רצח פוליטי - האם השיגו הכדורים את מטרתם

רצח ראש הממשלה יצחק רבין מצטרף לקטגוריה מיוחדת של מעשי התנקשות במנהיגים המצטיינים במספר קווים משותפים. מטרתו של מאמר זה היא לבחון את הרקע הפוליטי והחברתי שבמסגרתו בוצעה ההתנקשות ואת השלכותיה על החברה והמשטר הדמוקרטי.

רצח ראש הממשלה יצחק רבין מצטרף לקטגוריה מיוחדת של מעשי התנקשות במנהיגים המצטיינים במספר קווים משותפים. מטרתו של מאמר זה היא לבחון את הרקע הפוליטי והחברתי שבמסגרתו בוצעה ההתנקשות ואת השלכותיה על החברה והמשטר הדמוקרטי.

מצרים

בשנת 1977 החליט נשיא מצרים אנואר סאדאת לפתוח במשא ומתן לשלום עם ישראל. כעבור ארבע שנים, באוקטובר 1981, נרצח סאדאת בקהיר על ידי קבוצה קיצונית של פונדמנטליסטים. הרצח אירע על רקע תחיה אסלאמית במצרים, שהשפיעה בעיקר על צעירים, כאשר מדיניות השלום נתפסה כנוגדת את עקרונות האיסלאם. בה בעת ההנהגה התקשתה להראות שהסדר השלום יביא לפתרון כולל של הסכסוך הישראלי ערבי.

התגובה המיידית לרציחתו של סאדאת היתה אדישות ציבורית, גילויי אבל מאופקים ואף שמחה לאיד. חברי הקבוצה שהתנקשה בסאדאת נתפסו, הועמדו לדין וניתלו, אך ארגונם לא חדל להתקיים. שירותי הביטחון של הצבא הואשמו במחדל חמור בהגנה על חייו של הנשיא, ובמשפט התברר חוסר האונים בקרב שומרי ראשו של הנשיא, שלא היו במקום שבו היו צריכים להיות ואיש מהם לא שלף את אקדחו כדי לירות במתנקשים.
לאחר הרצח, הנהיג מובארכ תהליך של דה-סאדאתיזציה, שהתבטא בשחרור עצירים פוליטיים ובמתן רשות לכמה מיריביו לחזור לפעילות גלויה בקהיר. בד בבד פעל לדכא את הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות באמצעות מערכת בטחון הפנים. בזירה החיצונית פעל מובארכ להשגת הכרה כלל-ערבית מחודשת במצרים; זאת תוך כדי הקפאת השלום עם ישראל. משטרו עמד בפני התקפות גוברות מצד האופוזיציה, אך מובארכ המשיך בדרכו של סאדאת.

ארצות-הברית

אברהם לינקולן הנשיא השש-עשרה של ארצות-הברית, נבחר לתפקידו בשנת 1860. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים בין מדינות הצפון לבין מדינות הדרום שפרשו מהברית על רקע ניסיון לביטול הדרגתי של העבדות. בהנהגת לינקולן ניתח הצפון במלחמה, ובתחילת שנת 1865 הונהג שחרור עבדים בארצות-הברית באמצעות תיקון בחוקה. ימים מספר לאחר תום המלחמה נורה לינקולן בידי קנאי בן הדרום, בשם ג'ון וילקס בות, אשר היה חבר בקשר לרצוח את חברי הממשלה החשובים כנקמה על תבוסת הדרום במלחמה. לאחר מותו הפך לינקולן לגיבור לאומי של ארצות-הברית, וכונה 'המשחרר הגדול' של השחורים והלוחם לחופש ולחירות האדם.

ההתנקשות לא עצרה, בטווח הארוך, את התהליכים שלינקולן הוביל. בשבועות שלאחר הרצח השליט שר המלחמה 'משטר אימים' בתמיכתו של הנשיא ג'ונסון, נקבעו פרסים גדולים על מעצרם של גורמים פוליטיים שעודדו כביכול את ההתנקשות בלינקולן, והם נכלאו לזמן מה. אולם, טענת מעורבותם ברצח התבררה במהרה כחסרת שחר, והם שוחררו. מיד לאחר מותו שינתה המפלגה הרפובליקנית, לה השתייך לינקולן, את מדיניות השיקום שהתווה כלפי מדינות הדרום המנוצחות ולמרות שג'ונסון אימץ כמה מעקרונות מדיניות זו, הקונגרס עמד בהתנגדותו לקווים מדיניים מתונים. הרפובליקנים הרדיקלים כפו על הממשל לבטל את תוכנית השיקום והביאו גם לשינויים במערכת הפוליטית לשם חיזוק הקונגרס ביחס לשתי הרשויות האחרות.

המקרה של רצח הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי בנובמבר 1963 שונה מן הדוגמאות האחרות המוצגות כאן, מכיוון שלא קדמה למעשה הרצח מחלוקת אידיאולוגית עמוקה סביב שאלה פוליטית מרכזית. הרצח נשאר עד היום בגדר תעלומה. ועדת החקירה בראשות ארל וורן הגיעה למסקנה כי המתנקש, לי אוסוולד, רצח את הנשיא קנדי על דעת עצמו, אולם שאלות רבות נותרו פתוחות. הרצח קטע את האמון התמים של דור שלם, והזעזוע עודד צעירים רבים באמריקה לעסוק בפוליטיקה. בתוך זמן קצר הצליח ג'ונסון להניע מחדש את גלגליה של חקיקת קנדי, ולאפשר התקדמותו בנושא של זכויות האזרח לזכרו.

