים. יש לציין, שהמחקר עוסק בתקופה עד אמצע 1994.

שפרינצק אהוד, בין מחאה חוץ-פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995.

רצח רטאש ממשלת שבדיה אולוף פלמה

בעקבות רציחתו של ראש ממשלת שבדיה אולוף פלמה בידי אלמונים בשנת 1986, הגיב הציבור בשבדיה באבל כבד ובהלם. מאמר זה בוחן את ההשפעה של הרצח על התרבות הפוליטית בשבדיה על סמך שלוש סקרים שנערכו אחרי האירוע: הראשון, שנערך שלושה שבועות אחרי הרצח, כלל מדגם של ילדים ומבוגרים; השני, שנערך כעבור ארבע שנים כלל ילדים ומבוגרים; והשלישי, שנערך בשנת 1992 היה שאלון עם מדגם כלל-ארצי. המחקר בוחן את השפעתם של אירועים דרמטיים כגון רצח ראש ממשלה על הדרך בה שבדים מתבטאים בקשר למספר סוגיות הקשורות לרצח, ואילו השלכות היו לרצח על התרבות הפוליטית ועל האמון במערכת המדינית והמשפטית.

מדוע נרצח ראש הממשלה? מיד אחרי הרצח בשנת 1986 האמין 40% מן הציבור השבדי שהרוצח לא היה שפוי, אולם כמעט שליש האמינו שראש הממשלה נרצח בשל מדיניות הפנים שלו או בשל פעילותו למען השלום. בשנת 1990 ובשנת 1992 חזרה מגמה זאת בקשר לפעילות המדינית של פלמה, אך ירד מספר הסוברים שהרוצח לא היה שפוי. מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית של פלמה המשיכה בדרכה הפוליטית מבחינת מדיניות הפנים, אך שינתה את פעילותה בזירה הבין-לאומית.

האמון במערכת המשפטית: בהשוואה בין בריטניה לבין שבדיה מוצא המחבר כי בשנת 1986 ובשנת 1990 תמכו 75% מן השבדים בהאזנות סתר על ידי המשטרה במקרים של חשודים ברצח. בשנת 1986 תמכו 15% מן השבדים בהרשעתו של רוצח גם אם הוא כופר באשמה והראיות נגדו הן חלשות, ובשנת 1990 ירד אחוז זה ל-8%. בשנת 1992 התנגדו שני-שלישים מן השבדים לעונש מוות על ביצוע פשעים מסוימים, בעוד ששני-שלישים מן האוכלוסייה מאמינים שהמשטרה לא תסלף עובדות כדי להשיג הרשעה. כמו-כן, 72% מן השבדים נותנים אמון במשטרה.

המסקנה היא שההשפעה הרגשית של הרצח מתנדפת די מהר, ואת מקומה תופסת השפעה מבנית המתארת את הרצח כאירוע דרמטי בעל חשיבות לאומית. לא ניתן לתאר ולנתח את ההשפעות הללו על התרבות הפוליטית, כיוון שאין אפשרות לבודד אותן מהשפעות אחרות.

Johansson, Olof. "Swedish reaction to the assassination of the Swedish Prime Minister Olof Palme", in Scandinavian Political Studies, Vol. 18, No. 4, pp. 265-283.