כנס בין-לאומי לתקשורת ודמוקרטיה

"הסכנה הגדולה לשידור הציבורי בנטייה להעדיף תכניות בידור"

כנס בין-לאומי בנושא תקשורת ודמוקרטיה התקיים במהלך שלושה ימים בין התאריכים 7-9 ביוני 1996, מטעם מכון סמארט לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ואן-ליר והמכון הישראלי לדמוקרטיה. עיתונאים ואישים מתחום התקשורת בארץ ובעולם הרצו והשתתפו בדיונים על נושאים שונים: ההיבט הציבורי של התקשורת, פוליטיקה ותקשורת, החברה בעידן המולטימדיה, תהליכי חקיקה ורגולציה, ועוד.

אחד המושבים בכנס עסק בנושא מרכזי המטריד אנשי תקשורת ברחבי העולם ובישראל: המשבר בשידור הציבורי. השתתפו בו לארי גרוס וג'יימס קארן, מומחים לנושא. פרופ' ירון אזרחי, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה - שעמד בראש צוות מחקר שבדק את מימון השידור הציבורי בישראל והגיש הצעות לרפורמה בשיטת המימון של ערוץ 1 - הגיב להרצאות תוך הצגת גישה אלטרנטיבית.

ג'יימס קארן הדגיש בהרצאתו את הצורך בחשיבה-מחדש ורפורמה בשידור הציבורי. הוא התמקד בניסיון הבריטי, ונסמך על ניתוח השוואתי של מדינות שונות שהוביל לטענה המרכזית כי זהו משבר חובק עולם. לדעתו של ג'יימס קארן, המשבר בשירות השידור הציבורי נובע משני גורמים: משבר רעיוני וקיומם של ליקויים פנימיים בתוך המערכת. ההתקפה של השידור הציבורי היא חלק מהתקפה רחבה יותר של כוחות הימין על מדינת הרווחה ועל תפקיד המדינה בשמירת המסגרת המוסדית של רשות הרבים; ומתהליך כולל, בו השירות הציבורי עובר תהליכי הפרטה, דה-רגולציה והשתלבות בכוחות השוק.

אחת ההצדקות העיקריות לקיומו של הערוץ הציבורי בבריטניה הייתה הטענה כי הוא מציג תכניות איכותיות. התפתחות הגישה של יחסיות תרבותית סללה את הדרך לטענה אלטרנטיבית שהתחזקה על-ידי רעיונות השוק החופשי המעוגנים במחשבתו של אדם סמית: הקריטריון ההוגן היחיד לשיפוט תכניות הוא כמה אנשים צופים או מאזינים להן. במילים אחרות, השידור הציבורי חייב לסגל עצמו לשינויים ארוכי-טווח בחברה אשר החלישו את מעמדו, ולזכות במקורות חדשים של תמיכה ציבורית. הגורם השני למשבר, לדעתו של ג'יימס קארן, הוא כאמור קיומם של חולשות וליקויים פנימיים. ראשית, השידור הציבורי פועל עדיין בשיטות הנשחקות בהדרגה ועוברות מן העולם עם צמיחתן של טכנולוגיות תקשורת חדשניות של ערוצי הכבלים, טלוויזיית לוויינים ודיגיטליזציה. שנית, רגישות השידור הציבורי למניפולציה של הממשלה: במספר מדינות נכשלו מערכות השידור הציבוריות בהבטחת מידה נאותה של אוטונומיה מהממשלה ומוסדות מדינה, וכתוצאה מכך התערער תפקידן הדמוקרטי והלגיטימציה הציבורית שלהן.

מול התפתחויות אלה מעמיד קארן את הטיעונים המצדיקים את קיומן ופיתוחן של הרשתות הציבוריות: השידור הציבורי ממלא תפקיד דמוקרטי וחברתי רחב כסוכן של פלורליזם ייצוגי; מדיניות השידורים איננה יכולה להיקבע על-ידי רצונם האישי של צרכנים אידיבידואלים, והיא חייבת להביא בחשבון צרכים רחבים יותר של החברה.

לדעתו של קארן, חיוניותו של השידור הציבורי רבה, אך עלינו לחשוב מחדש על הפילוסופיה, הארגון והביצוע של המערכת ולפעול לקראת שינויים מרחיקי לכת. פרופ' ירון אזרחי הדגיש בתגובה על דברים אלה את השפעת השינויים באופי הפוליטיקה הדמוקרטית בת זמננו על שחיקת השידור הציבורי. קריטריונים כמו 'איזון' ו'ייצוג' פגעו במעמדם של ערכי האובייקטיביות והביקורת כרכיבים של העיתונות האלקטרונית הציבורית. לדעתו של פרופ' אזרחי, הסכנה הגדולה לשידור הציבורי איננה טמונה בלחצים להפרטה כשלעצמם, אלא בנטייה הגוברת של הציבור להעדיף תכניות בידור על תכניות המספקות אינפורמציה פוליטית ואזרחית.