בתי משפט ודעת הקהל

בית המשפט העליון בישראל עמד לאחרונה בחזית של ביקורת ציבורית, עקב מעורבותו בנושאים פוליטיים השנויים במחלוקת. אין זו תופעה ישראלית ייחודית. בתי משפט בעשרות מדינות נקלעו בשנים האחרונות לעימותים עם דעת הקהל בעקבות החלטות שקיבלו. התוצאה: הפן המשפטי של האירועים נדחק הצדה מפני החשיבות הציבורית והפוליטית. בחלק מן המקרים נכנעה הרשות השופטת ללחץ דעת הקהל ושינתה את פסיקותיה, ובאחרים - נקלעה לעימות חסר תקדים עם הפוליטיקאים כשדעת הקהל חצויה. כמה דוגמאות תחדדנה את הבעייתיות שביחסי שיפוט, פוליטיקה ודעת הקהל.

בשנת 1992 החלו שופטים איטלקיים בחקירה של מספר פוליטיקאים. בכך פתחו תיבת פנדורה של שערוריות ותביעות נגד המנהיגות הפוליטית בגין שחיתות. בראשית המבצע זכו השופטים בתמיכה ציבורית, שאפשרה להם ליישם לעתים גם טכניקות שיפוטיות מפוקפקות. גל התמיכה שינה מגמה בעקבות כניסת שחקנים חדשים לפוליטיקה ושינוי בדעת הקהל. נוצר עימות שכלל מתקפות חריפות של עיתונים מובילים, תחנות טלוויזיה, אינטלקטואלים וגם פוליטיקאים על המסגרת השיפוטית כולה, ובעקבותיהן התפטרו כמה שופטים חשובים. בתי משפט פליליים באיטליה ממשיכים לתקוף פוליטיקאים בניסיון להביא אותם לדין; אך רמת הלגיטימיות של הרשות השופטת בקרב דעת הקהל נעה בין ביקורת, מתקפות חריפות וכישלונות שיפוטיים.

באיטליה, הקונפליקט מתמשך ולא ניתן להצביע על מנצחים ברורים. בגרמניה, לעומת זאת, הובס בית המשפט החוקתי הפדרלי על-ידי דעת הקהל בסוגיה של דת ומדינה, ונאלץ לסגת מעמדתו. המקרה: כמה ארגונים לזכויות האזרח ערערו על חוק של מדינת בוואריה שאפשר תליית צלבים בכיתות של בית-ספר שנוהל על-ידי המדינה, ודבר זה הוכרז על-ידי בית המשפט כבלתי חוקתי. פסיקה זאת הביאה למהומות בממדים חסרי תקדים, כאשר פוליטיקאים, שרים ברמת המדינה וברמה הפדרלית וסוכני דעת קהל בולטים קוראים לציבור ולמנהיגות הפוליטית להתעלם מהחלטת בית המשפט. אחרי ימים ספורים של התנצחות אינטנסיבית הכריז בית המשפט שפסיקתו לא הובנה כראוי, והסביר אותה מחדש בדרך שלמעשה הותירה את החוק בצורתו המקורית.

בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי, נאלץ שופט בית משפט פדרלי בניו-יורק לסגת מפסיקתו במשפט פלילי שבו סירב לקבל ראיות מסוימות (המשטרה גילתה סמים במהלך חיפוש שביצעה בלא צו במכוניתו של הנאשם). לאחר לחץ אינטנסיבי מצד עיתונים והצהרות מאיימות של מושל המדינה, ראש העיר ובייחוד הנשיא קלינטון, השופט 'שינה באורח פתאומי' את הפילוסופיה השיפוטית שלו, וחזר בו - צעד שהתקבל כמפוקפק למדי מבחינת ההליך השיפוטי.

העיקר בדוגמאות שנזכרו לעיל איננו הנושא בו כל אחת עוסקת, אלא העיקרון לפיו בתי משפט יצטרכו להתפשר בנושאים מסוימים, לשנות פסיקות או לפרש אותן מחדש - אחרת לא תבוצענה החלטותיהם. לעתים קרובות, 'צדק' - כפי שהוא מוגדר בחוקים ומיושם בבתי המשפט - איננו הולך יד-ביד עם ציפיות של הציבור הרחב; ולעיתים תכופות לא פחות, פסיקות בית המשפט עתידות לזכות באופוזיציה גם בקרב שחקנים פוליטיים. כשהתגובות העוינות באות משני הכיוונים, ייאלצו בתי המשפט לבחור בין כניעה לבין תבוסה.

מבחינת בתי המשפט, הקושי טמון במורכבות הפסיקות, המתקבלות על-פי עקרונות משפטיים ומקיימות כללים של פרשנות שיפוטית, אך בה בעת אינן מובנות לציבור. בתי המשפט זקוקים גם לממשל לשם הוצאה לפועל של החלטותיהם, אך אם החלטה המתקבלת על-ידי בתי המשפט שנויה במחלוקת עד כדי כך שהן דעת הקהל הן השחקנים הפוליטיים במערכת אינם מוכנים לתמוך בה, סביר כי פסיקה זאת תישאר על הנייר בלבד. בתי המשפט נדרשים, אם כך, להיות זהירים - מתוך הבנה שתוצאות שפיטה עשויות להיות איתנות במונחים חוקיים, אך אין סיכוי שתוצאנה אל הפועל. במידה מסוימת זהו אכן שיקול משמעותי בהליך השיפוטי.

לקראת תקופת הבחירות, שופטים אמריקאים נוטים להקשיח את גזרי הדין לפושעים (כולל עונש מוות), בניסיון למנוע תעמולת בחירות המאשימה את בתי המשפט בטיפול 'רך' מדי בפשע. מסיבות דומות, בתי-משפט קונסטיטוציונים בוחרים בזהירות את התחומים שעשויים לגרום להתנגשויות עם דעת קהל ורשויות נבחרות, מחשש שהחלטותיהם לא תיושמנה.
שיקולים כאלה באים לידי ביטוי בעיקר בנושאי ביטחון לאומי. כך, לדוגמה, בית המשפט העליון האמריקני איפשר לממשלה לכלוא אזרחים אמריקנים ממוצא יפני במחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה, ובה בעת המשיך לעודד דה-סגרגציה בתחומים אחרים. גם בתי משפט בריטיים נוטים שלא להחמיר עם הממשלה כשמדובר ביישום התקנה למניעת טרור משנת 1974, שתוכננה כדי לתת לממשלה יד חופשית במלחמתה ב-IRA.

דעות מיעוט בפסקי דין היוו לעתים קרובות בסיס להיפוך החלטות בתקופה מאוחרת יותר, כאשר שופטים חשו בטוחים יותר בהצגת עקרונות בעייתיים. בסופו של דבר, דעת קהל ומצב הרוח הפוליטי של חברה משתנים מהר יותר ממה שנוטים לשער, ובתי משפט מעדיפים את מסלול הנסיגה הטקטית על פני עימות גלוי שמשמעותו תמיד תבוסה.

בתי משפט מודעים בדרך כלל לסביבה בה הם פועלים. רק לעתים רחוקות ישאפו לחולל מהפך. כתוצאה מכך, דוגמאות של עימות גלוי אינן נפוצות ונוטות להיות היוצא מן הכלל. בכל מקרה, בית המשפט יעדיף שלא לצאת נגד חזית מאוחדת של שחקנים פוליטיים ודעת הקהל - מצב המבטיח תבוסה. בגרמניה, העימות לגבי הצלבים בבית הספר - שתואר לעיל - היה הראשון במשך כחמישים שנה.