צרפת 

הניסיונות להתנקש בחייו של דה גול מעניינים במיוחד בשל ההקבלה למקרה הישראלי. בשניהם בולט הדפוס של סכסוך חריף בין שלטון מרכזי, הפועל להתנתקות משטחים זרים שמחיר השליטה בהם כבר איננו כדאי, לבין מתיישבים - בני המדינה השלטת - בשטחים הנתונים במחלוקת.

הלחימה לעצמאות אלג'יריה החלה בנובמבר 1954. למרות הניצחונות הצבאיים של צבא צרפת בשנים 1958-1957 נקלעה צרפת למצב קשה, שכן רוב העולם הכיר בזכותה של אלג'יריה לעצמאות. בתוך צרפת מאסה מרבית האוכלוסייה במלחמה הממושכת שפגעה בכלכלתה וגבתה מחיר מוסרי, שכן מעשי הטבח של המתיישבים ומדיניות "היד הקשה" של הצבא פגעו בערכיה כמדינה דמוקרטית. בתקופת הרפובליקה החמישית, שהוקמה בשנת 1958, היה משטרה של צרפת יציב יותר בזכות הנשיא שארל דה גול. במערכת הבחירות עדיין הצהיר דה גול "תחי אלג'יר הצרפתית", אך הוא שינה את עמדתו משום שלא ראה תועלת בהמשך שליטתה של צרפת באלג'יריה, והעדיף לשקם כלכלתה ולחזק מעמדה בעולם. בספטמבר 1958 הכריז על צידודו במתן הגדרה עצמית לאלג'ירים, הורה על הפסקת האש ופתח במשא-ומתן עם ה-פ.ל.נ.

החלטותיו של דה גול הביאו למרד המתיישבים האירופיים ולפוטש הגנרלים הצרפתיים באלג'יריה באפריל 1961. רבים מן המתיישבים באלג'יריה נולדו שם, וחלקם לא היו בצרפת מעולם. הם היו משוכנעים שאלג'יר היא חלק אינטגרלי מצרפת, ולא יכלו לשאת את הקריעה של חלק מה'מולדת' ממנה. בתקופה זאת נעשו ניסיונות להתנקש בחייו של דה גול על ידי צרפתים, חסידי אלג'יריה הצרפתית וקנאים חברי הארגון הצרפתי הטרוריסטי או-א-אס, משום שהתנגדו לעזיבת אלג'יריה. למרות הקשיים, מרבית אוכלוסיית צרפת תמכה בדה גול, והוא גבר על מתנגדיו, התמיד במשא ומתן עם מנהיגי המהפכה האלג'ירית, ובמרץ 1962 קיבלה אלג'יריה עצמאות. הניסיונות להתנקש בחייו לא הצליחו למנוע או לעצור את התהליך ההיסטורי שהוביל דה גול בעקשנות ובעקביות.

הודו 

מוהנדס קרמשאנד גאנדי, הנהיג את בני עמו במאבק למען שחרורה של הודו מעול האימפריה הבריטית, והפך את תנועת השחרור הלאומית לתנועה עממית שהקיפה את כול העדות, הכיתות והמעמדות. גאנדי ליווה את מאבקו לעצמאות של הודו בהתנגדות נמרצת למלחמת אחים בין הינדים לבין מוסלמים, והשתדל ליצור אחדות לאומית כללית ולהסיר את המחיצות בין העדות.

עם תום מלחמת העולם השנייה החליטה מממשלת הלייבור באנגליה על מתן עצמאות להודו, אך נאלצה להתמודד עם התביעות המנוגדות של הקונגרס ושל הליגה המוסלמית. הפשרה שהציעה הממשלה האנגלית הייתה מבוססת למעשה על הקמת פקיסטן מוסלמית בתוך הודו פדראלית אחת. תכנית זאת התקבלה רשמית על ידי הקונגרס והליגה כאחד, אולם ביצועה נמנע בשל חוסר אמון והתנגשות בין חסידי שני המחנות. הליגה המוסלמית לא הייתה מוכנה להשלים עם כך שהרוב ההינדי ימשול במיעוט המוסלמי שכלל כרבע מן האוכלוסייה. בחורף 1946/7 החליטה הממשלה הבריטית לחלק את הארץ לשתי מדינות: הודו הינדואית ופקיסטן מוסלמית. הצהרת העצמאות וביצוע החלוקה באוגוסט 1947 הביאו לידי התפרצויות של שנאה בין עדתית במחוזות המעורבים, שלבשו צורה של מלחמת אזרחים. מאות אלפים נהרגו ומיליונים נעקרו ממקומותיהם.

בינואר 1948 נורה גאנדי על ידי חברי ארגון קנאים הינדואים, שהתנגד לחלוקתה של הודו לשתי מדינות ושראה במדיניות הפיוס של גאנדי מעשה בגידה לאומי. מיד לאחר ההתנקשות נאסרו שמונה אנשים, והרוצח בתוכם, והובאו לדין. בחקירה שנערכה כתשע עשרה שנים אחרי כן התברר כי כנראה היה למשטרה מידע מוקדם על זהותם וכוונותיהם של אחדים מן המתנקשים.

לסיכום, סקירת הרציחות של מנהיגים פוליטיים מראה כי ברוב המקרים לא הניבו הרציחות תוצאות מוצלחות מנקודת הראות של יוזמי הרצח, ובטווח הארוך לא השפיעו על שינוי המדיניות בכיוון הרצוי להם. התהליכים ההיסטוריים שהוביל המנהיג לא נמנעו או נעצרו, ואף יותר מכך - הרוצחים פעלו בדרך כלל 'נגד עצמם', ומעשה הרצח שרת דווקא את הצד שכנגד וחיזק את מדיניותו.